האהבה מנצחת!
כל סוף הוא התחלה חדשה שמפגיש אותנו עם ים של אהבה. ולא סתם אהבה, אלא כזו שמנצחת ומעניקה לנו תקווה. שרון רוטר על החורבן, האהבה והתקווה.
יהוידע סתם את פיו ואפו. פעם ראשונה בחייו הוא הצטער על הפעולה הפשוטה של הנשימה, על כך שהיא בסיסית, טבעית וחסרת מודעות. העשן המיתמר צרב את עיניו. השמיים היו אפורים, כמו כיסה העשן השחור והאפר הרב את היקום כולו. החורבן שרר בכל מקום, אך הוא חש אותו בעיקר בליבו. עצם פריצת החומות היה דבר שהיווה עבורו את הסוף. אביו לימד אותו שכל סוף הוא התחלה חדשה, אך יהוידע ידע שהסוף הזה אינו מסמל דבר מלבד את הסוף שלו. כי איזו התחלה מצפה להם אחרי חורבן שכזה?
הוא היה בין "ברי המזל" שישבו אזוקים בשלשלאות אחד לשני, במה שהיה פעם עזרת הנשים בבית המקדש. עצם הישבה על המרצפות השבורות והמלוכלכות בעזרה העלתה דמעות בעיניו. הוא לא בכה כשרוב רובם של מכריו ומשפחתו נספו אחד אחרי השני במיתות משונות ונוראיות. הילדים והנשים הלכו ראשונים במצור, כשהרעב הכריע אותם. אחיו הצעירים והפוחזים איבדו את חייהם בקרבות האחים המיותרים. ולבסוף, גם אביו נפל בקרב על בית המקדש.
כעת ליחכו לשונות האש את כל מה שהכיר ואהב. ירושלים שהיוותה עבורו את כל מה ששלם וטוב בעולם- הייתה ואיננה עוד. כל מה שהאמין בו – קרס לנגד עיניו, כל האור שבעולם הפך לחושך גדול.
יהוידע איבד באותו רגע את התקווה.
המראות הקשים הקשו עליו את היכולת לדמיין את צמיחת עתיד העם היהודי. הכהן הגדול נרצח, הכלים הושמדו, בית הא-ל נשרף וירושלים…
הוא לא הצליח להמשיך את מחשבתו מפאת הכאב העז שפילח את ליבו. הרומאים עמדו סביבם צחקו וירקו על מרצפות העזרה. הם התהדרו בשלל שבזזו, מדדו את אבנטי הכהנים וניסו לשלוף את האבנים היקרות.
הדמעות זלגו על פניו ללא קול או שליטה. הוא ביקש לשים נפשו בכפו.
לפתע, שמע מלמול לחישה.
מאמרים נוספים בנושא:
חושך, זה ילד בלי חיבוק
חושך, ואז אור
הוא היטיב את אוזנו לשמוע, כשנדמה לו שזו הגיע מאחד החורים שנבקעו בקיר שאליו היה אזוק. בהתחלה נשמע לו המלמול כמו נשימה, אבל אחר כך זו התגברה לבליל של נשימות מהירות. יהוידע ידע שאלו לא נשימות רגילות, אבל מוחו מיאן לפרש אותן מתוך האבל בו היה שרוי.
הנשימות התגברו ונוסף אליהן צליל שקט. בהתחלה הוא היה נמוך מאוד ויהוידע הרגיש באזניו את הדגדוג שיצרו. הצליל החדגוני הרגיע אותו והדמעות נחלשו עד שהפסיקו. הצליל התגבר ועלה. הוא תהה אם הצליל בוקע מבן אנוש או שמא זו אולי חיה או כלי מיוחד…?
הצליל התפצל לכמה צלילים שהשתלבו יחד בתיאום נפלא. המראות של ירושלים בשיא תפארתה מילאו את מחשבותיו של יהוידע – עבודת הכהנים בבית המקדש, ריח הקטורת, ריח בישולי החג של אמו בביתם הגדול והמרווח. חיוכה של אביגיל כשהיא תולה את הכבסים בחצר בית אביה – שכנם וחברו הטוב ביותר של אביו…
הצלילים החיו את כל מה שחרב וריפאו את נפשו הדואבת.
המחשבה על אביגיל טובת הלב, שהייתה עוזרת לכל אדם בשמחה, שתמיד ידעה את הטוב בכל אדם ובכך זיכתה והחזירה בתשובה את כל מי שסבב אותה, השיבה לו מעט תקווה.
הוא ידע שאם ייתן לשנאת חינם לקבוע את המילה האחרונה ,אז אכן, כלתה עליהם הרעה והגיעה סופם.
הצלילים עטפו אותו כאילו היה כגמול עלי עמו, עיניה הטובות של אביגיל וזיכרונות המקדש הזכירו לו שהוא מוכרח, אבל מוכרח להמשיך לאהוב, שיש עוד תקווה, ושהאהבה מנצחת!
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור