דע לאן אתה נוסע

על ידי התבוננות בדברים אלו נזכה, אולי, להאמין בגדולתו הנוראה, ובהשתטחותנו על ציונו הקדוש נדע לפני מי אנו עומדים!

13 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 06.04.21

על ידי התבוננות בדברים אלו נזכה, אולי,
להאמין בגדולתו הנוראה, ובהשתטחותנו
על ציונו הקדוש נדע לפני מי אנו עומדים!
 
 
ראש חודש אלול תקצ"ט.
 
רבי נתן (מוהרנ"ת) נוטל את עטו ובאותיות של אש שחורה על גבי אש לבנה חורט עלי גליון את המילים אשר עתידות להרטיט רבבות לבבות חסידים, ולנוצץ במוחם שמץ מגדולת הציון כפי שהתנוצץ במוחו הקדוש: "ה’ יעזור לי בחסדו ליסע למקום שאסע, להשתטח במקום שאשתטח, אשר באמת איני יודע כלל עוד – עד היכן הדברים מגיעים, אבל זה אני יודע בבירור בעזרת ה’ יתברך שאני צריך ליסע לשם בכל עת, ובפרט על ראש השנה הקדוש והנורא והאיום מאוד מאוד. וגם אני צריך לעורר ולחזק אתכם בכל כוחי בכל מיני דיבורי אמת שבעולם, שתזכו גם כן להיות שם, כי הוא חייכם וכו’" (עלים לתרופה רפ"ח).
 
כמה אור, כמה דעת, כמה רמזים עמוקים בוערים כרשפי אש מונחים ב"איני יודע" הזה של מוהרנ"ת.
 
אם מוהרנ"ת, שעליו העיד רבינו, שהוא, ורק הוא, זכה לדעת ממנו, ולהכיר בגדולתו, אם הוא אמר, שבאמת "איני יודע כלל את גדולת הציון הקדוש", "מה נורא, אם כן, המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים".
 
יום יבוא (במהרה בימינו) ועל כל עם ישראל לשבטיו – אנשים וטף ינהר בהמוניו להשתטח על הציון הקדוש בערב ראש השנה, ומלכם בראשם הוא משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו.
 
לעת עתה זוכים לכך רק כרבבת מאושרים "רבבה כצמח השדה" אחד מעיר ושניים ממשפחה "השרידים אשר ה’ קורא אליהם", אותם יחידים שאור רבינו הקדוש מתנוצץ בליבם ונושא אותם אומנה (לאומן) ראש השנה, אותם מיוחדים אשר זוכים לקבל את האור הגדול, האור החובש, מרפא את הנפשות ומתקן את שבריהם.
 
אך בודאי שלא כל אנפין שווין, לא ראי זה כראי זה, לא דומה מידת האור והתיקון לה זוכה פלוני למידת האור והתיקון של חברו, אך הצד השווה – שכולם זוכים לאור מופלא רום מעלה. מה סיבת השוני? היכן נעוץ ההבדל? וכי משוא פנים יש בדבר? לא מיניה ולא מקצתיה. אלא איש איש לפי הכנתו במשך השנה, לפי כליו כך שפעו ומידת חלקו בהשגת אור הצדיק. וכשם שפרצופיהם אינם דומים כך כליהם אינם דומים. כי באמת לאור אינסוף כזה לא יספיקו כל כלי עלמא (העולם) לאלפים ולרבבות. כי יש בו די והותר לכל אחד ואחד לאכול ולשבוע ולהותיר לעולם הבא. כי לעולם לא ירבו הכלים על האור. ירבו הכלים שנביא, רבים ככל שירבו, מיד יתמלאו באור יקר, בשמן משחת קודש, בדעת קדושה.
 
חובת ההכנה
 
רבינו הקדוש אמר: "אצלי העיקר הוא ראש השנה, ומיד שנגמר ראש השנה, מיד אני מטה את אוזני לשמוע את קול הפטיש המעורר לסליחות" (שיחות הר"ן).
 
ואם רבינו הקדוש, שלא חיכה והתגעגע לראש השנה אלא כדי לעסוק בתיקון נשמותינו ליהנות אותנו מטובו – אנחנו – הנשמות הכואבות והנאנקות, המייחלות לתיקונן ולרפואתן – על אחת כמה וכמה שחלילה לנו להסיח דעת מראש השנה אפילו לרגע אחד. ומיד עם ה"אמן" האחרון של "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" של ה"קדיש" שאחרי "עלינו לשבח" בתפילת מעריב במוצאי ראש השנה – מיד עלינו לשבח, להשביח ולטפח את כלינו ולפתוח את מערכת הכנתנו לקראת ראש השנה הבא. וזה אינו רק חוב קדוש, אלא גם עצה טובה לתוספת קדושה וטהרה, כי זו הדרך המובחרת מכל להתעלות ולהתקדש. שהלא רבינו אמר: "כל מי שיזכר בי יעשה כתינוק שנולד", נמצא, אם כן, שהזוכר את רבינו הקדוש וציוויו הנורא יום ולילה קיץ וחורף – יזכה להיות כל ימיו יניק לגמרי ולהתכלל ביניק הקדוש שזוכר לאו כלום, שזוכר את הלא כלום.
 
אך כיצד היא עבודת ההכנה? בליקוטי הלכות (תפלין ה, ל"ה) אומר מוהרנ"ת, כי עיקר האתערותא דלתתא (התעוררות של מטה) של התלמידים היא "שיפשיטו את דעתם ויסלקו את חכמתם ושכלם לגמרי, כאילו אין להם שום שכל כלל, רק יטו אוזנם ולבבם היטב לקול דברי הצדיק האמת. וימסרו ליבם ושכלם אליו לגמרי". כלומר, מידת קבלת אור ושכל הצדיק הינה כמידת המקום הפנוי במוחו של האדם, המקום הפנוי משכלו ודעתו. ובמילים אחרות: כמידת הביטול שלו בפני אור הצדיק.
 
ובהלכות קריאת שמע ד’ מובא: "שצריכין להתקרב לצדיק האמת שבכל דור ודור והעיקר הוא האמונה. שצריך לבטל דעתו לגמרי כאילו אין לו שום דעת עצמו כלל ויסתכל רק על האמת לאמיתו. והעיקר שיכיר את מקומו ויידע זאת בעצמו. איך המוח שלו אינו מתוקן כראוי מחמת פגם הברית שלו כפי מה שיודע בנפשו. ועל כן הוא צריך לבטל דעת עצמו לגמרי וימסור ליבו להשם יתברך ולצדיקי האמת ולתורתם הקדושה שיוליכו אותו בדרך האמת כרצונם.
 
הכל, אם כן, תלוי בענווה ובביטול ישותו בפני הצדיק. אך מהיכן יזכה לביטול הנכסף? אם תאמר שיעבוד לשכנע את עצמו בשפלותו ובקטנותו, זה אינו, שהרי מוזהרים אנו מפי בת הקול שיצאה לכבודו של רבה בר בר חנה: "לא תחותו להכא – לא תהיו ענווים בשביל להתייקר ולהתכבד כי זה עניוות היא תכלית הגדלות. כי מחמת שיודעים גודל ביזוי הגדלות (ומעלת הביטול), על כן הם ענווים בשביל להתכבד ולהתייקר על ידי הענווה". (ליקוטי מוהר"ן י"א).
 
אם כן, נפלה פיתא בבירא, וכי בטרוניה בא הקב"ה עם בריותיו? ללא הביטול אי אפשר לקבל כלל מהצדיק, ולזכות לביטול אי אפשר, כי כל מחשבה ורצון לכיוון ההתבטלות היא היא תכלית הגדולת והישות. "אני רוצה להיות עניו", "אני רוצה לזכות למעלה גדולה מן הכל". וכי יש לך ישות גדולה מזו?!
 
אך תורתו של רבינו רחבה מארץ מידה, וממרחק תביא לחמה, ואם דברי תורתו עניים במקום זה הרי הם עשירים ממקום אחר. וגם למבוכתנו מצא רבינו מזור ותרופה. בתורה ע"ב (ליקוטי מהור"ן) מלמד אותנו רבינו הקדוש את הדרך הנכונה בה ישכון אור הענווה. הדרך האמיתית לזכות לביטול. ושם באותה תורה מגלה רבינו הקדוש סוד מופלא, כי הענווה, עם כל מעלתה האינסופית – לא רחוקה היא ממנו. בתוכנו, בעצמנו ובשרנו היא נמצאת. "כי דע, שיש בכל אחד ואחד מישראל בחינת השפלות של משה בכל איבר ואיבר, וזה זכו ישראל במעמד הר סיני, שאז המשיך משה השפלות שלו בכל אחד ואחד מישראל בכל איבר ואיבר, אבל אותו השפלות של משה שהוא מושרש בכל אחד מישראל, הוא מונח ושוכב אצל כל אחד ואחד בבחינת שכיבה ומיתה, כי זאת השפלות נתעלם אצל כל אחד ואינו מתעורר ומתגלה אצלו".
 
הענווה – אם כן – הינה מציאות, מציאות שבה מתעוררת לתחיה נקודת השפלות הרדומה בתוכנו. וכדי לעוררה עלינו להסיח דעת מרצוננו להיות ענווים ולפעול על פי הדרך שהתווה לפנינו העניו מכל אדם – משה רבינו – אבי נקודת השפלות שבתוכנו.
 
וזה על ידי קבלת וראיית פני הצדיק. כלומר, עצם הביאה לפני רבינו הקדוש אמורה לגרום לנקודת הענווה שבתוכנו להתעורר משנתה, בבחינת "מצא מין את מינו וניעור" לקום לתחיה ולהתעורר לקראת אביה מולידה.
 
אמנם בהלכות תפילין ו’ מסביר מוהרנ"ת, שלא די בראיה גרידא לבדה, "כי עיקר הראיה הוא כשהוא באמת ובאמונה", שאז נקרא ראיה, כמו שאמר אדמו"ר ז"ל במקום אחר, שהאמונה בחינת ראיה, כי כשרואה פני הצדיק ואינו מאמין אין זה נקרא ראיה כלל. כי באמת אינו רואה את הצדיק כלל מאחר שלפי דעתו אינו צדיק כי אינו מאמין בו, נמצא שאינו רואה את הצדיק כלל".
 
בסיכום וחיבור הדברים מצטיירת לפנינו התמונה הבאה:
 
א. אי אפשר לקבל מהצדיק אלא על ידי ביטול.
ב. אי אפשר לזכות לביטול אלא על ידי תחיית נקודת הביטול והשפלות של משה רבינו שחקוקה בכל אחד.
ג. אי אפשר לעורר את נקודת הביטול אלא על ידי ראיית פני הצדיק בחינת משה.
ד. אי אפשר לזכות לראיה אמיתית של הצדיק אלא על ידי האמונה וההכרה האמיתית בגדולתו.
 
אם נמשיך לשזור את חוט הענווה ונתעמק מעט, לצורך כך, בנקודה האחרונה, דהיינו, היות קבלת אור פני הצדיק תלויה באמונה בו, נבחין כי נתנו חכמים דבריהם לשיעורין, כי הרי האמונה בצדקת הצדיק אינה שווה מאחד לשני, וגם באדם עצמו – אין האמונה ברבו קבועה ועומדת, אלא משתנה מעת לעת, וממילא מובן כי גם קבלת אור פני הקדוש תלויה ומשתנה לפי מידת ההכרה האמיתית בגדולתו. וככל שיזכה להגדיל ולהעצים את מחשבת אמונתו והכרתו בגדולת רבו כן יזכה לקבל את אור פניו ביתר עוז ותעצומות, וממילא לעורר את נקודת עוונתנותו וביטולו ממיתה יותר ויותר.
 
הדברים הללו מובאים בתורה קל"ה (בליקוטי מוהר"ן) בסגנון אחר ובקיצור: "כי טבע הקטנות שיתבטל לגבי הגדול, ועל כן, כשמקורב להצדיק ונתבטל הגדלות על ידי אור הגדול של הצדיק נתבטל לגמרי והוא בחינת ראוני נערים ונחבאו, היינו על ידי שרואים פני הצדיק נחבאים הקטנים כי הקטנות נתבטל לפני גדלות".
 
העולה מהדברים להלכה ולמעשה, שהאדם החפץ להכין עצמו כראוי לקראת הנסיעה לאומן, צריך למקד את עיקר הכנתו בחיזוק האמונה, ההכרה וההרגשה בגדולת רבינו הקדוש ובנוראות ציונו הקדוש. כי אזי כאשר יזכה לנעוץ ברהיטי מוחו ובסעיפי לבבו משהו מהדעת והאמונה ברוממות מעלת הצדיק, ממילא, בבואו להשתטח על ציונו, יאירו אל מול פניו ביתר שאת ועוז, אורות הצדיק, יביאו התנוצצות עצומה במוחו וירעיפו משם טל של תחיה לכל נקודות השפלות והביטול שבכל קומתו. ואחר כך חזור חלילה – בהתעורר בתוכו הביטול יזכה להוות כלי ראוי לקבל את דעת ומוח הצדיק ואזי ישוב ויעורר ביתר שאת את הענווה המוטלת חלשות תחת עפר גאוותו וישותו.
 
גדולת רבינו
 
אף על פי שמוהרנ"ת שם מחסום לפיו והחדיל את עטו מלהרחיב כראוי בתיאור וביאור גדולת רבינו הקדוש מפחד ומחלוקת שסערה בעולם, ממימלא לא נמנע מלרמוז לחפצים באמת מעט מהשיעור שבליבו. ובצירוף מעט מדבריו ורמזיו בהלכות ובשיחות שבכתב ובעל פה עולה ומצטיירת תמונה נוראת הוד – תמונת האדם הגדול בענקים – הצדיק השלם, שהעיד על עצמו: "חידוש כמוני לא היה מעולם" (חיי מוהר"ן). מן הדברים עולה, כי מוהרנ"ת, שעליו, כאמור, העיד רבינו בעצמו, כי רק הוא זכה לדעת ממנו ולהכיר כראוי בגדולתו, ידע והבין כי רבינו הוא אכן כפשוטם של דברים-  "חידוש שלא היה מעולם" (ולא כדברי המגיה בחיי מוהר"ן, שודאי כתב את הגהתו והסתייגותו גם כן מפחד המחלוקת). אם נרצה, למרות ההעלמה להמשיך לליבנו שיעור כלשהוא מאותה גדולה אינסופית, נוכל להיעזר לשם השוואה בנאמר על הצדיקים הקדמונים כהאר"י הקדוש והבעל-שם-טוב הקדוש זיע"א. שהרי כבר אמר מוהרנ"ת, שאם אין בשבחי האר"י הקדוש והבעש"ט הקדוש אלא המובא בספרי שבחיהם, הרי אנו מרבינו הקדוש ראינו יותר!… מתוך התבוננות ועל כן בשבחי האר"י נוכל לקבל איזה רמז ויחס לגדולת רבינו הקדוש, אלה הדברים אשר כתב מהרח"ו (רבי חיים ויטאל זי"ע):
 
"השיג בחכמה האלוקית כם גן בשלמות עד שמזמן רשב"י זלה"ה עד זמנו לא קם כמוהו, ומידי לילה היו מוסרים לו סודות ורזין בענייני התורה אשר מעולם לא נשמעו ולא נודעו אפילו בזמן התנאים". (עיין  חיי מוהר"ן (חיי"מ) ש"ה אמר: המעיינים בספריו שיש להם שכל קצת, סבורים שדרכי הקבלה של האר"י ז"ל וכיוצא מרומזים גם כן בספריו וחושבין זאת למעלה לספריו שנוגע עד לשם והם אינם יודעים שהוא להיפך, אדרבא גם דרכי הקבלה של הקדמונים ז"ל נכלל אם כן בדבריו. כוונתו בעצם תורתו גבוה למעלה למעלה יותר ויותר רק שגם דבריהם הקדושים כלול גם כן בתורתו.
 
"והיה יודע במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, והיה יודע כמה מדרגות יש בנבואה ומאיזו בחינה התנבאו הנביאים". (עיין חיי"מ שנ"ג: אמר שיודע כל הצדיקים שהיו מאדם הראשון עד עכשיו מאיזה מקום היו ומאיזה מקום הם אומרים תורה, ובאיזה מקום נשארו בשעת הסתלקותם. והתחיל לחשוב: הבעש"ט ז"ל מבינה והמגיד ז"ל מחכמה, אף על פי שבינה למטה מחכמה אף על פי כן היה אומר תורה מאותה הבינה שהיא למעלה מחכמה וכו’…אבל אני אומר תורה ממקום שהוא למעלה מאלה המקומות ואפילו אם בא אצלי תורה מאלו המקומות איני רוצה בהם כי אני רוצה רק חדשות ואיך שהוא מקבל תורה ממקום שלא קיבל שם שום אדם מעולם. ואמר אז בתוך דברי התפארותי "הלא אני יודע מהיכן אינ לוקח אותם"…)
 
"וכן על זה הדרך היה יודע כמה מדרגות יש ברוח הקודש, וכל דבר ודבר היה יודע על אמיתתו. גם היה יודע כל מיני חכמות בצפצופי אילנות ודקלים ועשבים ודומם בסוד כי אבן מקיר תזעק ובצפצופי עופות ושיחת מלאכים ובשלהבת הנר ובשלהבי הפחמים והיה מכיר בריח הבגדים וכו’". (עיין חיי"מ שי"ז: שמעתי בשמו שאמר שהולכים שלוחים מאחד לשני ומהשני להלן יותר עד שהדבר מגיע להצדיק, היינו כי מכל האילנות והעשבים ומכל הדברים שבעולם מכולם הולכים שלוחים מאחד לחברו ומחברו לחברו ועד שמתגלגל ומגיע הדבר לאוזן הצדיק האמיתי והוא מקבל ומבין מזה עצות לעבודתו וכו’…אבל העבודה בעצמה של הצדיק האמיתי זה גבוה ונעלה מאוד ואפילו מלאך ושרף אינו יודע זאת, כי אם השם יתברך לבדו וכו’…" עיין עוד בשיחות הר"ן קמ"ד: "אמר שכמו שאנחנו עומדים סביבו הוא רואה כל העשבים איך כל עשב ועשב דוחק עצמו לכל אחד ואחד מהעומדים שם כדי לעלות ולכנוס בתוך תפילותו". ועיין עוד (שם קס"ג): "אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי פניה וכו’ כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם". ועיין עוד (ליקוטי מוהר"ן רכ"ה) סוד העניין כיצד לעשות מצפצופי הציפורים שיחה בסוד מה שמספרים על הבעש"ט ז"ל שהיה שומע דיבורים מקול הכינור").
 
"וכל זה היה יודע בכל עת, בכל רגע וכל החכמות וידיעות אלו וכהנה רבות היו אצלו תמיד כאילו היו מונחים בחיקו ועיני ראו ולא זר, גם היה יודע בחכמת הפרצוף ובשרטוטי הידיים. (עיין שיחות הר"ן קפ"ד: "אמר שתיכף כשאחד בא אליו הוא נותן לו שלום ופושט ידו לידו אזי תיכף הוא יודע כל מה שעבר אותו האיש. גם שמעתי קצת מזה. ועשה זאת כלאחר יד והיה נחשב אצלו לדבר פשוט וקל מה שיודע את כל אחד ואחד כפי מה הוא מתחילה ועד סוף כל מה שעשה ועבר. ואמר, שבלתי ידיעה בדרך השגה יכולים להבין ולידע מדבריו של האיש גם יש כמה סימנים, ואמר כי בהחוטם יכולים להכיר הנואף, גם אמר שבחגורה יכולים להכיר אמונתו וכו’").
 
"והיה בקי בפתרון חלומות על אמיתתם כאשר הם". (עיין חיי"מ ת"ר, אחד סיפר לו שחלם אש, ענה ואמר רבינו ז"ל אליו: ומה פתרת לך, השיב לו האיש שפתר לעצמו שיהיה לו היום יריד טוב וירוויח ממון. השיב לו רבינו ז"ל כן דיברת, שאש מרמז על ממון כי כסף במלואו גימטריא אש כזה: כף סמך פא – עולה מכוון אש". ועיין בליקוטי מוהר"ן (יט) סוד העניין "מי שיש לו שלמות לשון הקודש יודע לפשר חלמין שבתרדמה, כמו יוסף וכו’")
 
"והיה יודע עוצם פגם כל עוון, והיכן פוגם, ומה הפגם עושה ועוצם תיקונו במנין התעניות ובכוונותיו ובקריאת הפסוקים, והיה נותן תיקון לכל אחד ואחד כפי עוונו". (עיין שיחות הר"ן קפ"ה: "אמר רבינו ז"ל שיודע כל שורשי נשמות ישראל מתורה שבכתב ושבעל פה, והיה יודע לתת תיקונים לכל אחד ואחד כפי שורש נשמתו ואמר בפירוש בזה הלשון: "כל הנהגה והנהגה שאני מצווה לעשות היא סגולה ותיקון ומועיל על מה שעבר ועל העתיד, ולאחר ההסתלקות של האדם ולימות המשיח, ולתחיית המתים ולעתיד לבוא". ועיין עוד (חיי"מ תצ"א): "בשנת תקס"ו בין כסה לעשור יצא רבינו ז"ל מהמקווה ואמר שנתגלה לו בעת הזאת מן השמים איך יתנהגו אנשי שלומנו בענייני תעניתים כל ימי חייהם, כמה תעניתים צריך כל אחד ואחד מאנשי שלומנו להתענות בכל שנה ושנה, ואיך ומתי יתענו, ואחר הימים טובים נכנסו אליו כל אחד ואחד ביחוד ומסר לכל אחד ואחד צעטל מתי יתענה וכו’. אחר כך כשבא מלעמברג ציוה עלינו שלא להתענות כלל ואמר: "הלא מי שאינו זוכה להיות אצלי על ראש השנה הוא אין לו על מה להתענות כלל, ומי שזוכה להיות על ראש השנה הוא בודאי אין צריך להתענות כלל, מאחר שזוכה להיות אצלי על ראש השנה".
 
אחר כך אמר, אין אתם מרגישים כלל מה שעושים עמכם וכו’, כלומר כי בזה היה ראוי לנו להבין מעט מגדולתו, כי זה העניין שציוה עלינו להתענות ימים ידועים בשנה, לכל אחד ואחד ימים מיוחדים בפני עצמו זה העניין הוא בודאי דבר גדול והשגה עצומה מאוד שלא נשמע מימים קדמונים שזכה אדם לגלות לכל אחד ואחד בפרוטרוט הנהגת תעניתים לכל ימי חייו, ואף על פי שדבר זה גדול ועצום מאוד, זכה אחר כך למעלה והשגה יתירה, עד עלא עוצם קדושת מעלתו ומדרגתו שזכה אחר כך שוב אין אנו צריכים להתענות אפילו התעניתים שגילה לנו בתוקף קדושתו, ומי שיש לו מוח בקדקוד יכול להיבן מעט מעוצם גדולתו על ידי זה והבן").
 
"והיו באים אצלו ממקומות רחוקים ליקח ממנו תיקון על מה שחטאו, וקודם שיבואו אצלו היה יודע שהיה בא פלוני אצלו ממקום פלוני וכו’ ולא היה נופל מכל דבריו ארצה והיה נותן להם התיקון וקודם שיפרשו לו מה הם עשו ומה חטאו היה מפרשו הוא להם והיה יודע סוד הגלגולים חדשים גם ישנים מאדם הראשון עד ימות המשיח, ובגלגולים חדשים היה יודע מי המגולגל באדם ומי בבהמה או בחיות או במים או בדגים ומי באבן דומם". (עיין עלים לתרופה שע"ד: "כל עניינו הוא בחינת התחדשות נפלא ונורא מאוד מאוד, שיכול להרים ולחדש הנפשות שירדו ונפלו מאלפים שנים וכמה גלגולים עברו עליהם וכו’ ואני יודע ומאמין באמת שאדמו"ר יודע היטב בכלליות ובפרטיות כל מה שנעשה עם כל הנפשות בכל דור ודור מיום ברוא אלוקים אדם על הארץ עד הנה ועד הסוף האחרון, ויודע כל התיקונים של כל אחד ואחד, וכל הידיעות הללו הם אצלו דבר קטן, כי השיג השגות אלוקות, שאי אפשר לתפוס מה אדבר נפשי יודעת מאוד וגם מעט הידיעה שהאיר בי, האביון בנפלאותיו העצומים קשה מאוד להכניס מעט בחברי".
 
ועיין חיי"מ (קנ"א, קנ"ב): "אמר בפירוש שמה שעושה עמנו הוא דבר קטן אצלו וזה אנו צריכים לעשות (כוונתו הינו מה שהוא עוסק עימנו להכניסנו ולקרבנו לעבודתו יתברך). אבל הוא צריך לעסוק בתיקון נשמות המתים כי יש נשמות ערטילאין שאין יכולים להיכנס בגוף כלל וגודל הרחמנות שיש עליהם גדול ועצום מאוד מאוד וכו’". "והמובן היה שכמו שהוא יודע עכשיו בעניין זה שעל הבעל השדה לא ידע עדיין שום צדיק בעולם". "בסוף ימיו שאז נעשה בעל השדה, אז באו אליו לאלפים ולרבבות נשמות המתים ונשמות ערטילאין שעדיין לא נכנסו בגוף כלל וכו’" (שם ק"י).
 
הן אלה קצות דרכיו – רמזים בעלמא להשגתו העצומה. "וכל מה שנמצא בדברינו איזה שבח על רבינו ז"ל הקדוש והנורא מאוד, צריכין לידע שהכל נחשב כלא ואינו אפילו טיפה מן הים הגדול. כי אי אפשר לספר בשבחו כלל! כי היה נעלם בתכלית ההעלם משכל אנושי ואפילו צדיקים גדולים אי אפשר להם להשיג מקצת מעלתו. ואין לנו שום השגה ותפיסה בו כלל, כי אם על ידי קצת התורות הנפלאים שגילה בספריו הקדושים והמעשיות הנוראות. ומזה יכול כל חד כפום מה דמשער בליביה (כפי מה שמשער בליבו) להבין קצת מעט מזעיר עד היכן מגיע רום תוקפו וקדושתו עד אין תכלית, אשרי ילוד אישה שזכה למעלה כזו העולה למעלה למעלה מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב. ואם אמנם אף על פי כן היה אפשר לספר קצת בשבחיו הקדושים מה שראינו בעינינו קצת, אך המשכיל כעת ידום מחמת המחלוקת הגדולה שהיתה עליו בחייו" (חיי מוהר"ן פ"ג).
 
דברים נוראים אלו זכינו ונמלטו מתחת עטו של מוהרנ"ת, אחרי כתיבתו את המראה הנורא, בו גילו לרבינו מן השמים את סוד חטאו של משה רבינו ע"ה בהכאת הצור, וממנו ניכרת גדולתו, למעיין בפנים.
 
ועל אף שהיו לרבינו הקדוש את כל המעלות והמדרגות המובאות בשבחי האר"י ז"ל ויותר ויותר, מודיענו מוהרנ"ת "כי לא באלה תהילתו גם כי היה אסור במופתים כאשר היה מובן מדבריו שלא הותר לו לגלות מופתים. ועל כן לא נראו ממנו כי אם קצת מופתים ועתידות, אף על פי שבאמת היה יודע בבירור כל העתידות אפילו מה שיהיה לזמן רחוק וכו’ (עיין חיי"מ בסיפור התגלות מגילת הסתרים בה ביאר היטב באריכות ובפרטי פרטיות את כל סדר הגאולה, המלחמות והמאורעות שיהיו לפני כן וסדר ביאת משיח צדקנו). אף על פי כן הכל היה בהצנע ובהעלם גדול ואין אנו עוסקים מלספר מזה. (שיחות הר"ן קפ"ו).
 
ומי שהיה רגיל לפני קדושתו הנוראה היה יכול לראות מופתים גדולים ונוראים בכל עת ורגע, ועיקר החידושים והמופתים הנוראים שראינו ממנו ז"ל הוא רק בעניין התקרבות ישראל לאבינו שבשמים, שתיכף שנכנס אחד אצלו ורצה להתקרב לה’ יתברך – תיכף נהפך מיד לאיש אחר ממש. ועוצם היראה וההתעוררות וההתלהבות והרהורי תשובה באמת לאמיתו שהכניס בכל אחד ואחד שזכה לעמוד לפניו אי אפשר לבאר ולספר. אילו כל הימים דיו וכו’ כי לא נראה כזאת ולא נשמע מעולם שיעורר להשי"ת כל כך בהתעוררות הזה לכל אדם שבעולם מגדול ועד קטון" (שם רמ"ט).
 
ובאמת רואים בדברי מוהרנ"ת בדברו מגדולת רבינו הקדוש, שלא כמו בשבחי האר"י שם עיקר הדגש על מופתיו ורוח קודשו של האר"י הקדוש, הרי מוהרנ"ת לפי צורך הדורות בחר להדגיש יותר את סדר עבודתו וקדושתו, פרישותו הנוראה מכל שמץ ואחיזה של עולם הזה, "שבימי ילדותו ממש, קודם שהיה בן עשרים כבר שבר וביטל לגמרי כל התאוות בתכלית הביטול".
 
"כי רבינו ז"ל היה מופשט לגמרי לגמרי מכל התאוות והמידות הרעות, ולא נשאר בו שום שמץ כלל משום מידה רעה ושום תאווה שבעולם. וכל זה זכה בילדותו קודם שהתחיל לילך בהשגות גבוהות, אך אחר כן זכה לעלות ממעלה למעלה וממדרגה למדרגה, עד שעלה למקום שעלה וזכה מה שזכה למדרגה עליונה שאי אפשר לדבר מזה כלל". (חיי מוהר"ן רל"ד).
 
"והיה עליו כל מיני חן שבעולם, והיה מלא יראה ואהבה נפלאה שבעולם, והיה מלא יראה ואהבה וקדושה נפלאה ונוראה בכל איבר ואיבר והיה מופשט מכל המידות והתאוות רעות בתכלית הפשיטות ובתכלית הביטול שאי אפשר למוח אנושי לשער כלל, אשר לא נמצא דוגמתו בעולם כלל. והיה חידוש נפלא ונורא מאוד, מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב". וכמו כן טרח מוהרנ"ת בליקוטי הלכות במקומות רבים מספור לבאר את מעלת והשגת הצדיק השלם בתוך דברי תורתו. וכל כוונתו היתה כידוע על רבינו הקדוש, אלא שמחמת המחלוקת לא כתב זאת בפירוש (ובאמת ממילא מתבארת לנו מעלת הצדיקים הגדולים יחיד הדורות כרשב"י והאר"י הקדוש שהיו כידוע נשמה ובחינת אחת עם רבינו הקדוש בעצמו).
 
בהלכות מילה (ד, ט) למשל, מבאר מוהרנ"ת את מעלת הבעטליר (הקבצן) העיוור הוא רבינו הקדוש בעצמו "שלא היה לו שום הסתכלות בזה העולם אפילו כהרף עין ועל כן זכה לבטל קליפת נוגה בתכלית הביטול" ובבחינת ביטול נוגה יש בזה אלפים ורבבות מדרגות ואפילו מי ששבר הכל וזכה לקדושה למעלה מקדושה גבוה מעל גבוה אפע"כ גם הצדיקים הגדולים והנוראים יש להם יצר הרע שהוא בחינת מלאך הקדוש וכו’ וכל זמן שנשאר אצלם איזה בחינה דקה מהיצר הרע העליון הדק ורוחני מאוד אפע"י שהוא גבוה לאלפים ורבבות מדרגות מהיצר הטוב של סתם בן אדם אפע"כ לא נתבטל בחינת נוגה בתכלית הביטול. ועל כן עיקר בחינת הפריעה שהוא ביטול נוגה נמשכין מהזקן העליון העיוור שזכה לתכלית הביטול בשלמות שאין שלמות אחריו שהוא ביטל בשלמות גם כן שורש יצר הרע של מעלה".
 
והמעיין בדברים אלו יעמוד מרעיד ומשתומם מגדולת רבינו הקדוש, כי כידוע שמונת הזקנים שעליהם התפאר הבעטליר העיוור במעלתו הנוראה עד "שכל השמונה זקנים לבחינה אחת כנגדו יחשבו, דהיינו שכנגדו כולם אינם בשלמות הביטול אף על פי שקדושתם שגבה ועצומה מאוד – והוא בחינת בפ"ע מאחר שזכה לתכלית שלמות הביטול שאין שלמות אחריו". והשמונה הזקנים הנוראים הלו שזכו לטפס ולהעפיל לשורשי הבריאה, כמובן במעשה, הינם מהצדיקים הקדמונים אבות העולם. ואחד מהם הוא ה"נועם אלימלך" כפי שגילה רבינו (ולא גילה איזה מהם). ומזה מובן מה שגבה ונעלמה השגת הבעטליר העיוור הוא רבינו הקדוש, שעמד למעלה למעלה מהם וידע לספר את המעשה.
 
וכך בשיחה הנוראה בחיי מוהר"ן (רס"ג) אמר "שהשיג יחידה בתכלית מדרגה העליונה ואמר נמצא שאני יודע "מעט" ואני עומד במדרגה גבוהה אעפ"כ אני רוצה יותר, כי מי יודע אולי יש עוד וכו’". הבקי מעט בספרים תיפול עליו אימתה ופחד מנוראות הדברים הללו, כי מובא בכתבי האר"י שמאז בריאת העולם לא זכה עדיין אדם למעלה נשגבה זאת, כי מובא שם שמשה רבינו ע"ה זכה לנפש יחידה ודוד המלך ע"ה לרוח יחידה ורק משיח עצמו יזכה ליחידה דיחידה וכו’… ממעט הדברים האלו שהבאנו, שהם טיפה מן הים הגדול, הלא הם ספריו הקדושים. מובן לכל בר דעת, שלא נזרקה בו אפיקורסות וליצנות מדברי הצדיקים, אלא זכה להאמין לדברים ולא לחשוד בהם ח"ו בדברי שקר וכזב, יבין כי רבינו הקדוש היה חידוש נפלא ונורא, שאין בו שם תפישה והשגה כי היה סתום ונעלם מאוד בתכלית ההעלם ועדיין אורו הגדול סתום ונעלם מאוד מן העולם עד שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, אז ידעו גדולתו ותפארתו" (חיי מוהר"ן רמ"ג).
 
ובהגיע תורו לבוא לפני המלך ולהשתטח על ציונו הקדוש יידע להיכן הוא נוסע ובא – אל מוקד האור ואש הקודש שבכל העולמות, אל עמוד אור נשמתו האינסופי המיטמר ועולה מנקודת אחיזת נשמתו בזה העולם בעצמו בקיסטא דחיותא שבעצמותיו הקדושות ולמעלה למעלה דרך כל העולמות, אבא ואמא אריך אנפין ועתיק עד שורש צמצום החלל הפנוי וחוט זוהר אור אינסוף אשר בכוחו לעטוף ולבלוע את כל החפץ בטובתו ולהופכו למהותו ממש (ליקו"מ קכ"ג) ולירות בבאים על קברו חצים (גימטריא נחמן) ורומחים (גימטריא נחמן בן פייגא) הנחצבים מנשמתו, לנעוץ בהם ניצוצות ורסיסים זעירים הניתזים מאש קודשו אשר יתערו בהם, יפעפעו ויתפשטו בכל גופם ונשמתם, ישרפו את הרע שבהם, יכפרו את כל עוונותיהם (ליקו"מ ד) ויקדשו אותם בתכלית מעלה העליונה.
 
ועל ידי התבוננות בדברים אלו נזכה, אולי, להאמין בגדולתו הנוראה, ובהשתטחותנו על ציונו הקדוש נדע לפני מי אנו עומדים: "לפני אור צח הצחצחות בלי ראשית וסוף אשר נשמתו נמשכת מאור האינסוף מעילת העילות צור העולמים המנשא את כל העולם לעתיקא קדישא למרומי מרומים ואדם קדמון בראיתה כד סליק לברוא את העולם והוא הערב של כל העולם שעליו נאמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, שהוא מוקד האש ושורש הענווה והשפלות שזכה לאין ולומר "איך גידענק גאר נישט" (אני זוכר את הלא כלום) שזכה לעתיק חכמה בינה ודעת ישראל סבא ותבונה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות אשר עליו נאמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם שהבטיח וקיים להוציא את כל הנפשות הבאות אליו משאול תחתיות ומתחתיו" (מתוך תפילה לומר על ציונו).

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה