גביע מתנה לרבי

האנחה שנמלטה מפיהם לאחר חישוב כי המצב אינו טוב דרבנה את העגלון עוד יותר, והוא הצליף בסוסים וקרא להם: "רוצו ילדים חביבים, רוצו אל הרבי"...

6 דק' קריאה

ירוחם לנדסמן

פורסם בתאריך 06.04.21

האנחה שנמלטה מפיהם לאחר חישוב כי המצב
אינו טוב דרבנה את העגלון עוד יותר, והוא הצליף
בסוסים וקרא להם: "רוצו ילדים חביבים, רוצו אל הרבי".
 
 
על אם הדרך שבין קייב בירת אוקראינה לבין אודסה – עיר הנמל העתיקה, שוכנת אומן.
 
אומן העיר, אשר המון נפשות מישראל עברו דרכה במאה ותשעים השנים האחרונות. מי בימי ראש השנה הקדושים ומי בשאר ימות השנה, אמרו בלהט את עשרה מזמורי ה’תיקון הכללי’ ושפכו צקון לחש לישועתו של הגוף, ועוד יותר לרפואתה של הנפש, בזכותו של הצדיק הקדוש רבי נחמן מברסלב השוכן בה.
 
ולא בכדי נבחרה העיר הזאת דווקא.
 
בשנת תקכ"ח, כאשר כנופויות ההידימאקים משולחי הרסן מרדו בממשלת פולין וביקשו לנער מעצמם מוראה של מלכות, היתה הארץ מדממת במלחמת אחים נוראה שבין המצדדים בשלטון המתמוטט לבין התומכים בפראי האדם המורדים. מי שסבל ונאנק היו כמובן היהודים, קורבנות תגרות העמים שבכל דור.
 
באותה עת נטל את הפיקוד על ההידימאקים האכזרים הצורר איוואן גונטה הידוע לשמצה, והוא החל לטבוח ללא רחם ביהודים אשר דרו באוקראינה שהיתה שייכת לפולין. מכל הערים שבסביבות קייב נמלטו היהודים אל אומן שהיתה עיר מבצר ובה קיוו למצוא מקלט עד יעבור זעם ותסתיים התקופה השחורה.
 
איוואן האיום איחד את כוחותיו שנכנסו לאומן בחמת זעם ותחנתם הראשונה היתה בית הכנסת הגדול שבעיר, שם מכונסים היו אלפי יהודים עטופים בטליתות ומקימים קול צעקה, נהי בכי ומספד לביטול רוע הגזירה.
 
הפורעים עצרו ליד בית הכנסת, ובהוראת הצורר הקימו בסמוך לפתח אוהל קטן שהכניסה אליו נמוכה מגובה אדם. בתוך האוהל העמידו צלב. כל מי שייכנס אל האוהל בדרכו מפתח בית הכנסת, מוכרח יהיה להשתחוות מעט. הפורעים הכריזו בבית הכנסת שמי שיצא דרך האוהל וישוח, תהיה לו נפשו לשלל.
 
קידוש ה’ נורא-הוד התחולל באותה שעה. מכל האלפים, אנשים נשים וטף שהיו בתוך הבניין הגדול, איש לא התפתה. הם בחרו ליפול לידי המרצחים החייתיים, לסבול מיתות קשות ומשונות ובלבד שבאלוקים לא ימרדו ולו למראית עין.
 
מסירות נפשם הציתה את אש האכזריות והבעירה אותה עד להשחית. הם רצחו ביהודים בסכינים, בכידונים ובשאר כלי משחית. שוב ושוב שיספו את הגופות לאחר מותן, ודמים של אבות ובנים, אימהות קדושות ועולליהן, נגעו זה בזה והרוו את אדמת העיר באשד אדיר.
 
בעיר אומן גר באותם ימים צדיק וקדוש, רבי דוד חזן שמו. הוא היה בעל מדריגה גבוהה ונפגש כמה פעמים עם רבי ישראל הבעש"ט הקדוש שהעריכו והוקירו. כשנכנסו ההידימאקים לעיר, נמלט רבי דוד עם כמה ממקורביו למערה והם היו היחידים שנותרו לפליטה מן הפוגרום האכזרי.
 
ביציאתם ובראותם מה התחולל, הביאו לקבורה את אלפי החללים, כיסום בעפר כדת וכדין בקבר אחים ענק בבית החיים העתיק באומן. במספד וקינה שנשא עליהם רבי דוד חזן אמר בין השאר: "ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל. יזכרם אלוקים לטובה עם שאר צדיקי עולם".
 
