דקה אחת ביום! לומר לך מילה
"אין לך אפילו דקה אחת ביום בשבילי?" הוא שאל ואני התחלתי לגמגם. האמת, עדיפה מילה אחת היום על פני שעה שלמה בעוד שנה.
"אז למה את לא בקשר?" הוא שאל אותי לפתע.
"אמ… " גמגמתי, "אתה יודע שאני מאוד רוצה להיות בקשר איתך, אבל – העבודה, הלימודים, העייפות, הנסיעות, הבלגאנים, המחשבות, הדאגות, הריצות…. בקיצור, החיים. הם לא משאירים לי זמן לדבר איתך" התנצלתי.
אך עושה רושם שהתירוצים שלי לא הצליחו לשכנע אותו. את אדון העולם.
"אז את אומרת שאין לך אפילו דקה אחת ביום בשבילי?" שאל ועשה עצמו נעלב.
"דקה ביום בטח שיש לי" התבלבלתי לרגע, "אבל רבי נחמן אמר שעה!"
פתאום הוא צחק את הצחוק הטוב והמוכר שלו, ולחש לי כממתיק סוד, שכאן בדיוק מסתתרת הבעיה שלי. הבעיה של כולנו. שאנחנו שוכחים שדקה ועוד דקה מצטרפות גם הן בסופו של דבר לשעה.
* * *
התבודדות. רבי נחמן מברסלב הכתיר אותה כמעלה העליונה והגדולה מן הכל. העצה היחידה והנכונה תמיד לכל בעיה בעולם הזה. ספרים שלמים נכתבו עליה, רבנים גדולים לא מפסיקים לדבר בשבחה. רבים ראו ניסים ונושעו באמצעותה. וכל אחד ואחד מאיתנו, שטעם ממנה ולו רק טיפה, משתוקק לזכות ולטעום את הטעם המתוק שלה, שוב.
אז למה, בכל זאת, כל כך קשה לנו להגיע לפגישה הפרטית היומית שלנו עם בורא עולם?
"מבהיל על הרעיון להיווכח כיצד אין מונעים ממני לעסוק בצרכי ציבור, ללמוד תורה, או לקחת על עצמי עוד ועוד משימות רוחניות, אבל את השעה היומית של ההתבודדות מונעים ממני בכל דרך אפשרית, עד שלפעמים אני מרגיש כאילו החומה הסינית העבה והמבוצרת חוצצת ביני ובין שעת התפילה הפרטית שלי, ואני צריך להיאבק בציפורניים ובשיניים ממש. "רוץ", אומר לי העולם הנוגש והמשעבד, "רוץ לאן שאתה רוצה, רוץ אפילו לדבר מצווה, רק אל תעצור לזכור לאן אתה רץ ועבור מה אתה רץ" מיטיב לתאר זאת דניאל, במכתבו לרב ארז משה דורון, שגם הוא (הרב ארז), מעיד על עצמו כי הוא עבר התמודדויות לא פשוטות בסוגיית ההתבודדות.
"חשבתי לעצמי" כותב לו הרב ארז , "מפליא, עצה כל כך פשוטה וקלה. בסך הכל לפתוח את הפה ולדבר, במילים שלך, על מה שעובר עליך. ולפעמים זה נראה לי כבד יותר מלהרים הר…" (מתוך הספר "הלב והמעיין").
מדוע, אם כן, את העצה הכי גדולה של רבנו, שכולנו נוכחנו באמיתותה, כל כך קשה לנו להגשימה?
איך קורה כי "שעה אחת ביום" נדמית בעינינו כחלום רחוק ובלתי מושג השמור ליחידי סגולה?
אולי כי גם כאן, בעצת היצר, אנחנו קופצים רחוק מדי, ומהר מדי.
* * *
בתחילת חודש אלול קיבלתי על עצמי שעה התבודדות כל יום, למשך 40 יום, עד ליום הכיפורים. ובאלול כמו אלול, כשהמלך כבר בשדה, הכל הופך להיות יותר פשוט. הקב"ה הצליח את משימתי וכך היינו נפגשים כל יום לשעה מתוקה מדבש (אפילו הדמעות היו מתוקות…)
כל יום היה מרתק מקודמו, כל יום היה מתנה מאין כמוהו. הכל בזכות השיחה הקבועה שלי עם ה'. בזכות ההתבודדות.
כבר אז ידעתי שזהו חסד חינם והתפללתי שהוא לא ייגמר לעולם.
אך מאז אלול הזכור לטוב, לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה. לא הצלחתי להתבודד אפילו פעם אחת מאז, למשך שעה שלמה, באופן מסודר.
ומאז, אני לא מפסיקה להתפלל על זה. בוקר, ערב וצהריים.
ומדוע, אם אני כל כך רוצה, אינני זוכה להתבודדות?
היצר עוטה ארשת פנים מלומדת ובטון משכנע משיב לי כי פשוט "אין לי שעה פנויה ביום עבור כך".
ואני? כמו לוחמת עייפה, מאמינה לו וממשיכה לשרוף שעות יקרות על שטויות כמו דאגות, שיכולות להיפתר בשניות, על ידי ההתבודדות, שהיא התרופה האמיתית להכל.
* * *
זה כבר כמה ימים שאני מסתובבת בעולם ופזמון קבוע בפי. זהו שירו המקסים של הזמר חיים ישראל "מילים של תפילה".
"תן לי לדבר איתך
לומר לך מילה
כי המילים הן כמו הטל
ואני האדמה.
תן לי לדבר איתך
לומר לך מילה
ואז אסוף את המילים שלי-
ועשה מהם תפילה".
כשאני שומעת אותו אני מרגישה שהוא מבטא במדויק את הבקשה האילמת שלי – לזכות שוב לדבר עם הבורא, כמו פעם. אולי פעם.
ואני שרה לעצמי, פעם ועוד פעם, פזמון ועוד פזמון. ואז, אחרי בערך 2000 פעם של REPEAT, אני פתאום קולטת את הבשורה שיש כאן, בשיר הזה.
היצר הרי מסתער עלי בכל הכוח כדי שלא אצליח לעשות התבודדות. הוא יודע שזו התרופה שלי, זו שתהרוג אותו לנצח, אז הוא לא נותן לזה לקרות. הוא משכנע אותי ששעה זה "מלא זמן שאין לך", וכל יום זו "התחייבות שלא תוכלי לעמוד בה".
אז אני שרה בכל הכוח – "תן לי לדבר איתך לומר לך מילה" – ופתאום קולטת – אני מבקשת בסך הכל מילה. מילה אחת. לא שעה. לא כל יום. רק מילה אחת, לא יותר.
אז למה שלא אומר אותה כבר ברגע זה? אגניב אותה אל בורא עולם בלי שהיצר יספיק לשים לב?
הרי יש לי איזו דקה פנויה עכשיו… וזה גם לא מחייב אותי להיות כאן גם מחר, ומחרתיים, עד לנצח. זה רק לעכשיו, ובסך הכל מילה. לא כזה ביג דיל.
פתאום הבנתי שהקב"ה רוצה ממני מילה ולא יותר. ועכשיו, ולא מחר. כי עדיפה מילה אחת היום, על פני שעה שלמה בעוד שנה, אם בכלל.
ואופס… הנה התגברתי על תחבולות היצר שרוצה למנוע אותי בכל דרך מזמן האיכות שלי עם השם יתברך.
ואז הרגשתי, לראשונה בחיי, שבקרב הזה, עם היצר, בעזרת השם, אני אנצח.
פעם הרב ארז הדגים לנו מה אפשר להספיק להגיד לבורא עולם' ברבע דקה. אתם יודעים כמה הוא הספיק לומר?!… מאז אני מבינה שאסור לי לזלזל אפילו בכמה שניות של דיבור אמיתי, כי אפשר בזמן הזה לקנות עולמות.
אז אמנם אני מתחילה בקטן, במילה אחת, ברבע דקה, אבל לאט לאט, לאט אבל בטוח, בלי שאף אחד ישים לב (ובטח לא הכסיל הזקן), מגיעים לשעה שלמה. כל יום. פתאום הרגשתי שיש לי תקווה. דווקא אז, כשהחלטתי להתחיל ממילה אחת, מרבע דקה פשוטה, הרגשתי שאני קרובה יותר מתמיד להתבודדות אמיתית, של שעה, כמו שביקש רבי נחמן. כי דקה ועוד דקה מצטרפות לשעה, מצטרפות לתפילה.
ומאז שהבנתי את זה, התחלתי להסתער על שניות פנויות שיש לי במשך היום ולהגניב מילים אל בורא עולם. מילה פה, מילה שם. דקה פה, דקה שם. בשקט בשקט. יודעת שה', בחסדו, ממש כמו בשיר הנפלא, יאסוף את כל המילים הבודדות שלי וייעשה מהם תפילה.
ו' כסלו התשע"ט
11/14/2018
מרתק ומחכיםםםםםםםםםםםם יישר כח!!!!
ו' כסלו התשע"ט
11/14/2018