גיבורות אמיתיות

יכול להיות שלא רואים את זה מבחוץ וזה לא מצטלם ממש טוב, אבל כששמעתי את הסיפור שלה, ידעתי שבהאדרת נשים עסקינן, ואפילו שאין סביבה הרבה רעש וצלצולים, יושבת מולי אישה שהיא גיבורה אמיתית!

2 דק' קריאה

שרון רוטר

פורסם בתאריך 05.04.21

יכול להיות שלא רואים את זה מבחוץ,
וזה לא מצטלם ממש טוב, אבל כששמעתי
את הסיפור שלה, ידעתי שבהאדרת נשים
עסקינן, ואפילו שאין סביבה הרבה רעש
וצלצולים, יושבת מולי אישה שהיא גיבורה
אמיתית!
 
 
מוצאי שבת של שבת חנוכה. בחוץ גשם זלעפות, אך בפנים להבות של אש מלחכות בתוך האח. ארבע החנוכיות עם שמן זית זך מאירות את החדר באור רך ומשמחות את הלב, וקבוצה אמיצה ואינטימית של נשים מתאספות לערב של ניגונים וסיפורי גבורה.
 
הגיטרה נשלפת, שירי חנוכה נישאים בחלל האוויר, והילדים מסתובבים כסביבונים כשידיהם מעל הראש כנרות החנוכייה. צלחות של מרק עדשים מהביל וחם מוגשות לצד סלטים ולחם, וגברת נחמדה, בערך בשנות השמונים לחייה, פותחת בסיפורה האישי, סיפור של גיבורה.
 
"המתנה הגדולה ביותר שהוריי נתנו לי, היא לגדול בארץ ישראל". כילידת המקום מהדור של אז, היא מספרת, בעברית צחה, את סיפור ההתיישבות היהודית בחברון ועל פעולות הגבורה שהם נקטו, כאשר הכשירו את הקרקע להקמת הישוב היהודי 'קריית ארבע'.
 
סיפורה מסופר בצניעות, כאילו כל אחד ואחת מאיתנו עברו, ועדיין עוברים, את התלאות ומסירות הנפש הדרושה בכדי להילחם על מטרות שאתה מאמין בהם, כמו התיישבות בארץ ישראל.
 
"אז עלינו על הסולם, בחצר האחורית של בית 'הדסה' ונכנסנו לשם די בקלות. ושמה גרנו תקופה עם הילדים, שבשבילם זו הייתה חגיגה גדולה, ממש כמו קייטנה. חיינו בלי חשמל, בלי יכולת לכבס או כל אפשרות לבשל. את הכל הביאו מבחוץ. בדיעבד, הבנו שהכניסה שלנו, הנשים, לבית הדסה הייתה הגורם המניע לתחילת הבנייה בקרית ארבע".
 
אני נשאבת אל תוך סיפורה, אל ארץ ישראל שקראתי עליה רק בספרים, ואני מתמלאת השראה והערצה, אפילו שהדברים מסופרים בפשטות, בלי הירואיות וקסם שאופפים אותם.
 
אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לארץ ישראל של אז, בהם הדברים היו יותר ברורים, יותר פשוטים. ימים בהם לכולם הייתה אותה מטרה – ליישב את הארץ, לפתח, לבנות, לסלול, לזרוע ולקצור, להתרבות. ימים בהם היה יותר ברור מי נגד מי ומי בעדי. ימים בהם הזהות הייתה ברורה, בין אם היית דתי ובין אם לאו. ימים בהם הייתה אחדות מסוימת, גם אם הדעות היו חלוקות.
 
אני מביטה בהערצה בנשים הגיבורות סביבי, נשים פשוטות ועדינות, אך מלאות עוצמה. אט אט, מחלחלת לה תובנה חדשה בתוכי. הנשים האלו הן חיילות שלוחמות במלחמה. אבל זוהי לוחמה אחרת – ללא אלימות. במקום נשק, אסטרטגיות וכוח פיזי, מפעילות הנשים כוח מסוג אחר. כוח של רצון ונחישות, ביטחון ואחדות. כוח של תפילה ושל חיבור לקדוש-ברוך-הוא. כוח שנובע מאמונה. ואת הכוח הזה אי אפשר לדכא או לשבור, ויש בו מסוגלות לכבוש כל מטרה. והוא כוח ישן נושן, מבראשית ועד היום.
 
לא בכדי נקראת האישה 'אשת חיל' ויש להאדיר אותה, ולא כמו שנהוג לחשוב בזמן האחרון, להדיר אותה. כי אפילו שהיא מכוסה מכף רגל ועד ראש, יושבת מאחורי הפרגוד, מובדלת, מדברת בשקט בלי לשיר בקול רם, עדיין יש לה, לאישה, כוח אדיר, שהוא שונה וחזק יותר מכוחו של הגבר. הכוח שלה הוא כמו גנרטור, כוח פנימי ועוצמתי שמניע את הגבר ומחזיק את הבית והילדים.
 
אז יכול להיות שלא רואים את זה מבחוץ, וזה לא מצטלם ממש טוב, אבל כששמעתי את סיפורה של זהבה נתיב, ידעתי שבהאדרת נשים עסקינן, ואפילו שאין סביבה הרבה רעש וצלצולים, יושבת מולי אישה שהיא גיבורה אמיתית. וסביבה, כל אחת ואחת, גיבורות של ממש, מעצם היותן אישה. 

כתבו לנו מה דעתכם!

1. איתי

ג' ניסן התשע"ג

3/14/2013

כיף כייף, כיייף. תודה תודה תודה

2. איתי

ג' ניסן התשע"ג

3/14/2013

תודה תודה תודה

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה