דין בין השמשות,דין קטן בשבת ועוד

 

 

א. מה שאמרו שלא גזרו על השבות בבין השמשות, אינו דוקא בבין השמשות של ערב שבת, אלא גם בבין השמשות של מוצאי שבת. (ילקו"י ד/ה קנג)

ב. יש אומרים שאף על פי שלא גזרו על השבות בבין השמשות, מכל מקום במלאכה שאינה צריכה לגופה אין להקל בבין השמשות. ויש חולקים וסוברים שאף מלאכה שאינה צריכה לגופה חשיבא כשבות להקל בה בבין השמשות. וטוב להחמיר בזה, זולת במקום מצוה או צורך גדול שיש להקל. (ילקו"י ד/ה קנד)

ג. מותר לומר לגוי בבין השמשות להדליק לו נר לשבת. ואם יש חשמל דלוק בבית, אין להקל.

ד. מי שקיבל עליו שבת ביחידות, יכול להקל בבין השמשות כמבואר בסעיף א’. אבל אם קיבל עליו שבת עם הציבור, יש להחמיר באיסורי שבות בבין השמשות ודינו כשבת לכל דבר.

ה. אשה שהדליקה נרות וקיבלה עליה שבת [ולדעת מרן השולחן ערוך צריך לומר שקיבלה עליה את השבת בפירוש, שהרי לדעתו אין קבלת שבת תלויה בהדלקת הנרות], ושוב נזכרה ששכחה להפריש חלה, או לעשר פירות וירקות, ולהתפלל מנחה של ערב שבת, רשאית להפריש חלה ולעשר פירות וירקות, ולהתפלל מנחה של ערב שבת, אפילו אם היא רגילה לקבל עליה שבת בהדלקה. ואיש שהדליק נרות שבת, הדבר פשוט שאין מנהג האנשים לקבל עליהם שבת בהדלקת הנרות, ומותר לו להתפלל מנחה של ערב שבת, או להפריש תרומות ומעשרות וכיוצא בזה אחר הדלקת הנרות. (ילקו"י ד/ה קנה)

 

 

 

 

ו. קטן אוכל נבלות וטריפות אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו. ולהאכילו בידים אסור, אפילו דברים האסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד, ואפילו בדברים שהם משום שבות, וכגון, שאומר לו הבא לי מפתח דרך כרמלית, אסור. ואסור ליתן לקטן בידים אפילו איסור דרבנן באופן אקראי, ואף בתינוק שלא הגיע לחינוך אין להקל. (ילקו"י ד/ה קנו)

ז. יש אומרים שכל החיוב להפריש את הקטן מלעבור על איסורים מוטל על האב, אבל אין האם חייבת להפריש את בנה העובר על איסורים, אלא אם כן האב נפטר. (ילקו"י ד/ה קנז)

ח. הנוהגים היתר להוציא בשבת ע"י קטן ספרים או טלית מרשות היחיד דרך רשות הרבים לבית הכנסת, במקום שאין עירוב, אין למחות בידם, ובלבד שיהיה הדבר במקום שאין גוי מצוי, ולצורך מצוה בלבד. ולכתחילה יש להניח הספרים והטלית בבית הכנסת בערב שבת. ובמקום שיש עירוב כדת, אלא שהחרדים לדבר ה’ מחמירים על עצמם ואינם מוציאים דבר בשבת אפילו שיש עירוב, מכל מקום רשאים הם אף לכתחילה לתת לבניהם הקטנים סידור וחומש וטלית וכיוצא בזה להביאם לבית הכנסת. (ילקו"י ד/ה קנח)

 

 

 

 

ט. ההולך במדבר ואינו יודע מתי שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל ליבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. ויש אומרים שמתפלל תפילת חול, ויש חולקים. והעיקר לדינא שמתפלל ג’ תפילות של שבת, אבל תפילת מוסף אינו מתפלל. ובאותו יום לא יניח תפילין כלל. ואם יש לו ממה להתפרנס אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו, ואז יעשה המלאכה בכל יום אפילו ביום שמקדש בו כדי פרנסתו מצומצמת, ומותר לילך בו בכל יום אפילו ביום שמקדש בו. (ילקו"י ד/ה קנט)

 

 

 

 

י. ארבע רשויות לשבת, רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית, ומקום פטור. איזהו רשות היחיד, מקום המוקף מחיצות גבוהות עשרה טפחים, ויש בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, או יותר, וכן חריץ עמוק עשרה ורחב ד’ על ד’, וכן תל גבוה עשרה ורחב ד’ על ד’.

יא. איזהו רשות הרבים, רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים, ואין להם חומה, ואפילו יש להם חומה, אם הם מפולשים משער לשער, הוי רשות הרבים. אפילו אין ששים ריבוא עוברים בו בכל יום. (ילקו"י ד/ה קפא)

יב. אסור מן התורה להוציא איזה דבר מרשות היחיד לרשות הרבים, או להכניס דבר מרשות הרבים לרשות היחיד, כל שעוקר מרשות אחת ומניח ברשות השניה. וכן אם עוקר חפץ ברשות הרבים, ואחר שהעבירו ד’ אמות ברשות הרבים הניחו, חייב משום מוציא. ומדברי סופרים אסור אף אם עקר ולא הניח, או הניח ולא עקר. (ילקו"י ד/ה קסא)

יג. אף שכיום התקינו עירוב ברוב המקומות בארץ ישראל, מכל מקום ראוי ונכון לדידן לחוש לכתחילה לסברת האומרים שיש לנו רשות הרבים בזמן הזה מדאורייתא, ולזה לא יועיל העירוב. ולכן ראוי לכל החרד לדבר ה’ שלא לטלטל בשבת כלל, ולא לסמוך על העירוב.

יד. יש נוהגים להקל [במקומותינו שיש עירוב] להוציא המטפחת בשבת בשינוי, וכגון שנותנים את המטפחת בחגורה, וכדומה. ואף שהמקילים בזה במקום צורך יש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום לכתחילה נכון יותר להחמיר לגמרי שלא לסמוך כלל על העירוב. ולכן יניחו מער"ש את המטפחת והחומש בביהכ"נ, שלא יצטרכו לטלטל אפי’ בשינוי בשבת. (ילקו"י ד/ה קעב)

טו. הנוהגים שלא לסמוך על העירוב, ואינם מטלטלים בשבת, אם קרה להם איזה מקרה שהוכרחו לטלטל בשבת, אינם צריכים לעשות התרה על מנהגם, שמאחר ואין בדעתם להפסיק ממנהגם זה לגמרי, אלא באופן חד-פעמי, אינם צריכים התרה. (ילקו"י ד/ה קעב)

טז. הסומכים על העירוב יכולים לסמוך עליו גם באופן שאין חוט העירוב מתוח ככל הצורך, אלא יורד מעט למטה, ואינו בקו ישר, שכבר פשט המנהג שלא לחוש למחמירים בזה.

יז. במקום שאין עירוב, או שנודע שהעירוב נקרע, אין כל היתר לומר לילד קטן להביא את המפתח של בית הכנסת דרך רשות הרבים אף בזמן הזה, דאסור למיספי ליה בידים איסור. ואפילו אם הקטן לוקח מעצמו סידור או חומש לצורך עצמו, אין לומר לו לקחת גם סידור בשבילו, שהרי אסור להרבות בשיעורין. (ילקו"י ד/ה קעג)

יח. ואמנם במקומותינו שיש עירוב, אף שאנחנו מחמירים שלא לסמוך עליו, מכל מקום נוהגים להקל לטלטל ע"י קטן. (ילקו"י ד/ה קער)

יט. יש אומרים שמותר ליתן לקטן לטלטל גם במקומות שאין בהם עירוב, שמאחר וקטן אין לו מחשבה, נחשב כעוקר חפצים ממקום למקום ונמלך להוציאן. ויש חולקים. וכן עיקר לדינא.

כ. יש אומרים שמותר ליתן לקטן להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, כשאינו עושה הנחה ברשות הרבים, אף במקומות שאין בהם עירוב. ויש חולקים. והנוהגים להקל בזה אין למחות בידיהם, ובלבד שהדבר יהיה במקום שאין גוי מצוי, ולצורך מצוה בלבד.