האור של החיים

היה זה הדבר האחרון ב"סדרת
הזעזועים" שחוויתי, ופרצתי
בבכי קורע לב. הייתי לבד, מוקפת
בפועלים ערבים עם כלי עבודה,
מתפללת שלא תהיה עוד שואה.
 
 
לא מזמן קראתי סיפור על רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, סיפור מדהים בו מסופר על נס גדול שרבי חיים בן עטר – "אור החיים הקדוש" זצ"ל, עשה למען היהודים בארץ ישראל.
 
לא אספר לכם את כל הסיפור, אבל מספיק לציין שברגע שקראתי כי הבעל שם טוב הקדוש אמר לחסידים שלו ש"אור החיים" היה המשיח של אותו דור, גמלה בליבי החלטה – אני הולכת לקברו.
 
ידעתי שהוא קבור בירושלים, בהר הזיתים, אבל לא ידעתי בדיוק היכן או איך להגיע אליו.
 
למחרת, הסעתי את בעלי לישיבת חוט של חסד, שם הוא לומד בתוכנית לדוברי אנגלית בבוקר, ואני המשכתי להר הזיתים. יום קודם לכן, חיפשתי בגוגל את קברו של "אור החיים" וקיבלתי מידע מעניין מאוד:
 
אחרי המלחמה ב-1948, כאשר ירושלים הייתה חצויה – חלק אצלנו וחלק אצל הירדנים, הירדנים החליטו להרוס את בית העלמין הישן בהר הזיתים, ממש לרטש את כל מה שיש שם.
 
הטרקטורים הגיעו למתחם בית העלמין, והתחילו להרוס את הקברים. אחד החיילים הירדנים שנהג על אחד הטרקטורים התקרב לקברו של "אור החיים" הקדוש, אולם הטרקטור התהפך והחייל נהרג במקום. הירדנים שלחו חייל נוסף עם טרקטור וגורלו לא היה שונה משל קודמו.
 
החייל השלישי הגיע רגלית אך עם גרזן בידו והחל לנפץ את המצבה, אלא שהגרזן עף ונתקע בראשו. החייל מת. אחרי הניסיון המר הזה הירדנים התייאשו ועזבו את קברו של "אור החיים".
 
אחרי שקראתי את הדברים האלה הייתי עוד יותר נחושה בדעתי להגיע אליו.
 
עוד מאמרים בנושא:
אומץ של אישה אחת
אישה  מאמינה בודדה
מתחילה  מחדש
אימונים  של יחידה מובחרת
 
נסעתי להר הזיתים, וליד מלון 'שבע הקשתות' החניתי את הרכב. המקום היה עמוס בתיירים מאמריקה וגרמניה שבאו לבקר בירושלים.
 
במשך חצי שעה הלכתי, מנסה לאתר את המצבה. כל הקברים באזור נראו חדשים. אבל אחרי חצי שעה התברר לי שחיפשתי בכלל בצד הלא נכון. הוראות הגעה קיבלתי מיהודי ידידותי ונעים שהרגיש כבר את אי הנוחות בה הייתי, ואמר לי לחזור לחלק בצד של הערבים, ומשם להמשיך עם השביל למטה.
 
"זה בסדר ללכת שם, כלומר, זה בטוח?" שאלתי.
 
"כמובן", אמר עם חיוך על הפנים. "זה "אור החיים" המשיח של דורו!"
 
הייתי המומה.
 
בחצי הדרך למטה, נקלעתי בעל כורחי לויכוח עם אישה נוצרייה שהחליטה שהיא כזאת קדושה וצדיקה, ועכשיו היא יכולה לשלוח חיצים לכל עבר, בעיקר אם העוברים הם יהודים. הויכוח היה על 'החומר הרגיל', אתם יודעים. אנחנו מנסים להרוג ערבים (בטח, ומי מיירט טילים על הדרום, הא?) אנחנו שונאים את 'יושקי' (הצלוב) (שטויות, יושקי היה מאז ומתמיד שום דבר, וגם את, וגם אני. אתה לא יכול לשנוא 'שום דבר'). אנחנו הרגנו את 'יושקי' (באמת שרציתי להתווכח איתה, אלא שאז נזכרתי במה שאומרת הגמרא על יושקי, וכנראה שחיוך מוזר עלה על פניי כשאמרתי: כן! אנחנו הרגנו אותו!…)
 
בשלב הזה של הויכוח היא כבר הלכה, ואני נותרתי כעוסה מכל השיחה המוזרה הזאת.
 
הגעתי למטה והיו שם מאות קברים. לא היה לי מושג איפה נמצא "אור החיים". פרט ליהודי אחד שהיה שם, היו שם אני ועוד כמה פועלים ערבים.
 
ניסיתי לקרוא את מה שהיה כתוב על המצבות, אבל ברובן הכתב היה בלתי קריא, והתחלתי לתהות מה בעצם אני עושה כאן. אולי היהודי שנמצא שם למטה יוכל לעזור לי? התחלתי ללכת לכיוון שלו, אלא שאז נתקלתי בכבל של אחד העובדים ומעדתי. נבהלתי. פתאום הרגשתי כל כך פגיעה ובודדה.
 
ובדיוק כשהגעתי לאותו יהודי, הוא קם והלך. טוב, זה כבר לא היה משנה, כי ראיתי על קברו של מי הוא התפלל – "אור החיים" הקדוש. הגעתי אל המצבה, הנחתי את ידיי עליה, ואז נשמעה הצפירה, הצפירה שציינה את יום השואה.
 
היה זה הדבר האחרון ב"סדרת הזעזועים" שחוויתי, ופרצתי בבכי קורע לב. הייתי לבד ליד "אור החיים", מוקפת בפועלים ערבים עם כלי עבודה, מחפשת נקודת תצפית למקום בו בית המקדש השלישי יהיה, במהרה בימינו אמן, והתפללתי מכל הלב שלא תהיה חלילה עוד שואה.
 
זה מאוד מלחיץ.
 
ניסיתי לקרוא את מה שכתוב על המצבה של "אור החיים", וראיתי את המקום בו הגרזן של החייל הירדני פגע. היה סימן ברור לכך על המצבה, בדיוק במילה 'קנאה'. זה משך את תשומת ליבי. 'קנאה' יכולה להיות גם קנאה נלהבת, חיובית, לכן היא נכתבה על המצבה. אבל היא גם יכולה להיות קנאה שלילית.
 
זה היה אחד הדברים החלשים באותה תקופה. זה היה התחום בו עבדתי על עצמי הרבה מאוד לאחרונה. וזה הדבר היחיד שמפלג אותנו, חוצה את העם היהודי וגורם לנו לשנוא אחד את השני.
 
הרבה חומר למחשבה.
 
חזרתי לראש הגבעה, חלפתי על פני הכנסיות, על מערת הנביאים מלאכי וחגי, בחזרה לרכב שלי שעכשיו היה לבד בחניה. כל התיירים כבר עזבו.
 
"אור החיים", האור של החיים.
 
אני לא יודעת מה גרם לי להגיע לשם, אליו, אבל שמחתי מאוד שניתנה לי ההזדמנות לעשות זאת.
 
הייתי שמחה עוד יותר כשחזרתי הביתה ואמא שלי סיפרה לי על כל התקריות שקרו שם לאחרונה, כולל השלכת האבנים והתקיפות.
 
מי ידע?
 
כל אחר הצהריים הייתי כמו זומבי. לא יכולתי לקום מהספה. התפילה אצל "אור החיים" הייתה כל כך אינטנסיבית, עמוקה, מלאה בעוצמה, חוויה אדירה, ממש דומה למה שחוויתי באוקראינה על קברו של רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע.
 
האם דברים יכולים באמת להשתנות? האם יכולה לקרות שואה נוספת היום, חלילה? משיח באמת יבוא? האם האויבים שלנו באמת לא ייוותרו, ובית המקדש השלישי ייבנה?
 
אני לא יודעת. אבל שם למטה, אצל "אור החיים" הקדוש, זה הרגיש שהכל – הגרוע מכל והטוב ביותר – אפשרי.