דיני הברכות על יתר המאכלים

 

א. על כמהין ופטריות ברכתם שהכל נהיה בדברו. ואם בירך עליהם בורא פרי האדמה, יצא.

ב. פירות או ירקות שגדלו בעציץ שאינו נקוב, מברך עליהם כברכתם. בורא פרי העץ, או בורא פרי האדמה. אבל פירות או ירקות שידוע שהם גידולי מים, מברך עליהם שהכל. שמכיון שאין שום יניקה מהקרקע, שהמים מפסיקים בין הזרעים לקרקע, אין לברך עליהם ברכת הפירות או הירקות, אלא ברכת שהכל. ואם בירך עליהם כברכתם, בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, בדיעבד יצא ידי חובת הברכה. ומכל מקום סתם פירות הנמצאים בשוק, אין לחוש שמא הם פירות  מגידולי מים, אלא יש לברך עליהם כברכתם, שדבר התלוי במציאות הולכים אחר הרוב גם בענייני ברכות.

ג. על המים שבתוך אגוז קוקוס, מברך עליהם שהכל נהיה בדברו. ואם בירך בורא פרי העץ, יצא. ואם אוכל מהאגוז קוקוס עצמו, ובירך עליו בורא פרי העץ, ושותה אחר כך את המים שבתוך האגוז, אינו מברך על המים.

ד. על השוקולד המנהג לברך שהכל נהיה בדברו. ואם בירך בורא פרי העץ, לא הפסיד.

ה. שקדים המחופים בסוכר, יש אומרים שנכון לשבור את החיפוי, ולברך על השקד בפני עצמו בורא פרי העץ. ומכל מקום מאחר שקשה להפריד את השקד מהחיפוי, לכן נהגו לברך עליהם שהכל, שהרי העיקר היא הסוכריה. אבל תפוח עץ המחופה בסוכר, ואוכל מהתפוח בתחילה, יברך עליו בורא פרי העץ, כיון שהרוב הוא התפוח. ובוטן מחופה במיני מזונות (בוטן אמריקאי), יש להפריד את החיפוי מהבוטן ולברך על החיפוי בורא מיני מזונות. ונכון שיכוין לפטור בברכתו גם את הבוטן, שהרי על הכל אם אמר בורא מיני מזונות יצא. ומיהו מעיקר הדין אין צריך להפריד את החיפוי מהבוטן, ויברך מזונות.

ו. יין שיש בו תערובת של רוב מים, לדידן יש לברך עליו שהכל. ואין לקדש עליו. ולכן אין לסמוך על חלק מההכשרים הניתנים כיום ליינות, אלא לאחר בירור היטב אם אכן הכשר זה הוא גם לדעת הפוסקים המצריכים שיהיה רוב יין.

ז. השותה מים לצמאו, מברך עליו שהכל, ואם שתה רביעית בבת אחת, מברך אחר השתיה בורא נפשות רבות. ואם אינו צמא כלל, אינו מברך על המים כלל, לא ברכה ראשונה ולא אחרונה. וכן מי שנתקע לו מאכל בגרונו, ושותה מים כדי להעביר את האוכל, אינו מברך על המים לא בתחילה ולא בסוף. אבל בשאר משקים, כגון בירה ומיץ וכו’, אף אם שותה אותם שאינו צמא, מברך עליהם שהכל. שהרי החיך נהנה בשתייתם.

ח. השותה מים כדי לבלוע איזה תרופה, אינו מברך על המים, אלא אם כן היה צמא, ונהנה בשתיית המים. וטוב שקודם שיבלע התרופה יברך בתחילה על המים, אם הוא צמא, ואחר שישתה מעט מהמים, ישתה התרופה עם המים. וכל המאכלים והמשקים שאדם אוכל ושותה לרפואה, אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם, מברך עליהם תחילה וסוף. ואם לאו, אינו מברך. ומי שהוא איסטניס ואחר ששותה סירופ לרפואה נותן לתוך פיו סוכריה וכו’, מפני שהוא נגעל מהסירופ, נכון שיברך תחילה על הסוכריה קודם שישתה את הסירופ, ואחר שיטעם מעט מהסוכריה באופן שהחיך יהנה ממנו, ישתה סירופ, ויחזור לטעום מהסוכריה. וצריך להקפיד מאוד שהסירופ המתוק יהיה כשר, ללא שום חשש של תערובת שומן מן החי. אבל בסירופ מר מעיקר הדין אין חייבים להקפיד בכשרותו. והני מילי בחולה שאין בו סכנה. אבל במי שמתחזק והולך כבריא, ושותה רק למחושים בעלמא, צריך להקפיד על כשרות הסירופ, גם כשהוא מר.

ט. האוכל ויטמינים, אם יש בהם מתיקות והחיך נהנה מהם, מברך בתחילה שהכל נהיה בדברו. ואם אין בהם מתיקות, אינו מברך.

י. חולה שיש בו סכנה שהרופאים מצווים עליו לאכול מאכל איסור, אף על פי שמרן השולחן ערוך כתב שיברך על זה, מכל מקום שב ואל תעשה עדיף, ולא יברך, דספק ברכות להקל. אולם אם האוכל כשר, ורק השעה גורמת שאסור לו לאכול, כגון חולה ביום הכיפורים וכו’, חייב לברך תחילה וסוף.

יא. מי שאנסוהו לאכול או לשתות, אף על פי שהחיך נהנה אין לו לברך עליו, שכיון שיש אומרים שכל שנאנס אינו מברך, ספק ברכות להקל. ולענין ברכה אחרונה, יש אומרים שכיון שיש עליו מצווה לברך ברכת המזון, במקום מצווה האדם מתרצה לברך אף שאכל בעל כורחו. ויש חולקים, ואף במקום שאכל ושבע ונתחייב בברכת המזון מן התורה, מכל מקום יש ספק אם מחוייב בברכת המזון, וליכא חזקת חיוב, לפיכך אין לו לברך ברכת המזון בכהאי גוונא.

יב. המנהג פשוט לברך על הקפה ועל התה ושיכר שהכל נהיה בדברו. ומנהג ישראל תורה הוא, שרק כשיש ממשות מחמת השלקות מברך בורא פרי האדמה. מה שאין כן בקפה תה ושיכר. ומכל מקום מי שטעה ובירך בורא פרי העץ על אבקת קפה, או על קפה המעורב במים חמים וסוכר, ולא נזכר לתקן תוך כדי דיבור, מספק אינו חוזר לברך שהכל, מאחר ויש אומרים שמעיקר הדין היה צריך לברך על כוס קפה ברכת בורא פרי העץ, דהוי כמי שלקות. ומיהו אם אוכל באותו זמן פירות, יקידמהו לפירות, ויכוין שלא לפוטרם. ומותר לכוין שלא לפטור בברכה ראשונה, כדי לא להיכנס לספק ברכה על המאכל השני.

יג. על רחת חלקום העשוי מעמילן של תירס וסוכר, ברכתו הראשונה היא שהכל. ואם נעשה מעמילן של חיטה מברכים בורא מיני מזונות.

יד. על אגוז הקשיו מברכים בורא פרי העץ. ואמנם לפני מספר שנים היו נוטעים את הקשיו לא למטרת האגוז, ולכן ברכתו היתה בורא פרי האדמה. אך כיום השתנתה המציאות ונוטעים את הקשיו גם למטרת האגוז, ולכן ברכתו בורא פרי העץ.

טו. על פלאפל, שהוא אפונים (חומוס) כתושים עם תערובת פתיתי לחם לדבקו, ומטגנים אותו בשמן, יש אומרים שיש לברך עליו בורא פרי האדמה, שהאפונים עיקר פתיתי הלחם אינם אלא לדבקו, וכיון שהאפונים עיקר והשאר טפלה, מברך על העיקר. ואף על פי שהאפונים כתושים הרבה ואבדה צורתם ותוארם, מכל מקום במלתייהו קיימי, ומברכים על הפלאפל בורא פרי האדמה כברכת האפונים. ויש חולקים. ולדינא, מאחר שהפלאפל יש בו תבלין ופירורי פת ומטוגן, ונשתנה טעם האפונים, דאיכא תרתי לגריעותא, צריך לברך שהכל. שהרי מטעם זה נהגו לברך על הלדר שהכל, מפני שיש לו טעם שונה מהמשמש ושם חדש ופנים חדשות באו לכאן. ומיהו הרוצה לברך לכתחילה על הפלאפל ברכת בורא פרי האדמה, יכול לעשות כן.

טז. הגומע ביצה חיה כדי לצחצח את קולו וכו’, והוא נגעל ממנה ואין לו מזה שום הנאה, אין לו לברך ברכת שהכל. אבל אם נהנה ממנה כל שהוא, יכול לסמוך על האומרים שיכול לברך עליה שהכל.

יז. הגומע ביצה חיה, או שנתנו הביצה במים חמים, ועודנה רכה וגומעה כן, אין לו לברך אחריה ברכת בורא נפשות רבות, כיון שיש אומרים שדין ביצה כמשקה, והרי אין בה שיעור רביעית, וספק ברכות להקל. ומה גם שמבואר בפוסקים, שברכת נפשות אינו אלא רשות. ולכן שב ואל תעשה עדיף, ולא יברך ברכה אחרונה כלל, אלא אם כן יאכל או ישתה דברים אחרים עמה, ויברך עליהם ברכה אחרונה, ותבוא עליו ברכה.

יח.  הלועס גומי לעיסה (מסטיק) אם יש בזה מתיקות, מברך שהכל, אף אינו בולע כלל.

יט. האוכל תבשיל של דגן, כגון איטריות, דייסא, בורגול, כוסכוס וכו’, צריך לברך בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, שהיא ברכת על המחיה. ואפילו אם קבע סעודתו עליהם (שאכל 216 גרם או יותר) אינו מברך המוציא וברכת המזון, ואף על פי שבפת הבאה בכיסנין אם קובע סעודתו עליו צריך נטילת ידיים וברכת המוציא וברכת המזון, זהו משום שהוא פת האפוי בתנור, אבל עיסה שנילושה על דעת לבשלה או לטגנה בלבד, אין עליה תורת לחם, אלא ברכתה בורא מיני מזונות וברכת מעין שלש. ואפילו האוכל ממנה כדי שביעה ממש לעולם אינו מברך עליה אלא בורא מיני מזונות ועל המחיה. ואם טעה ובירך על תבשיל של דגן ברכת המוציא לחם מן הארץ, אפילו בדיעבד לא יצא, כיון שאין עליו צורת לחם. אולם אם בירך לאחריו ברכת המזון בדיעבד יצא, שכיון שהוא מזין ומשביע ברכת המזון פוטרתו, כשם שאם אכלו בתוך סעודתו שעל הפת, או בסוף סעודתו, אינו טעון ברכה לאחריו, שברכת המזון פוטרתו.

כ. וכן האוכל סופגניות המוטגנות בשמן, וכן האוכל זלאביה המטוגנת בשמן, אף על פי שנעשו מעיסה עבה וקשה ככל העיסות של הלחם, אין לברך עליהם אלא בורא מיני מזונות ולבסוף ברכת מעין שלש, ואפילו אם קבע סעודה עליהם, ואפילו אם אוכל מהם כדי שביעה צריך לכתחילה לברך בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה, ומכל מקום בדיעבד אם בירך עליהם המוציא וברכת המזון יצא, כיון שיש עליהם צורת לחם.

כא. כבר פשט המנהג  לברך בברכה ראשונה על היין בורא פרי הגפן.