גם כי אלך בגיא צלמוות
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע", גם אם יבואו עליך רגעים קשים ומפחידים ילדה קטנה שלי, ואני לא אהיה שם עוד לתת לך את ידי, אל תפחדי גילי שלי..."
גילי.
גילי הייתה ילדה כבת שש שנים כאשר הגיעה אלינו למחלקה.
דם שהופיע ביציאה הוביל די מהר לגילוי של הגידול הממאיר הקיים בכלייתה, כנראה כבר מאז לידתה, אבל רק עכשיו הגיע לממדים שהיה להם ביטוי חיצוני, ומצבה היה כמעט אנוש.
היו מעלות ומורדות במצבה של גילי. היו תקופות בהן הגיב גופה היטב לטיפולים, הגידול נראה כנסוג וגרורותיו נדמו כנעלמו, ובדיקות הדם הפגינו אופטימיות זהירה.
אבל היו גם תקופות אחרות בהן היה נראה הכל אבוד, התגובות לטיפולים היו גרועות וכמעט לא מורגשות, תופעות הלוואי הקשות גברו, בדיקות הדם השתוללו וסיכוייה של גילי אזלו והלכו.
גילי היתה משתפת פעולה כמעט בכל, לאחר שהבינה במה מדובר. בזמנים בהם קיבלה הקרנות במכון לרדיותרפיה היתה מנצלת את הזמן לאמירת תהלים. היא ביקשה לדעת הכל, ונראה כי הבינה.
אביה של גילי ישב לידה יומם ולילה. אמה היתה באה והולכת, נקרעת בין ילדתה החולה ובין שאר ילדיה, שהיו פזורים תקופות ארוכות בין בני המשפחה. הולכת מכאן לשם, מזה אל זה מלטפת, מחבקת, מקשיבה…ושותקת. בדרך כלל לא דיברה מעבר לנדרש, רק עיניה שדוק קל של דמעות הציף אותן תדיר היו אומרות את מה שלא העיז הפה לומר.
יום אחד הגעתי למשמרת ערב, ומין חרדת ציפייה לא ברורה מילאה את ליבי. קיבלתי את המחלקה, עוברת בין המיטות והחדרים, אבל רק כשהגעתי לחדרה של גילי הבנתי לפשר החרדה. גילי שכבה דמומה על מיטתה, צבעה כעין הכר הלבן שלמראשותיה, חזה נע אך במעט בתנועות קלות וכמעט לא מורגשות של נשימה שטוחה, עיניה עצומות והעיגולים סביבם כהים משהיו אי פעם. והלובן…הלובן המנוגד הזה שפשט בכל…
רק אצבעותיה היו לפותות בחזקה סביב סדין בית החולים שכיסה את גופה הדואב, העיד על שיירי כוח ורצון שנותרו בגוף הקטן והסובל.
כמובן מאליו לקחתי אני לאחריותי את הטיפול בגילי. היה זה טיפול שמרני ותומך בלבד, שכן לא נותר עוד דבר לעשות לבד מלהתפלל ולעורר עליה רחמים, אולי יתרחש נס…
בשעת ערב מוקדמת פגשתי את הרופא המטפל בגילי יוצא מחדרו חיוור מעט. "שוחחתי עם אבא של גילי", סיפר לי, "הסברתי לו את מצבה ולמה עליו לצפות. אמרתי לו שזה יכול לקרות בכל רגע, או בעוד שבועות ספורים בלבד…"
"ואיך הגיב?" שאלתי, אולם בתוכי יודעת את התשובה.
"כפי שאנחנו מכירים אותו" השיב הרופא ביראת כבוד, "באמונה, בתקווה ובקבלת הדין".
הדחף החזק שפעל בי באותו זמן היה להתרחק עד כמה שאפשר מחדרה של גילי, הרחק מהכאב, הדמעות, החרדה וההמתנה הנוראה מכל, אבל ידעתי שעלי להיות שם, שם הוא מקומי…פתחתי את הדלת, מנסה שלא להיות מורגשת, חוששת עד אימה מהמילים, מהשאלות…
אבא של גילי ישב ליד מיטתה, ידה בידו אומר לה בשקט: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע", שמעתי את המילים, והוא המשיך: "גם אם יבואו עליך רגעים קשים ומפחידים, ילדה שלי, גם אם תלכי עוד מעט קט בדרך חשוכה, מפחידה ואני לא אהיה שם עוד לתת לך את ידי, וגם לא אמא, גם אז אל תפחדי ילדתי. כי ה' איתך, ה' שהוא אבא שלנו ושאליו התפללת כל הזמן, ה' ששמר עליך תמיד הוא יחכה לך שם באמצע הדרך ויקח אותך לגן העדן שלו, במקומם של כל הצדיקים, ואברהם אבינו ומשה רבינו, אז אל תפחדי גילי שלי, כי אתה עמדי…ה' יהיה איתך, בכל מקום ובכל זמן…"
כנטועה במסמרות עמדתי בפתח חוששת להראות, לא יכולה לעזוב, לא מאמינה למשמע אוזני. אבל יודעת כי גדול האיש עד מאוד וכי באמת "אתה עמדי" נמצא בכל מקום וזמן…גילי לא הנידה עפעף אבל ידעתי שהיא שומעת את הדברים, מבינה אותם וכי הם יעזרו לה בבוא העת.
גילי לא נפטרה באותו ערב, אבל מספר שבועות מאוחר יותר, נר שביעי של חנוכה, השיבה את נשמתה לבוראה.
אביה אוהבה והמסור לא מש ממיטתה עד לרגעיה האחרונים. דואב נדהם ומאמין, ליווה אותה ברגעיה האחרונים והמרים, ורק שתינו ידענו את הדבר הגדול שהעניק לה מדם ליבו השותת. את האמונה הנמסרת מדור לדור. את הכוח ללכת בגיא הצלמוות שבו הלכה בדרכה האחרונה, ואת הידיעה כי שם אין מקום לפחד ומורא..
"גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי" אלוקי האהוב…
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור