ג’קי כבר לא ילד עצוב

יום אחד, כשאף אחד לא היה
בבית, החלטתי לעשות סוף לכל
הכאב הזה. פתחתי את החלון
שבקומה השלישית ויצאתי החוצה
מקווה שהסוף הזה כבר יקרה…
 
 
"הייתי ילד עצוב", כך הציג ג'קי את עצמו בשיחה הראשונה שלנו. "תמיד השוויתי את עצמי לילדים אחרים ותמיד ראיתי את עצמי כילד פגום, חסר כזה. לא חכם כמו כל החברים בכיתה, לא פופולארי כמו חלק מהחברים, לא אתלטי מדי, לא שמח מספיק ולא ראוי שיאהבו אותי, אפילו לא אני את עצמי. כל מה שהשגתי היה חסר ערך ולא שווה בעיניי. כל מה שעלה לי במחשבה והיה קשור אלי – כמו המשפחה והבית שלי, מבחינתי היה רע ומקולל".
 
לחיים יש תסריט וקצב משלהם…
 
"לאבא היה אקדח והוא שמר אותו בארון הבגדים שלו. ידענו שיש לו אקדח ולא פעם שיחקנו בו. כשהייתי בכיתה ד', אחותי שיחקה באקדח עם חברה שלה. קול הירייה שנשמע מהחדר החריד את כולנו. כדור נפלט תוך כדי המשחק והחברה של אחותי נהרגה במקום. בתור ילד, לא יכולתי להתמודד עם הבושה והכאב. רציתי למות, אבל לא כל כך הבנתי מה ההרגשה הזו ומהיכן היא באה.
 
"יום אחד, כשאף אחד לא היה בבית, החלטתי שאני רוצה לעשות סוף להכל. פתחתי את החלון (גרנו בקומה השלישית) ויצאתי החוצה עם הגב כלפי חוץ בתקווה שהסוף הזה כבר יקרה…"
 
"ג'קי פרידמן! מה אתה חושב שאתה עושה?!?" צעק אליו הקול מהרחוב למטה, "תכניס את עצמך הביתה, ועכשיו!"
 
מאמרים נוספים בנושא:
עד שפגשתי את איזי
היד של  אלוקים
אנה
 
"בהתחלה פחדתי ואפילו רעדתי, אבל באיזשהו מקום הרגשתי שלמישהו אכפת ממני. זאת הייתה גברת ליאון, השכנה הטובה שלנו. משכתי את עצמי פנימה".
 
אם החיים בבית לא היו קלים, והם לא היו, אז בבית הספר זה היה גרוע לא פחות.
 
"המורה שלנו, גברת מרמר, הייתה שונאת ילדים. היא תמיד טענה שאני כותב עליה דברים משפילים ומעליבים על הלוח, דבר שלא היה נכון בכלל. הסברתי לה, אמרתי לה שזה לא אני, שאני לא אשם בשום דבר, אבל היא כבר 'סימנה' אותי ובחרה להאשים אותי בכל מקרה. והעונש? לבייש אותי לפני כל הכיתה!
 
"באותו לילה, כשהייתי במיטה, כתבתי הערה ליד התשובות של שיעורי הבית, שמשום מה שכחתי למחוק. למחרת המורה לקחת את המחברות כדי לבדוק את שיעורי הבית וראתה את ההערה הזו. בלי רחמנות, היא ביקשה שקט מכולם והקריאה את מה שכתבתי שם, בעקבות אותה השפלה שחוויתי יום קודם, 'אני שונא את גברת מרמר, ואני שונא את החיים שלי, אין לי בשביל מה לחיות, הלוואי והייתי מת'…
 
"הקשבתי בשקט מחריד לרגשות הכי עמוקים שלי, לכאב הנורא שהיה לי בלב, כאילו היו הכרזה על תחרות או קריאה קולנית לארוחת צהריים. הכל התערבל בתוכי, הדמעות החלו לזלוג על הלחיים, כולם הסתכלו עלי וצחקו. כל מה שרציתי באותו רגע היה רק למות…"
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
העגלון
מילים  קטנות
נשמה  תקועה
 
בבית, כפי שג'קי סיפר לי, החיים לא היו פשוטים בכלל. אביו היה אדם אלים מאוד ואימו אישה דיכאונית עם נטיות אובדניות. זו הסיבה שג'קי העדיף שהשניים האלה יהיו מחוץ לתמונה, בעיקר בכל מה שקשור לבית הספר. אבל לא היה מנוס מהפגישה עם המנהלת שהסבירה להם שהוא צריך לפגוש פסיכולוג. "ומה אתה חושב שהם עשו, ד"ר בלן? צרחו עלי, האשימו אותי בכל הבלגאן שיש להם בחיים!…
 
"ד"ר אוליבר, הפסיכולוג שנפגשתי איתו פעם בשבוע, היה אדם נחמד מאוד. המפגשים איתו היו מחולקים לשיחה ומשחק, וזה היה כיף. היו לו הרבה משחקים והוא נתן לי לשחק בכל מה שרציתי. רציתי קשר טוב עם ד"ר אוליבר, שהיה מעשן סיגר. וחוץ מזה, היה לי כיף שפעם בשבוע אני לא נמצא בכיתה עם המורה שאני שונא, גברת מרמר, שדאגה לפני שפיטרו אותה להביך אותי שוב ושוב ולדבר בקול רם מול כל הכיתה על המפגשים שלי עם ד"ר אוליבר.
 
"את ד"ר אוליבר באמת אהבתי, רציתי להיות כמוהו. אמרתי לו שאבא שלי גם כן מעשן סיגרים, אבל כשד"ר אוליבר בירר עם אימי את העניין היא אמרה לו שזה לא נכון. הוא חשב שזה יעזור לי אם הוא יצעק עלי ויעמיד אותי על טעותי בצורה אגרסיבית (שיטת הפסיכואנליזה המודרנית שפסיכולוגים נוטים להשתמש בה על פי ד"ר ספוטניץ). מאותו יום כבר לא הרגשתי את הביטחון והקשר שהיה לי איתו, והתוצאות לא איחרו לבוא".
 
את עשרים השנים הבאות ג'קי העביר כשהוא בדיכאון קשה שהפגיש אותו עם לא מעט מטפלים ופסיכולוגים. לקראת סיום לימודיו בקולג' הוא אפילו חשב ברצינות על התאבדות והייתה לו גם תוכנית לבצע את הרעיון הסופני הזה.
 
"הלכתי למעונות של הסטודנטים, אמרתי 'זהו, אני כבר לא יכול יותר', אבל פתאום פגשתי אותה, את אחת היועצות הנחמדות שהכרתי, גברת רזניק, היא הפגינה כלפינו רגישות נפלאה והייתה לה אינטואיציה אדירה. היום אני מבין שהיא הייתה המלאך שנשלח משמים לעזור לי. היא הסתכלה עלי והבינה מיד שאני אדם שבור ומרוסק, לכן גם נזהרה לא לשאול יותר מדי שאלות, לפחות במצב בו הייתי באותם רגעים. במקום שאלות היא פשוט סיפרה לי סיפורים שגרמו לי להרגיש נפלא עם עצמי, עם היהדות שלי. תוך זמן קצר הייתי מוכן לנסות שוב, לתת צ'אנס לחיים שלי.
 
"הקשר עם היהדות התחזק וביקשתי מגברת רזניק עזרה נוספת. היא הפגישה אותי עם משפחה יהודית שגרה קרוב לקמפוס. המשפחה שאימצה אותי הייתה שומרת תורה ומצוות ופתחה בפני את עולם היהדות בגדול. גיליתי את השבת שכל כך התחברתי אליה, את הקשר עם בורא עולם ואת הרצון לחיות. פעם ראשונה בחיים שלי הרגשתי שיש לי תקווה. פעם ראשונה שהרגשתי שאני יכול לבטוח באנשים באמת. אבי המשפחה היה בשבילי דוגמה נפלאה לחיקוי, להמשכיות, ידעתי שאני רוצה להיות אבא כזה לילדים שיהיו לי. בורא עולם נתן לי סיבות מספיק טובות לרצות לחיות.
 
"הדיכאון נעלם כלא היה. המפגש עם אנשים אוהבים ששמחים רק מלעבוד את השם בפשטות ובאמת, בעושר הגדול שיש ביהדות שלנו, במורשת הנפלאה שקיבלנו מאבותינו עשו עלי רושם אדיר. הדימוי העצמי שלי התחזק, וכך גם הביטחון העצמי.
 
"סיימתי את הלימודים בהצלחה, ומהקולג' יצאתי לחיים כאדם שומר תורה ומצוות. אחרי שפגשתי את רחלי, בחורה מקסימה, הבנתי שאיתה אני רוצה להקים את הדבר הכי יקר לאדם – משפחה, ותוך זמן קצר נישאנו. החיים המשיכו להאיר פנים, פניתי למסלול לימודי הוראה והיום אני רב מוסמך. רחלי ואני עלינו לישראל עם שבעת ילדינו ואני לא מפסיק להודות לבורא עולם על כל מה שיש לי.
 
"זמן קצר לפני שעלינו לארץ ישראל, חברים סיפרו לי מה קרה לגברת מרמר וד"ר אוליבר. גברת מרמר התאבדה בעקבות דיכאון ומצב נפשי רעוע בו הייתה, וד"ר אוליבר נעצר והואשם בהתעללות בילדים בהם טיפל. כך נסגר המעגל הכואב של שנות ילדותי".
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים, מטפל ומאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג) ועל פי משנתו של רבי נחמן מברסלב.