כעבור שנים, כאשר עזב רבי נחמן את העיר זלטיפולי בה התגורר בדרכו לברסלב שעל שמה נקרא, עבר דרך אומן. הוא ציווה לעצור את העגלה בסמוך לבית החיים העתיק שבה, ירד מן העגלה וטייל במקום הלוך ושוב. עצר ליד פינה אחת והפטיר כשפניו להבים: "מה נאה וטוב לשכב כאן".
 
ואכן, בשנתו האחרונה עבר רבי נחמן מברסלב לאומן. וכשהסתלק לבית עולמו בחול המועד סוכות תקע"א וקהל חסידיו שבכל מקום ביקשו שיטמנוהו בעירם, הרים תלמידו הנאמן רבי נתן קול זעקה כי יודע הוא בבירור שרצונו של הצדיק היה להיקבר באומן ובבית החיים העתיק דווקא.
 
ושם, בינות לאלפי מוסרי הנפש, נטמן ארון הקודש של מי שמדריגותיו הנוראות והפלאיות באו לו במסירות נפש. כי היה רבי נחמן לועג לכל מי שסבר שהגיע לכל מה שהגיע כמתנה מן השמים, ותמיד סיפר שמסר את נפשו בהתאמצות ובהכנעה על כל תורה, תפילה ומידה טובה.
 
בין שאר הוראותיו היה מורה רבי נחמן לבוא אליו לראש השנה. "גאר מיין איז ראש השנה" (=כל העניין שלי הוא ראש השנה), כך דיבר בקודשו והכריז כי "איש בל ייעדר". והיו התלמידים והמקורבים מתאמצים מאוד לקיים הוראה זו עליה חזר ואמר כי הוא דבר גדול מאוד בחייו ולאחר מותו.
 
אך כמו בכל דבר של קודש יודעת הסיטרא-אחרא מהטובה העצומה ליחיד ולכלל בקיום דברי הצדיקים. אשר על כן היא מניחה עצמה לאורך ולרוחב בכדי למנוע את הדבר. ההוראה קשה איפוא לקיום, וחסידי ברסלב בימיו של רבי נחמן ואף כי לאחר הסתלקותו עד לימינו, מספרים על תילי תילים של קשיים המשתרגים עליהם בעת המאמצים לנסוע אל הרבי לראש השנה.
 
רבים רבים שדבר הנסיעה בא להם בקשיים מרובים מבית ומחוץ מאז ההסתלקות ועד היום, מצאו נחמה בסיפור דלהלן העונה ואומר כי שווים הם המאמץ ומסירות הנפש, והרבי מכיר בהם ומחשיבם מאוד.
 
***
אלול שנת תקס"ט.
 
החסיד רבי אבא השוחט מטשהערין ובנו רבי שמואל מתכוננים במרץ לנסיעה לברסלב לראש השנה. בזיכרונם טבועים עדיין ימי ראש השנה של השנים שעברו. התפילות, התקיעות וה’תורה’. רבי נחמן נוהג היה לומר תורה נעלית לקראת דמדומי חמה של היום הראשון של ראש השנה והשיחה נמשכה אל תוך הלילה השני של ימי הדין.
 
רבי אבא חסך פרוטה לפרוטה המצטרפת לחשבון גדול עבור הוצאות הנסיעה. ארוכה היא הדרך מטשהערין לברסלב למרות ששתיהן ערים נכבדות באוקראינה הענקית. גם גביע זהב היה באמתחתו אותו רכש בדמים מרובים אט אט. חסך מפתו בכדי להעניק מתנה כדמי פדיון לרבי בעצם הימים הקדושים, למען יעלה זיכרונו לטובה בתפילות הארוכות והנשגבות בימים הנוראים.
 
הם יצאו לדרך מבעוד מועד, שבוע לפני ראש השנה, והביטו בשמים שצבועים היו באפור קודר, גוון שאינו מבשר טוב. אם תהיה הדרך מלווה בסערות של שלג ומלאה בתקלות ועיכובים לא יספיקו להגיע לראש השנה. לעזוב את הבית לקראת החג עבור תפילות ותקיעות שופר על אם הדרך באיזשהו בית כנסת נידח, אזי יצא שכרו בהפסדו, ולהגיע לברסלב לאחר ראש השנה הוא כמו ליטול ארבעת המינים בערב חנוכה.
 
אבל אמונים עלי חינוכו של רבי נחמן שאין שום ייאוש בעולם כלל התנערו האב והבן מהמחשבות צופנות הרע, שילמו לבעל העגלה את מחיר הנסיעה המפולפל ונסעו תוך שהם מכינים את נפשם ליום הדין בכלל, ויום הדין בברסלב אצל רבי נחמן בפרט.
 
אבל כמו להכעיס, מזג האויר נהיה גרוע יותר מרגע לרגע. האפור היה לשחור וטיפות הגשם לממטרי עוז ולשלג כבד. האדמה המישורית הפכה בוצית ומסוכנת. באותה שנה חלו ימי ראש השנה בשני ושלישי בשבוע, ומשהגיעו בערב השבת לאומן על הדרך לברסלב, הסתובב העגלון היהודי אל השניים והודיעם באופן שאין ממנו חרטה: "זהו זה רבותיי, לא אסתכן יותר, אנו נשארים לשבות באומן ואני איני זז מן המקום עד לשוך הסערה. סערה שכזו ועוד בתחילת החורף לא זכורה לי מעולם".
 
בודאי שלא זכורה לו. כי הוא מעולם לא הסיע יהודים לברסלב לראש השנה ולא הגביר את את חמתו של השטן.
 
הם שבתו באומן והתפללו בכל מאודם לשני ניסים: האחד, שלאחר השבת יהיה עגלון שיסכים לקחתם הלאה בדרך, והאחר שיגיעו עימו עוד בטרם יתקדש החג. שבת מתוחה עברה עליהם, ובמוצאה התלבשו במיטב ויצאו לתור אחרי עגלון.
 
לוותר?! רעיון כזה לא עלה על דעתם אפילו לרגע!
 
המלאכה היתה קשה. כל עגלון אליו פנו ענה בסירוב, והם קיבלו קיתונות של בוז על ההצעה המוזרה לצאת אל עיר הרחוקה נסיעה של יממה במזג אויר כה נורא. הם לחשו תפילות נרגשות, והנה נזדמנה להם מציאה: עגלון יהודי כשר אשר שהה בפתח ביתו והסכים למרות מזג האויר לצאת אל הדרך מאומן לברסלב.
 
"אבל", הביט בהם העגלון במבט נוקשה, "זה לא בחינם. שבעה עשר זהובים אדרוש בעבור זה, ודומה שמישהו אחר גם עבור סכום כפול לא היה עושה זאת כעת".
 
"שבעה עשר זהובים?!" נדהמו רבי אבא ורבי שמואל בנו. סכום עתק. הם היו רגילים ב’מניעות’ בדרך לברסלב, אבל כזאת עוד לא היתה להם.
 
"אם נעמוד כאן לשקול את העניין כבר לא יהיה סיכוי", האיץ בהם העגלון, "גם אם נצא עתה נצטרך להגיע עם שקיעת החמה של היום האחרון בשנה".
 
עלו, רועדים מקור ורטובים מפתיתי שלג, הצטנפו בתוך העגלה והחלו לנסוע. והנה מעשה שטן. העגלה נעצרת בכל כמה דקות. הסוסים מבוססים בשלג, נתקעים מדי פעם, שני החסידים יורדים מן העגלה, מסייעים לעגלון המסור וממשיכים.
 
המאמצים נוראיים. הם מתחננים לעגלון להגביר את המהירות. הרי הלילה, מוצאי שבת, הוא כבר הלילה האחרון, את סליחות ‘זכור ברית’ של ערב ראש השנה אומרים השניים ביחידות, רועדים מקור ומפחד שמא לא יספיקו לקיים את הוראותו המפורשת של רבם הקדוש להיות אצלו בראש השנה ויפסידו חלילה את ההתקשרות.
 
הם חשו היטב בחשיבות הדבר, לפי הצער הרב. התביישו להאיץ שוב בעגלון שעושה ככל שביכולתו, אך האנחה שנמלטה מפיהם לאחר חישוב כי המצב אינו טוב דרבנה את העגלון עוד יותר, והוא הצליף בסוסים וקרא להם: "לויפט קינדערלאך, לויפט צום רבי’ן" (= "רוצו ילדים חביבים, רוצו אל הרבי").
 
והסוסים הצייתנים, כאילו הבינו את דבריו. הם פתחו בדהרה שלא מן העולם הזה במהירות לא רגילה, חלפו על פני כפרים ועיירות, אגמים ונהרות, מחלון העגלה נראו הדברים כאילו רוכבים הם על נשר דואה. הנוף חלף בכזאת מהירות שלא היה בידם להבחין היכן הם, אפילו.
 
השמש בשיפולו של רקיע, ואחרי נסיעה בת כמה שעות נעצרה העגלה בברסלב העיר. הם ירדו, ביקשו להשאיר את התשלום לאחר שינוחו מעט, ירחצו ויטבלו, ייטלו שלום מן הרבי ויבקשו את עזרתם של חסידים אמידים לאסוף מעות לתשלום הגבוה המופרז. אבל העגלן לא הסכים להמתין, ולהתחשב בעבודה שחלק מן הנסיעה היה נס גלוי. הוא סיכן את חייו, את סוסיו ועגלתו עבור הנסיעה הקשה הזו. פשט את ידיו ודרש שבעה עשר זהובים, כאן ועכשיו.
 
בכיסו של רבי אבא היה גביע הזהב אותו רכש אחרי חיסכון ארוך. בלית ברירה נתן לעגלון את הגביע בשכרו, כשהוא מצטער מאוד על שלא יזכה השנה להגיש לרבי מתנת חג כאשר הסכין.
 
***
ליל ראש השנה תק"ע.
 
התפילה הראשונה של השנה החלה יחד עם הרבי אך לא הסתיימה יחד עימו. שעות ארוכות עמד בתפילת הלחש של ליל ראש השנה. החסידם היו רגילים לכך. "כבר בלילה הראשון ממתיק אני את הדינים, מה שאחרים עושים למחרת", היה רבי נחמן אומר. כל נשמות מקושריו עובורת לפניו לתיקונן, נשמות שעדיין בעולם ונשמות שבעולם האמת.
 
הציבור סיים את התפילה על פי הוראותו המפורשת שלא למתין לו, והלך לאכסניות לסעודת החג. הם שבו כעבור שעתיים ורבי נחמן עדיין בתפילתו. משסיים, ניגש לערוך את שולחנו. בעת הסעודה פנה רבי נחמן אל חסידו הנאמן וביקש ממנו: "ספר נא, ספר נא רבי אבא את ההרפתקאות שעברו עליכם מאז יצאתם מטשהערין עד שהגעת הלום לפני שעות אחדות".
 
ורבי אבא באימה וביראה, כששיניו נוקשות זו לזו מאימת רבו ומאימת המעמד, שותק. ורבי נחמן מבקש שוב בחמלה וברוֹך. החסיד עודנו תחת הרושם של הנסיעה הקשה, של המתח, של הנס ושל השהות עם הרבי בראש השנה. הוא מספר את שעבר עליו ועל בנו, ובהגיעו אל השלב בו נאלץ למסור את הגיע שהכין לרבי – לא עומד לו כוחו והוא פורץ בבכי מר.
 
ורבי נחמן משיב לעומתו מילים שמיימיות: "בגביע זה אעקור ל’בעל דבר’ (היצר הרע) את עיניו ושיניו על שהעיז לנסות ולמנוע אתכם מן הנסיעה". הרבי הוסיף: "במה אוכל לגמול לך על מסירות הנפש להוראתי לבוא אלי לראש השנה? שאגמול לך בזה העולם – כבר לא כדאי לך, אבל לך שמואל", פנה הרבי אל הבן, "לך אוכל להעניק" – והושיט הרבי לשמואל כף של שיירי המרק.
 
ראש השנה של אותה שנה חלף בהתרגשות עילאית כמו בכל שנה. רבי נחמן אמר את ה’תורה’ העמוקה ביותר בשנה בשעות של שקיעת חמת הלילה הראשון ותחילתו של הלילה השני, והיתה זו שעה בה לא חשו החסידים כי בגוף הם שרויים.
 
אחרי ראש השנה שבו רבי אבא ובנו לטשהערין עירם. בסוכות חלה רבי אבא את חוליו האחרון ונפטר לעולמו, ובנו רבי שמואל נעשה עשיר ומצליח. או אז הובנו דבריו של רבי נחמן כי לרבי אבא כבר לא כדאי לבזבז שכרו בעולם, ואילו לבן העניק מצלחתו.
 
סיפור אחד מיני רבים על מניעות שנשתברו ועל מסירות נפש שכדאית היתה.
 
 
(סיפורי עונג שבת – מתוך "משפחה" – השבועון לבית היהודי).

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה