גמ”ח בבית

לא רק המוכר במכולת ממלא תפקיד של 'עושה חסד'. גם בעל ואישה עושים מדי יום מאות מעשי חסד עם בן הזוג ועם ילדיהם, ומקיימים בכך מצוות "ואהבת לרעך כמוך".

9 דק' קריאה

הרב שמחה כהן

פורסם בתאריך 06.04.21

לא רק המוכר במכולת ממלא תפקיד של ‘עושה חסד’.

גם בעל ואישה עושים מדי יום מאות מעשי חסד עם בן הזוג
ועם ילדיהם, ומקיימים בכך מצוות "ואהבת לרעך כמוך".
 
 
הערים ירושלים ובני ברק, מיוחדות באוכלוסייתן החרדית, אולם יש להן איפיון נוסף – הגמ"חים להלוואות כסף בלא ריבית, להשאלת מכשירי תרופה, למוצצים, עריסות וכו’.
 
באזור מגורי גיליתי שאחת מדיירות השכונה עורכת חתונות במחיר הקרן לחסרי אמצעים. אצל השרברב, שכני לבניין, אפשר להשיג בהשאלה כלי עבודה הנדרשים לתיקון ברזים וצינורות מים. אולם ברחוב שאני גר מצויים שני דיירים, שעליהם ברצוני לספר.
 
מולנו מתגורר אדם ששמע על אישה ללא בעל, העמוסה לעייפה בטיפול בחמשת ילדיה. נודע לו שהיא נתקלת בקשיי פרנסה ומתקשה לחנך את ילדיה לבדה. לכן החליט להעניק למשפחה זו את כל הכנסתו החודשית. בעקבות החלטתו, הוא יוצא יום יום לעבודה משמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים, ואת ההכנסה החודשית שלו הוא מעניק למשפחה המצויה במצוקה קשה, זה שבע וחצי שנים.
 
יתר על כן, לאחר העבודה המאומצת הוא מופיע בבית המשפחה, משוחח מעט עם הילדים, לוקח את המבוגרים שבהם לתפילת מנחה ומעריב, ומחנך אותם להתנהג עם אמם בדרך ארץ. המעניין שבדבר הוא, שאותו אדם ממשיך במנהגו הטוב, אף על פי שמפעם לפעם, בהתאם למצבי רוחה, נוזפת בו אמם של הילדים, ואף על פי שהוא סבור שהיא כפויית טובה, אין הוא מחסיר אף יום בעזרתו לאותה משפחה.
 
בנוסף לאדם זה, כך מספרים לי, זכתה שכונתנו שגרה בה אישה בעלת תכונות יחודיות. היא שמעה על אדם שיש לו ארבעה ילדים הזקוקים לאם. מצבם נגע לליבה. לכן, בכל בוקר, עם צאת אביהם להתפלל, היא נכנסת לביתו, מעירה את הילדים, דואגת להלבשתם, מכינה עבורם אוכל, ומזרזת אותם להגיע בזמן ללימודיהם.
 
בסמוך לשעה שמונה היא עצמה יוצאת את הבית ללמד בבית הספר הסמוך. בשובה מבית הספר היא פונה קודם כל לביתם של אותם הילדים. האב, כמובן, עדיין מצוי במקום עבודתו. היא שופתת תבשילים על האש ומכינה אוכל עבור הילדים ואביהם. את הילדים הקטנים השבים מהגן היא עצמה מספיקה לקבל במאור פנים, מתעניינת במה שעבר עליהם בגן או ב’חדר’, ומציעה להם לאכול. את הטיפול הזה בילדים היא כבר עושה מספר שנים ללא לאות, אפילו במזג אויר גרוע, ואף בתקופת מחלה.
 
כדי ליצור היכרות עם דמויות הוד כאלה אני מציע לקורא שיתבונן ויבחין שלא רק ברחובי מצויים אנשים כאלה, אלא בכל בית – כל אב ואם הינם גומלי חסדים זה לזה, ושניהם יחד לילדיהם.
 
האם משום שאתה, קורא יקר, עושה את כל המתואר לעיל, לא עבור האחרים אלא למען משפחתך שלך, לאישה ולילדים שהקב"ה נתן לך, נפגמת המצוה הגדולה? האם פרנסת המשפחה שאתה אחראי לה יום יום, אינה דאגה כבדה הרובצת על כתפיך? האם הסיוע היום-יומי בבית, הוא פחות מהמצוות שעושות הדמויות שהוזכרו בפתיחת המאמר?
 
האם את, קוראת יקרה, אינך אישה מופלאה? שהרי כבר שנים רבות, ללא הפוגה, את מטפלת בילדיך, ובמסירות רבה. מדי-יום את מכינה ארוחות לבעלך ומסדרת את הבית עבור המשפחה. האם משום שהטיפול הוא בילדים שהקב"ה העניק לך את האפשרות ללדת אותם אישית, ולא אספת אותם מן הרחוב, נפחת ערכן של פעולותיך הרבות למענם?!
 
את ההתייחסות הזאת לנושא מלמדת אותנו הגמרא (כתובות נ.) באומרה: "עושה צדקה בכל עת (תהילים קו) – זה הזן את בניו ובנותיו כשהם קטנים".
 
אנו למדים שכל ילד הוא בנו של בורא העולם, וילד הנולד למשפחה הוא למעשה פיקדון שניתן בידי ההורים בכדי לזכותם על ידי שידאגו לגידולו התקין ברוחניות ובגשמיות, אלא שבחסדו הגדול רצה להקל עלינו את הטיפול בו ולכן הוא העביר את הרך הנולד דרך גופם של ההורים, כדי שיחושו קשר אליו, וירגישו שהוא חלק מגופם.
 
להיבט זה מתייחס רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, המנהל הרוחני של ישיבת מיר, וכך הוא כותב:
 
"הנחתנו שמעשה שהאדם עושה לטובת עצמו, אינו מעשה חסד, היא טעות. לדוגמא: מצוות צדקה, ודאי שהיא מעשה חסד, ואמרו חז"ל (פסחים ח.): ש’האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור’, ומעשהו הוא מעשה חסד אף על פי שהוא עשאו לתועלת עצמו, כי הכוונה אינה מגרעת את המעשה.
 
"אומנם ידונו עמו בשמים על ענין ‘לשמה’, אבל בעניין חסד אין כאן שום חסרון. וכן מניין לנו שאסור לעשות חסד לתועלת עצמו…ואם כן, באמת, הוא טעות מה שאנו חושבים שחנווני העסוק כל היום במקח-וממכר ומרוויח בכך את פרנסתו, אין זה חסד. מכיון שהפעולה בפני עצמה בודאי היא מעשה חסד – אדם הולך ערום, יחף, ורעב, וזה בא, מאכילו, משקהו ומלבישו – הלא אין לך חסד גדול מזה, ומה איכפת לנו אם הוא מרוויח מזה גם כן.
 
"היכן מצאנו שאסור לקחת ממעשה חסד לטובת עצמו, הלא יכול הוא לכוון כאן גם לשם חסד. כשאדם יביט במבט כזה על העולם, יראה שכל כולה, כל מעשיה ופעולותיה, כל עסקיה אך עסקי חסד הם" (‘דעת חכמה ומוסר’, ח"א, נ"ו).
 
ואומר המהר"ל: "לפעולות חסד אנו קוראים ‘גמילות חסדים’, מלשון ‘גומלין’. כלומר, כל אחד נותן לזולתו כדי לקבל ממנו, ובכך מתארגנת מערכת חברתית תקינה". (‘דרך חיים’ למהר"ל, על פרקי אבות, פ"ב).
 
חסד במשפחה
 
לא רק חנווני ממלא תפקיד של ‘עושה חסד’. גם בעל ואישה עושים מדי יום מאות מעשי חסד עם בן הזוג ועם ילדיהם, ומקיימים בכך מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט).
 
הפעולות נחשבות למצוות אף כשהן נעשות עבור בן המשפחה ואף על פי שהצורך לעשותן מובן מאליו. כך לימדה אותנו התורה: כאשר נצטרעה מרים, והוסגרה שבעה ימים, המתין לה כל עם ישראל עד שהתרפאה, כדי לגמול עמה חסד, "מידה כנגד מידה", על שכאשר הונח אחיה הפעוט על פני המים ביאור, לא הלכה משם, אלא המתינה, בכדי שתוכל להיות לו לעזר במצוקתו, כלשון הפסוק: "ותתצב אחותו מרחוק, לדעה מה ייעשה לו" (שמות ב). בזכות אותה המתנה ליד המים, היו מים לעם ישראל במדבר במשך ארבעים שנה.
 
יתר על כן, החובה לעשות מעשה חסד לבן משפחה עדיפה וקודמת לעשייה עבור מי שאינו בן משפחה. על כך כותב הרב חיים פרידלנדר זצ"ל, בחוברתו "וידעת כי שלום אהלך":
 
"לפי כללי התורה בצדקה וחסד, כל הקרוב, קרוב – קודם.
עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים (בבא מציעא עא.).
עני קרוב- משפחה ורחוק, עני קרוב קודם – ומבשרך לא תתעלם (ישעיהו נח, ז).
 
ואין לאדם קרוב יותר מאשר בן זוגו, שהרי אישתו של אדם כגופו. לכן, חיוב החסד של האדם כלפי השני הוא הגדול ביותר. כלומר, בניגוד לדעה הרווחת, לעיתים, שמעשי חסד הם בעיקר כלפי זרים, אומרים חז"ל שעיקר מעלת החסד היא כלפי בן הזוג".
 
ה’סבא מסלבודקא’ רואה את החסד כלפי בני משפחה יותר ערכי ומושלם, מאשר חסד עם מי שאינו קרוב. זאת, משום שבכל מעשה חסד ונתינה לזולת קיים גם פגם – בושתו של מקבל החסד – שהרי אדם נולד עם תכונה של רצון לתת ולהעניק, והוא חש בושה כאשר הוא נזקק לאחרים.
 
לעומת זאת, קבלת סיוע מבן משפחה, אין בה בושה כל כך, וככל שהמקבל קרוב יותר לנותן החסד, בושתו פחותה או אף אינה קיימת כלל. מכיון שהאישיות הקרובה ביותר לאדם היא בן הזוג, נמצא שהוא האישיות הפחות מתביישת כאשר גומלים עמה חסד ולכן החסד עם בן הזוג הוא מושלם – ללא פגם הבושה (‘אור הצפון’ א, קסב).
 
משום כך אברהם, מורם ורבם של גומלי חסדים, שכל ימיו רדף אחר עשיית חסד, לא זכה לתואר "רודף צדקה וחסד" (משלי כא,) אלא על אשר גמל חסד עם שרה אשתו (בראשית רבה נח, ט), בעוד שתואר זה אינו מוזכר כאשר גמל חסד עם אורחים זרים בהכניסו אותם לביתו.
 
בדבר זה נכשלים רבים וטובים, כאשר הם מסוגלים לקפוץ ממיטתם באישון לילה כדי לעזור לחבר או לכל אדם המצוי במצוקה, בעוד שלבן זוגם אינם ששים לסייע, או שאינם מתחשבים ברגישויות פעוטות שהוא מביע בעוד שהם רגישים מאוד לתחושות זוטרות אל הזולת.
 
אצל אחרים אפשר לגלות שאומנם הם אינם מסייעים לאף אדם אך להוריהם הם ממהרים לעזור. הדוגמא האחרונה הינה חיובית אך היא צריכה ללמד עד כמה יש לסייע לבן הזוג. ומה עוד שבמקרים אלה בן הזוג חש תחושת קיפוח שהרי בן זוגו מוצא זמן ובעיקר עניין לעזור להוריו בעוד שאת בקשותיו של שותפו לנישואין הוא דוחה על הסף.
 
סיבות רבות גורמות לתופעה זו, העיקרית שבהן היא, שבן הזוג מצפה ששותפו לנישואין ‘יבין אותו’ ויסתדר לבדו, בעוד שמאחרים אינו מצפה לכך. פעמים הדבר נובע ממה שהמסייע לאחרים זקוק מאוד לתמיכה חברתית, והיא ניתנת לו בשפע על ידי אלה שהוא עוזר להם, בעוד שבן זוגו אינו מעניק לו יחס דומה של הוקרה על עזרתו, או אף אם הוא נותן הרי אלה נראות מובנות מאליהן ואין בהן משהו מיוחד.
 
ומה עוד ש’מקובל’ שהעוזר לאחרים נחשב ל’בעל חסד’, דבר שאינו מקובל כל כך כלפי המסייע לשותפו לנישואין. לעיתים העזרה נובעת מאי נעימות לסרב, בעוד שהדבר קל לו יותר עם בן זוגו שכבר התרגל לסירוביו. אולם כאמור העזרה לבן הזוג חשובה יותר ונחשבת למצוה מושלמת. יתירה מכך, אומרים בשם רבי חיים ויטל זצ"ל שמי שגומל חסד עם כל באי עולם אך אינו עושה כן לבן זוגו בורא עולם אינו מחשיבו ל’בעל חסד’.
 
חסד מובן מאליו
 
קיימת נטיה אנושית לראות חשיבות גדולה יותר בקיום מצוות שבין אדם למקום על פני מצוות שבין אדם לחברו. אדם מן השורה סבור שלהניח תפילין היא מצוה חשובה יותר מאשר לסייע לזולת. אולם אין הדבר נכון – הן על הנחת תפילין והן על סיוע לזולת צווינו מפי עליון.
 
הטעות נובעת כנראה מכך שפעמים רבות אדם היה מסייע לזולת גם אילו לא צווה על כך. בעוד שהנחת תפילין היא מצוה שכולה משמים שהרי אדם לא היה מניח תפילין לולא צווה על כך, כמו כן את צורת הביצוע של הנחת התפילין אין האדם יכול לעצב ולקבוע לעצמו אלא ישומה מוכתב מגבוה, בעוד שעל פרטי העזרה לזולת לא הורתה לנו התורה ולא הינחו חכמים מה היא הצורה המדוייקת אשר בה יתייחסו כלפי המצוי במצוקה, והמסייע הוא זה הקובע לעצמו את הדרך הנכונה הנראית בעיניו לסיוע.
 
אולם אין הדבר כן. עזרה לזולת אינה שונה מכל מצווה אחרת שבין אדם למקום. בורא העולם בחסדו הגדול איפשר לנו להתקרב אליו ולמקורות הרוחניים, על ידי שיצר מצב בו כל מצוה שאדם מקיים משפיעה על נשמתו הנמצאת בעולמות העליונים-הרוחניים. המשמעות של ההשפעה היא שנפשו נעשית רוחנית יותר וסוחפת גם את גופו של האדם לרצות ולהתקרב עוד ועוד אל הבורא. השפעה זו על דברים רוחניים – נפשו ונשמתו נגרמת אף על פי שהיא נעשית על ידי פעולה גשמית ובאמצעות גוף חומרי.
 
יש בכך חסד מיוחד מאת הבורא. שהרי כאמור, אדם הינו גשמי והמצוות שהוא מקיים הינן פעולות טכניות- גשמיות ובכל זאת הן משפיעות על מערכות רוחניות. למשל: כשאדם מניח תפילין על זרועו, אומנם הוא קושר לזרועו גוש של עור בהמה, שבתוכה הונחו פרשיות קלף הלקוחות גם הן מן הבהמה והכתובות בפסוקי תורה כשהדיו המהווה את הפסוקים הינו חומר ארצי. אך כאמור בורא העולם גרם לכך שהנחתם על זרועו וראשו של האדם תשפיע מבחינה רוחנית. בדומה לכך גרם הקב"ה שכאשר אדם עוזר לזולת נוצר כוח רוחני אשר משפיע על המסייע, ואין כל הבדל אם אדם מניח תפילין או עוזר לחברו, שתיהן מצוות הפועלות בטכניקה דומה.
 
מבחינת השכר יש יתרון במצוות שבין אדם לחברו על פני מצוות שבין אדם למקום. שהרי על מצוות גמילות חסדים אומרת המשנה (פאה פ"א): "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, אלו הן: כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו ותלמוד תורה כנגד כולם".
 
המהר"ל בספרו ‘נתיבות עולם’ מסביר מדוע על מעשי חסד יש שכר של "אוכל פירותיהם בעולם הזה", שכר שאינו קיים במצוות שבין אדם למקום.  והסברו הוא: כשאדם מניח תפילין הוא עובד את הבורא באמצעות התפילין. כשאדם עוזר לזולת הוא עובד את הבורא באמצעות הזולת.
 
כלומר, הזולת הוא אמצעי לעבוד את הבורא בדיוק כפי שהתפילין הוא אמצעי לעבודת הבורא. אולם כשאדם מניח תפילין הרי לתפילין אין מכך שום ריווח ויתרון, לעומת זאת כשאדם עוזר לזולת, זאת אומרת, הוא עובד את הבורא באמצעות הזולת, הרי שתוך כדי כך, הזולת מרוויח מהדבר. כלומר, מצוות חסד היא מצוה עם השלכות-פירות. לכן, מקיימה מקבל גם שכר פירותיה בעולם הזה.
 
הקלה על חיי הנישואין
 
התייחסות לנישואין ‘כמכרה זהב’ לקיום מאות מצוות מדי יום, עשויה לסייע לבני הזוג לא רק בעולם הבא, אלא אף כאן בעולם הזה במסגרת המשפחה. זאת, משום שאנו מכירים מתגובותיהם של בני אדם שהחיים נתפסים בעיניהם כקלים או כקשים כתוצאה מהשקפת עולמם.
 
למשל: האם יהיה לנו קל או קשה למלא את דרישותיו של מנהל העבודה? הדבר לא תלוי רק בקשיי המשימה, אלא בדעה החיובית או השלילית שיש לנו עליו. אם אנו סבורים שהוא אדם מושחת, נצלן ורע לב, יכבידו עלינו קשיינו יותר מאשר אם היינו סוברים שהוא צדיק נשגב הדואג לאחרים יותר מאשר לעצמו. למעשה, פעולה שאנו רואים אותה כפעולה ערכית וחשובה, קל לנו לבצע אותה יותר מפעולה שאיננו מכירים בחשיבותה.
 
כך הוא גם במסגרת הנישואין. בעיני אדם המתייחס לנישואין כאל ערך עליון, כל קושי טבעי הנערם במערכת היחסים בין בני זוג, מתגמד לעומת המשימה המרכזית. כלומר: מי שמצליח להתייחס לנישואין כשליחות שהקב"ה הטיל עליו, לא יירתע כלל מקשיים, אדרבא, כל קושי שהוא ייתקל בו ייראה בעיניו כ’ניסיון’.
 
עמידה בניסון והתגברות על הקשיים, מוסיפות לו חדוות חיים רוחנית. גם מי שאינו רואה זאת בצורה כל כך נעלה, אבל מודע למצוה שניתנה לו כהזדמנות להתעלות באמצעותה, אולי ירגיש קושי בעשייה למען בן הזוג, אך בודאי פחות ממי שאינו רואה בכך מצוה.
 
היטיב להגדיר זאת הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בלשונו המליצית:
 
"דברי חכמינו ז"ל הטביעו על חיי אישות בישראל חותם של חזון, אשר מילי דשמיא ומילי דארעא נשקי אהדדי, ויעשוהו נושא יעוד נשגב של מהות מוחשית ורוחנית, להיות שותפו של הקב"ה בהקמת בנין עדי עד. והציגו במרכז זיווגם מטרה עליונה, אשר עליה הם נושאים את נפשותיהם כאחד, וממעון קודשו מסייעים להם בהשגת שאיפתם המשותפת, התכלית הרמה ממתקת את הדינים של חילוקי דעות שכיחים בין שני בני אדם שהיו רחוקים זה מזה במוצאם, בחינוכם ובאורחות חייהם. ובגלל המגמה הרוממה אשר כל חפצים לא ישווה בעיניהם, הם מוותרים על דקדוקי הרצון, ומעבירים על מידותיהם המיוחדות לכל אחד מהם ושניהם כאחד שלובי דעה באחדות הלבבות, הם חותרים אל שיא מטרתם, דרך גלי הים הסואן של חיי אדם עלי אדמות.
 
"החינוך שהושתת על חוקי התורה ועל משוגים נאצלים, משפיע שפע של התרוממות הרוח בכל עת ובכל מצב, ואפילו אם הם במצב של דלי דלות, אין העניות מנוולתם ואינה נוסכת עליהם רוח עוועים של שפלות. שאיפתם העולה למעלה למעלה, מפכחת את צער הירידות הגשמיות של היום, בשביל אפשרות של עליות בהישגים עליונים ביום המחרת לאחר זמן. סוף דבר, כל איש ואישה ששאר-רוח ותבונה יתירה בזיווגם, יש להם יד ושם בבנייני הדורות".
 
האם ראיית סיוענו לבן הזוג כשליחות, כמצוה ולא ככורח, היא ראיית הדברים בצורה שאינה אמיתית וכנסיון ליפות דברים לא כפי שהם? ושמא ההיפך הוא הנכון – רק מי שהינו אנוכי ואינו יכול להשתחרר מראיית עצמו במרכז, הוא הרואה את חובותיו להעניק לבן זוגו, כמטלה של חוסר ברירה! אילו זכינו והיינו רואים את הנישואין כשליחות שהטיל עלינו בורא העולם, היו נראות לנו החובות המתגלות כל יום מחדש, חביבות הרבה יותר ומכבידות פחות.
 
הבה נתייחס לבן זוגנו כאל בנו של מלך מלכי המלכים. לכל חסרון המצוי בו והמקשה עלינו ללכת לקראתו, נתייחס כאל הזדמנות שנתן לנו הקב"ה להגדיל את זכויותינו ולהשלים את נשמתנו, שבאה לעולם בעיקר כדי לעשות חסד עם הזולת.
 
לא פעם אפשר לשמוע אישה עמלה, מתלוננת על קשייה בטיפול בילדיה – בהחלפת חיתולים לתינוקות, בצורך לרוץ אחריהם בכל פינות הבית, ובהכנת ארוחות, תמידים כסדרם, עבור בעלה וילדיה. לעיתים, אפשר לשמוע סוג של טענות גם מן הבעל, כאשר מבקשים ממנו לסור למכולת, לתת אוכל לילדים או לחתלם, הוא חש שנותנים לו עבודות ברמה נמוכה מנשואי העיסוק שנוצר עבורם.
 
אולם כאשר בני הזוג יפנימו לתודעתם שהם עוסקים בסיוע ל’צלם אלוקים’, יתברר להם ששככל שהעיסוק הוא יותר קשה – מבחינה פיזית או רגשית – המצוה גדולה יותר.
 
כמה מאירים דבריו של רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל בעניין זה:
 
"כשאנו מתבוננים בכוחות האדם, ומהותם ובמתכונתם, אנו רואים שבאמת כל האדם הועמד והותקן רק לזולתו. כל מה שהוא עושה, עושה הוא לזולתו, עד שכל מציאותו ועצמותו הוא כולו לזולתו. אלא שהאדם הוא המהפך את הקערה על פיה ומהווה מהכל "לעצמו", ואף אם הוא חושב בשביל עצמו, מכל מקום במציאות סוף סוף הוא עושה בשביל אחרים.
 
‘כל העוסק בפריה ורביה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית’. ‘לא תוהו בראה, לשבת יצרה’ (ישעיה מ"ה, יח) היא מצוה רבה, ולכאורה, למה צריכים כלל לאדם, וכי לא היה יכול להבראות הכל על ידי הקב"ה בעצמו? אלא רואים אנו, כי כל קיום העולם נמסר ביד האדם, משום שכן הוא, שזה כל האדם, למען קיום העולם, למען זולתו, להיות שותף להקב"ה. (‘דעת חכמה ומוסר’, ח"ב, ב).
 
"על שלושה דברים העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והנה, הצדקה – בממונו, וגמילות חסדים – בין בגופו בין בממונו. כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו, אם דל ואם עשיר. וזאת מן החמורות, ומן העיקרים הנדרשים מן האדם, שנאמר (מיכה ו): הגיד לך מה טוב ומה ה’ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד" (‘שערי תשובה’ לרבנו יונה, שער שלישי, סימן יג).
 
 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה