דוד וגלית – סיפור מזווית אחרת

אם אתם שואלים אותי, כנראה שאין אדם בעולם הזה שלא שמע על הסיפור התנ"כי המפורסם על דוד וגלית. ואם יש כאלה, אז בשביל זה אני כאן. הרשו לי לספר לכם בקצרה מה היה שם.

לפני כ-3,000 שנה שאול המלך שלט בישראל. הפלישתים – אויבים מושבעים של ישראל, התמקמו ברצועת החוף – מישור החוף הדרומי של ישראל, כשהם לוטשים עיניהם כל פעם מחדש על עוד פיסת אדמה. בכל אופן, רצועת החוף בה שלטו הייתה שווה ואסטרטגית מאוד. פלוס העובדה, שהם כל הזמן ניסו לפלג את ישראל.

ונשאלת השאלה, למה?

תחשבו, אנשים. ברור שזה בגלל שהם היו משועממים, הרי לא היה אינסטגרם או סנאפצ'אט באותם ימים. בלי תמונות סלפי כשמאחור הים התיכון הכחול והמרהיב. בלי תמונות מזויפות של גלשנים מצ'ואיסטים בים. בלי תמונות מעובדות בפוטושופ של לוחמים עם עור חלק ונעים כאילו הם לא חיים על קו החוף עם שמש לוהטת של קיץ ים תיכוני ולחות מזעזעת, יום אחרי יום. בלי בועות נוצצות שממסגרות את התמונה, אחרי עריכה כמובן, מסביב לפנים המכוערות שלהם. בלי כתר של פרחים יפים על קסדות הברונזה הכבדות שמתוכן בצבץ מצח מיוזע.

מצליחים לראות את זה, חיילים עם שריון ברונזה עושים סלפי?

לא אשמתנו שהם נולדו לפני 3,000 שנה…

בכל מקרה, המנהל הטכנולוגי הראשי של שאול המלך מוצא בפייסבוק פוסט נוטף גאווה של הלוחמים הפלישתים המתקדמים אל עבר ישובי ישראל, על מנת לכבוש אותם. הוא מעביר הודעת וואטסאטפ בהולה לשאול המלך ומזהיר אותו מפני המתקפה הממשמשת וקרבה שעלולה להתפתח תוך חודשיים, מקסימום שלושה.

שאול המלך לא מבזבז זמן ומיד מעביר את ההודעה ל"אחים לנשק" – קבוצת הוואטסאפ שלו, ומורה לחברים להתכונן לקרב. וכדי להעלות את המורל, הוא גם מעלה לאינסטגרם כמה תמונות שלו עם חרב שלופה ולוק מלכותי עם ההאשטאג – #מצטרפים_למלכות.

כל החיילים מתכנסים בבסיס הצבאי הראשי שהיה ליד רכס הרי יהודה. הם מתאמנים ביום ובלילה רוקדים לצלילי הזומבה, מחכים בסבלנות להזדמנות המיוחלת שהפלישתים העצלנים והאיטיים האלה יגיעו, ואז יתקפו.

מאמרים נוספים בנושא:

הבלתי פגיעים

אתגרי החיים

אתגר החושך

האתגר של הלל

לא ביום אחד

להזיז את הגבינה
השם אמר לי

להתהלך יחידי בשוק

תחשוב טוב, יהיה טוב

המפתח והדרך השלישית

אל תפסיקו לרצות

והעיקר, לא לפחד כלל

כששאול המלך החליט שדי כבר ומספיק עם הזומבה הזאת כל ערב, הצבא הישראלי החל לפעול והגיע עד לרכס מצידו האחד של עמק האלה, שם התעמתו בהמשך עם הפלישתים הברבריים שבאותו ערב היו מנפנפים על המנגל.

מבחינה צבאית, בנקודה זו הצדדים הגיעו למבוי סתום. אף אחד מהם לא רצה לעשות את הצעד הראשון, כי זה אומר שהם יצטרכו לרדת מההר ישר לעמק ולהפוך מטרה מהלכת. אז הפלישתים המשיכו למנגל ולרקוד (גם הם) לצלילי הזומבה עד שיום אחד…

נגמר להם הבשר.

מכיוון שסכנת רעב ריחפה על קיבתם, הם החליטו שהגיע הזמן להתחיל במסיבה האמיתית. אז הם שלחו את החייל הכי חזק שלהם, גלית. וגלית הזה, היה חיה אמיתית, ענק ששקל כמה מאות קילוגרמים פלוס שריון ברונזה ששקל ים של משקל. הוא היה מלא גאווה וגידף את ישראל ואת אלוקיהם והפחיד את הצבא הישראלי עד מוות. כי כששולחים חייל אחד לעשות את העבודה השחורה זה אומר שמישהו כאן – הצד הפלישתי במקרה זה, נקט בטקטיקה לא מוכרת וגם כזו שנראית מוצלחת מן הסתם. אפשר לומר שהיה כאן סוג של חידוש, נלחמים בלי לסכן שום חייל נוסף. ולמה לקח להם כל כך הרבה זמן לגלות את האסטרטגיה הזאת? רק השם יודע…

בצד הישראלי אף אחד לא רצה להיות 'ההוא שימות', דבר שעשה קצת בלגאן לשאול המלך. האם צבא הגיבורים שלו מגלה סימני חולשה? לא ממש.

בחור אחד בשם דוד התנדב להילחם בענק הפלישתי. באופן אירוני, הבחור הזה לא היה אפילו חייל. הוא היה רועה צאן. אבל בוא נתעלם לרגע קט מהפרט הזה. שאול המלך מן הסתם לא לקח ברצינות את הבחור האדמוני הקטן הזה שהציע את עצמו להילחם בגלית, אבל אחרי שדוד אמר לו שהוא נלחם בארי ודוב שבאו לטרוף את הצאן שלו וגבר עליהם, ואחרי שהצוות הטכנולוגי הראה לשאול עוד כמה פוסטים של הצד השני בפייסבוק, המלך הבין שאין לו שום אופציה אחרת. הוא נתן את ברכתו והסכמתו לדוד.

מתחיל להיות מעניין? כאילו שלפני כן זה לא היה…

בכל אופן, בספרו מעורר ההשראה "דוד וגלית – איך להפוך חולשה לכוח", המחבר מלקולם גלדוול מאתגר את הגרסה המקובלת של סיפור דוד וגלית על ידי הענקת זוויות ראיה מעניינות ומעוררות השראה לסיפור. וזה עושה לנו רק טוב.

גלית קורא לצבא הישראלי ומציב אתגר: לשלוח מולו את החייל הכי חזק כדי לסגור את העניינים ביניהם 'אחד על אחד', ומי שמנצח יהיה עבד של העם השני. כשהוא יורד מהצד שלו הוא רואה את דוד צועד לקראתו כשבידו מקל, חמש אבני נחל בתיק הרועים שלו וקלע. בלי שום שריון או חרב. רק מקל.

הענק נפגע וחש שמזלזלים בו, "הכלב אנוכי כי אתה בא אלי במקלות? ויקלל הפלישתי את דוד באלוקיו"… אבל לפני שהוא מספיק להבין מה קורה, דוד שם אבן בקלע, מסובב אותה שוב ושוב ומעיף את האבן שפוגעת בין עיניו של גלית. הענק נופל ומת. דוד לוקח את החרב של גלית ועורף את ראשו. הפלישתים רואים את זה, מקבלים פיק ברכיים ובורחים. הצבא הישראלי נכנס לתמונה ומכה בהם כמו שבחיים הם לא חטפו.

וכאן שואל גלדוול: למה גלית התקדם אל דוד? למה הוא אומר לדוד "במקלות" כאשר לדוד היה מקל אחד? ואיך הוא לא ראה את דוד מסובב את הקלע שוב ושוב לפני שהוא פגע בו עם האבן?

גלדוול נותן זווית ראיה מעניינת על מצבו של הענק הפלשתי – גלית כנראה סבל מאקרומגליה – מחלה הנגרמת כתוצאה מהורמון הגדילה, ואחד הסימפטומים של מחלה זו הוא הפרעת ראיה. זה יכול להסביר למה גלית חשב שיש לדוד כמה מקלות ביד.

בורא עולם נותן אתגרים קשים ומורכבים לאלה שהם מספיק חזקים כדי להתמודד איתם, ולהיות מי שהם או להטביע חותמם לדורות הבאים.

ואתם בטח שואלים, מה הנקודה שלך רחלי בכל ההסבר הזה?

ובכן, הנחת היסוד של גלדוול בספרו זה היא להראות לנו שלפעמים, דווקא כוחו של האדם יכול להפוך לחולשה שלו. וההיפך – דווקא נקודת החולשה של האדם הופכת אותו לחזק. גלית אולי היה ענק, אבל זה ממש לא עזר לו בקרב מול רועה הצאן האדמוני והיפה.

מעקצץ קצת בפנים? יש סיבה טובה להרגיש ככה, כי לפעמים אנחנו מעניקים קרדיטים לחולשות שלנו והופכים אותן לדבר מפחיד ומשתק, אך בסופו של דבר הן מתגלות כחוזק וחוסן אדיר שהוטבע בנו בדיוק מופלא של ההשגחה העליונה, כאלה שדוחפות אותנו להשיג דברים שלא חשבנו או חלמנו עליהם.

שמעתם על ריצ'רד ברנסון, צ'ארלס שוואב, טד טרנר, טומי הילפיגר, ביל הוולט, דיוויד נילמן, גארי כהן ואינגוואר קמפראד? כל האנשים האלה סובלים מדיסלקציה, ורובם לקחו את החולשה הזו והפכו אותה לקרש הקפיצה של חייהם. למה? כי היא זו שגרמה להם לעבוד קשה ולימדה אותם לא לוותר אף פעם והביאה אותם למקום בו הם נמצאים היום. למי שעדיין לא זיהה אלה חלק מעשירי תבל, בעלי ומייסדי חברות בינלאומיות מוכרות כמו מייקרוסופט, ג'ט בלו, איקאה ועוד.

לפעמים הברכות שלנו באות בתחפושות של חולשות. בורא עולם נותן אתגרים קשים ומורכבים לאלה שהם מספיק חזקים כדי להתמודד איתם, ולהיות מי שהם או להטביע חותמם לדורות הבאים.

מי ידע שאותו קרב בעמק האלה לפני אלפי שנים יהפוך לסיפור מעורר השראה כזה? שיגדיר את יחסי הכוחות מחדש וייתן תקווה לאלה שאיבדו אותה?

קחו את המסר שבמאמר זה והשתמשו בו! השתמשו בחולשות שלכם כדי לגדול, לשבור מחסומים ולחשוב מחוץ לקופסה. ומעל לכל – למדו את הדורות הבאים, הילדים שלכם, כי זאת המתנה הכי יפה שאתם יכולים להעניק להם.

"מה שאנחנו רואים כיתרון וכחיסרון הוא לא תמיד כזה" כותב גלדוול בספרו. "ההיגיון הפשוט אומר שחיסרון הוא דבר שיש להימנע ממנו, שהוא תקלה או קושי שמחמירים מצב של אדם בהשוואה למצבו בלעדיהם. אבל זה לא תמיד המקרה". כי לפעמים, ובעצם תמיד, זה בדיוק ההיפך!