דיני נטילת ידיים לסעודה, נטילת ידיים לטיבולו במשקה

 

א. מי שנטל ידיו ולא בירך, ולא היה בדעתו לסעוד כלל, ואחר כך נמלך מיד ורצה לסעוד, צריך נטילה אחרת.

ב. הקובע סעודה על פת הבאה בכיסנין (עוגה), דהיינו שאוכל למעלה מ-216 גרם, חייב ליטול ידיו כדין נטילת ידיים לפת. ויש אומרים שאף מברך על נטילה זו, ויש חולקים. ולכתחילה אין לברך, והמברך יש לו על מה שיסמוך.

ג. מה שמצוי בכמה סעודות מצווה, שמביאים חלות מתובלות בסוכר, ומודיעים לציבור שאין צריך ליטול ידיים, כיון שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, באופן שהמתיקות ניכרת, יש להעיר, שאם קובעים סעודתם עליהם ואוכלים שיעור כ-216 גרם, צריכים נטילת ידיים.

ד. האוכל פת כדי להעביר מתיקות הדבש או החריפות שאכל, יש אומרים שאפילו אם אוכל יותר מכזית, אין צריך ליטול ידיו, כדין עיקר וטפל. ויש חולקים, ונכון שיטול בלי ברכה.

ה. שיעור נטילת ידיים לסעודה הוא רביעית מים. ומכל מקום טוב להוסיף וליטול בשפע, דאמר רב חסדא, אנא משאי (נוטל) ידי מלא חפני, ויהבו לי מן שמיא טיבותא מלא חפני.

ו. אין מברכים על הנטילה קודם הנטילה, משום שפעמים אין ידיו נקיות ואין לברך בידיים שאינם נקיות. ולכן המנהג הפשוט לברך על הנטילה קודם הניגוב. ואף שאנו נוטלים ידיים יותר מרביעית מים על כל יד, ובזה לפי דעת מרן השולחן ערוך אין צריך ניגוב, ונמצא שאם יברך אחר הנטילה לא חשיב כמברך עובר לעשייתן, עם כל זה פשט המנהג לברך אחר הנטילה ולא קודם. ובמקום מנהג אין חוששים לספק ברכות.

ז. מי שנטל ידיו כדת לסעודה, ולא בירך עליהם קודם הניגוב, לא יברך אחר הניגוב. ואפילו אם נזכר תוך כדי דיבור שלא בירך, לא יברך אחר הניגוב. וגם לא יחכך בראשו או יגע במקומות המכוסים שבגופו, כדי שיתחייב נטילה אחרת, שאין לעשות כן על פי ההלכה, מחשש שגורם לברכה שאינה צריכה.

ח. אין להפסיק בדיבור בין הנטילה לניגוב. ומכל מקום אם הספיק בדיבור קודם הניגוב, קודם שיברך, אינו צריך לחזור וליטול ידיו, אלא יברך וינגב.

ט. הנוטל ידיו לסעודה ותיכף שמע ברכה או דברים שבקדושה, צריך לענות אמן ושאר דברים שבקדושה, כל עוד לא בירך על נטילת ידיים. ואפילו להאומרים שאין לומר פסוק שאר ידיכם קודש מפני שחוששים משום הפסק, מכל מקום גם הם יודו שצריך לענות אמן ושאר דברים שבקדושה, ולא שייך להחמיר בזה ולומר שלא יענה עד שיתחיל לנגב ידיו, ויהרהר אמן ודברים שבקדושה בליבו, דחומרא דאתי לידי קולא היא. ורק אם בירך כבר על נטילת ידיים וקודם שינגב ידיו שמע ברכה וקדושה לא יענה עד שינגב ידיו, משום דהוי הפסק בין ברכה למצווה. ושב ואל תעשה עדיף. ולכן יהרהר עניית אמן ודברים שבקדושה בליבו.

י. יש נוהגים לומר אחר הנטילה (קודם הברכה) פסוק "שאו ידיכם קודש" וכו’, ויש אומרים שאין לאומרו, כיון שלא נזכר בדברי האר"י ז"ל, והמיקל בזה לאומרו, אין למחות בידו שיש לו על מה שיסמוך. ומיהו לכתחילה נכון שלא להפסיק באמירתו בין הנטילה לברכה.

יא. אם אין לו כלי ליטול בו את ידיו, ויש לפניו מקווה שיש בו ארבעה סאה, או ים או נהר, יטבול ידיו בהם, ויברך על נטילת ידיים. ואם בירך על טבילת ידיים, יצא.

יב. יגביה ידיו ויברך מעומד, וזקו וחולה שאי אפשר להם לעמוד, יברכו על הנטילה מיושבים.

יג. קודם שיבצע על הפת ינגב את ידיו היטב, שהאוכל בלי ניגוב כאילו אוכל לחם טמא. ויזהר לברך לפני שמתחיל לנגב. וטוב לנגב הידיים גם אם נטל רביעית בבת אחת, או אם הטביל ידיו במי הים, או במקווה ובמעיין.

יד. מותר לנגב הידיים במכשיר לניגוב ידיים הפועל על ידי הזרמת אוויר חם על גב הידיים. הוא הדין בניגוב הידיים על ידי השמש.

טו. אין לנגב הידיים בחלוקו, דקשה לשכחה. ומכל מקום הנוהגים לנגב בבגדיהם או רסיסי המים שעל גבי הידיים, קודם הנטילה, אין לחוש בזה משום שכחה.

 

 

טז. האוכל דבר שיש עליו רטיבות מים, שלא בתוך הסעודה, או משאר משקין צוננין, (יין, דבש דבורים, שמן זית, חלב, טל) ולא ניגב, ויש בזה רטיבות שהיא טופח על מנת להטפיח, וכן אם מטביל לתוך משקה, צריך ליטול ידיו בלי ברכה.

יז. צריך ליטול ידיו לטיבולו במשקה ככל דיני נטילת ידיים לסעודה.

יח. אף על פי שבנטילת ידיים לסעודה לכתחילה בעניין כוונה לנטילה המכשרת לאכילה, מכל מקום בנטילת ידיים לדבר שטיבולו במשקה אין צריך כוונה.

יט. אפילו אם אין ידיו נוגעות ברטיבות, או שאוכל על ידי כף או מזלג, צריך ליטול ידיו. אלא אם כן לוקח המאכל על ידי מגבת או כפפות, שאז אין צריך ליטול ידיו, אם אין לו מים.

כ. האוכל חזרת שיש עליה רסיסי מים, בשיעור טופח על מנת להטפיח, צריך ליטול ידיו משום דבר שטיבולו במשקה, אף אם אוחז בראש החזרת במקום שאין שם רטיבות. וכן האוכל פירות שנשטפו במים, ולא ניגבום, ויש בהם רטיבות של טופח על מנת להטפיח, אפילו אם אוכל פחות מכזית, צריך ליטול ידיו בלי ברכה.