גם לסקרנות יש גבול – פרשת השבוע שלח לך

אדם הוא יצור סקרן. והסקרנות שלו עשויה להוביל אותו למחוזות טובים, אך גם למקומות פחות רצויים, אפילו מסוכנים. השאלה כמובן לאיזה כיוון מובילה אותו הסקרנות. שעה שהסקרנות מנותבת לכיוון הקדושה, לדף גמרא, משנה והלכה, להרחיב אופקים חדשים באמונה, דעת וקרבת השם – מה טוב ומה נעים. ההתעניינות הראויה אמורה גם להוביל את האדם לפשפש במעשיו, לבחון את דרכיו, הליכותיו. לאמוד את מצבו וליישב את דעתו בעולמו. עד כאן התעניינות בריאה.
 
אך יש כאן גם מידה לא קטנה של סיכון. התעניינות מוגזמת וסקרנות בלתי מכוונת לאפיק הרצוי, הובילו אנשים רבים אל עברי פי פחת. כל הירידות והדיוטות התחתונות אליהן נקלעו בני אדם, התחילו בסקרנות פסולה. אדם מועד בעקבות עיניו המתעניינות. כאן פעורה הפירצה המסוכנת הקוראת ליצר הגנב, ומזמינה אותו אל תוככי הלב פנימה, חס ושלום.
 
ויש את הסכנה הגדולה מכולם, השאלות שאדם שואל על עצמו. כאן הסקרנות הופכת כבר לריגול בזוי. במקום מסוים, עובר הגבול הברור בין שאלות שראוי לשאול ומבחנים שראוי לבחון. אך אם פולשים פנימה יותר, אל המקום בו אסור לשאול, זו כבר חפירה מסוכנת תחת יסודות הנפש. אדם חוקר על עצמו – 'מי אמר שאני מתקדם בכלל? אולי אני סתם תקוע כך באמצע הכביש, לא מתקדם לשום מקום? מי אמר שהמעשים שלי שווים משהו, שתפילותיי נחשבות לתפילות? ומי אמר שאגיע אי פעם להישג אמיתי שיש בו ממש?!…' עצור רגע, המחקרים הללו לא יובילו אותך לשום מקום! שיהיה ברור, זוהי סקרנות קטלנית, זהירות מרגלים!
 
במקום שאסור לחפור
 
משל למה הדבר דומה? לאיש שהחל לחשוב יותר מדי. הוא התחיל לחשוב על סכנות שעלולות להתרגש ולבוא עליו. החל חושש מפני חיידקים זעירים האורבים לנפשו בכוס מים. נבעת מפני סכנות דרכים, תאונות, פגעים רעים, אנשים לא טובים, חשד בכל, וחשש מפני כל, עד שיצא מדעתו. גם לחשש הבריא והטוב יש גבול. וגם לחקירה ומשפט שיהודי מחוייב לשפוט ולפשפש בתוך תוכו יש גבול. למעלה משם שרוי השיגעון.
 
ליהודי יש יסוד, ואם הוא חופר בו יותר מדי, הבניין כולו עלול להקלע לסיכון. האמונה שלנו היא יסוד הקיום. אמונת ישראל מבוססת על הידיעה מאהבת השם, מגדולת נשמות ישראל. יהודי חייב להאמין ולדעת שהוא וכל מעשה פעוט שלו חשובים מאוד אצל בורא עולם. בכל בית יהודי שורה השכינה הקדושה, כל נקודה טובה זוהרת באור אלוקי. אלו הם יסודות, ומי שחופר וחוקר תחתיהם מוציא את עצמו מגדר הדעת. ראוי ואף רצוי לעיין ולהתעניין ולהרחיב ידיעות באמונה ודעת. להבין יותר ולהשיג יותר, אבל ישנם מקומות שבורא עולם אוסר בהחלט לגשת אליהם. הוא מצווה 'עד פה תבוא, מכאן והלאה אין לך דרך להבין ואין לך מה לחפש'. ואם בני דעת אנחנו, עלינו לציית.
 
בבקשה, אל תהיה מרגל
 
וזה היה מעשה מרגלים. עם ישראל של אותו הדור עמדו בתכלית השלמות. יצאו ממצרים במופתים גלויים, אכלו לחם מן השמים, כל חייהם התנהלו מעל ומעבר לגדרי הטבע. ואז, ביום בהיר אחד, הגיעה השעה להיכנס לארץ ישראל. והחיים שציפו להם שם היו שונים לגמרי מכל מה שהיה במדבר. ארץ ישראל, כפי שפגשו בה המרגלים, הייתה ארץ של עולם-הזה, עבודת אדמה, פירות ענק, גשמיות וחומריות. והאנשים השמימיים הללו שהסתגלו לחיי מלאכים, לא הבינו איך הם אמורים לכבול את עצמם לכל הדבר הזה. הם לא הבינו איך יתכן שלבורא עולם תהיה נחת רוח מאופן חיים שכזה. והקושיה הזו גבתה מהם, מעם ישראל ומהדורות כולם, מחיר נורא כבד. מוות איום במגיפה, עיכוב משמעותי בכניסה לארץ, וגלות לדורות.
 
הגלות היא תוצאה של סקרנות מיותרת. איבדנו את הנחלה והמנוחה על ידי שאלות מיותרות. ניסינו להבין את מה שהיינו אמורים לקבל, באמונה, בתמימות ובלי חכמות יתירות. אדם מנסה להבין את הנהגת העולם, חוקר וחוכך בדעתו מדוע זה ולמה מתנהלים חיי דווקא כך? למה עשה השם ככה? איך יתכן?… השאלות הללו נובעות כולן מחוסר הבנה בסיסי. איננו מסוגלים להבין את המציאות הזו, בה דווקא מתוך העולם השפל הזה עולה נחת רוח למעלה. איננו מסוגלים להבין בשכל איך מתחברים יחד, דרי מטה עם דרי מעלה. אפילו מלאכים התקשו בסוגיה הזו. קודם בריאת האדם הם טענו "מה אנוש כי תזכרנו", מה חסר לך, בורא עולם, אדם אחד קטן שעתיד עוד להמרות את פיך? לחטוא? ובסוגיה הזו גם נכשלו המרגלים. הם סברו שהאדם איננו אלא חגב קטן מול גדולתם של המלאכים. לכן לא הבינו איך זה שבורא עולם מקבל ממנו, הננס והזעיר, נחת ושעשועים.
 
את השאלות הללו, ששאלו המרגלים וטענו המלאכים, שואל כל אדם את עצמו, וגרוע מכך – על עצמו. אדם מרגל יותר מדי אחרי עצמו, לא מאמין בגדולת נשמתו, ומתחכם להבין את מה שהוא אמור לקבל ולהאמין. במקום הזה מבקש המלך: נא לא להיכנס! זה לא בשבילך. אל תנסה להבין, ציית לפקודות. רק כך תגיע פנימה באמת.