האישה עם השקל

"יש לך שקל?" היא לא מבקשת הרבה, רק שקל. בינינו, מה זה שקל אחד? שקל זה לא הרבה, אמנם, אבל אם אגורה לאגורה מצטרפת – שקל לשקל מצטרף, ושקל איננו אגורה אלא הרבה יותר מזה...

4 דק' קריאה

מ. רות

פורסם בתאריך 06.04.21

"יש לך שקל?" היא לא מבקשת הרבה,
רק שקל. בינינו, מה זה שקל אחד? שקל זה
לא הרבה, אמנם, אבל אם אגורה לאגורה
מצטרפת – שקל לשקל מצטרף, ושקל איננו
אגורה אלא הרבה יותר מזה.
 
 
"יש לך שקל?"
 
היא לא מבקשת הרבה, רק שקל. בינינו, מה זה שקל אחד?
 
"שקל, גברת".
 
הארנק לא מלא במיוחד. צריך לחטט בין האגורות, הקבלות ושאר המרעין בישין שממלאים אותו. המטבע הגדול ההוא? לא, הוא גדול מידי, כנראה חצי שקל. וההוא? דווקא מכסף ובגודל המתאים? לא להאמין: זה אסימון. כן, בדיוק, ההוא העגול עם החור באמצע שהיה תמיד נתקע בטלפון הציבורי. זוכרים?
 
"גברת…"
 
חיטוט נואש אחרון והשקל נמצא.
 
"תודה, גברת. שבת שלום שיהיה לך, גברת".
 
שקל זה לא הרבה, אמנם, אבל אם אגורה לאגורה מצטרפת – שקל לשקל מצטרף, ושקל איננו אגורה אלא הרבה יותר מזה.
 
הדיירים כולם מכירים אותה. הצלצול בדלת ביום רביעי – שלה הוא.
 
"כי אני חילקתי את השבוע", היא מסבירה במשיכת כתף. "יום ראשון הוא יום עסוק אחרי שבת וכל זה. הבית שלנו מתבלגן מהר ויש עבודה, ישתבח שמו. אז ביום ראשון אני רק שם עם הכלים והספונדז’ה. ביום שני אני הולכת לקטמונים. יש שם אנשים שמכירים אותי ושומרים לי כל מיני דברים, ואף אחד לא טורק לי דלת בלי לתת, כמעט אף אחד, זו’תומרת. אני צריכה לקחת שני אוטובוסים בשביל להגיע לשמה, למה שלאגד אין אוטובוס ישיר. אבל לא נורא, כי היום יש כרטיס מעבר וזה כבר לא יקר כל כך כמו שהיה. כל היום אני שם, וביום שלישי אני במרכז ויום רביעי כאן".
 
"וביום חמישי?"
 
"ביום חמישי זה תלוי", והיא מסבירה בהרחבה:
 
"אם יש לי מספיק לשבת וקצת להתחלה של השבוע הבא – אני נשארת בבית ומכינה הכל לשבת, דגים וחלות וכל זה. גם סלטים, למה שבמשפחה שלי זה מה שהכי אוהבים. ואם לא – אני הולכת גם ביום הזה. לאן? לגאולה, בדרך כלל, או למחנה יהודה. שם הרבה אנשים עושים קניות לשבת ומוכנים בדרך כלל לתת למי שאין לו כסף לקניות.
 
זהו, סיפרתי על כל השבוע, לא? אה, יום שישי, בטח. נו, יום שישי – זה תלוי ביום חמישי. אם הייתי בבית ביום חמישי, זו’תומרת שהיה לי מספיק כסף, אז לא נשארים לי כל הבישולים, ואני מספיקה לנקות את הדירה, הרצפה, הכיורים, הכל. לפעמים אני אפילו מספיקה קצת חלונות בחדרים, שיהיה.
 
ואם לא היה לי מספיק כסף וכל יום חמישי עמדתי ברחוב, אז בדרך כלל אין לי כוח אפילו לעשות את הבישולים. אז מה עושים? מה שאפשר. לפעמים אני קונה מה שיש במכולת, כמה שהכסף מספיק. אפשר לקנות סרדינים בקופסה בשביל דגים וכל מיני כאלה, ובמקום סלטים אני סתם פורסת ירקות. יש לי סכין מצוין, גברת אחת מהרחוב של יום רביעי הביאה לי. סכין חד – משהו משהו. אפשר לפרוס בו פרוסות יפות עגולות כמו עיגולים צבעוניים של משחק, כאלה שיש בחלונות ראווה של הצעצועים. אני אוהבת דברים יפים, אפילו רק בשביל להסתכל. מה? בטח, אם קונים מוכן זה עולה יותר כסף. הרבה יותר. אז אני קונה פחות ואוכלים מה שיש".
 
ה’קבועים’ שלה שומרים לה, לעיתים, בגדים שמיועדים למסירה, תיקים, ארנקים ואפילו מטריה.
 
"את זאת קיבלתי", היא מספרת בגאווה ופותחת מטריה פרחונית עליזה אל מול השמים. "משפחה אחת שקנו לכל הילדות שלהם מטריות וקיבלו עוד אחת מהחנות לגמרי בחינם, בגלל שקנו כל כך הרבה. יפה, נכון? וזה גם יפה מצידם, כי הם יכלו לשמור להם את המטריה הזאת’י למתי שמטריה אחרת תתפרק ברוח או תלך לאיבוד".
 
את הנעליים העניק לה סנדלר אחד.
 
"לא היה לו אפילו שקל בשבילי", היא משחזרת. "הוא ישב בחדר מלוכלך וכמעט ריק, ותיכף ראיתי שאין לו הרבה עבודה, אז הסתלקתי משם מהר. אז הוא צעק אחרי: ‘גיברת, תחזרי בבקשה’. כל כך חזק הוא צעק שכל המדרגות שמעו והשכנים מלמעלה הסתכלו עלי. אז ירדתי והוא אמר: ‘גיברת, כסף אין לי עכשיו, אבל יש לי את הנעליים האלו שלא טובות על אף אחד. תיקנתי אותם ואם הם טובות עליך הם שלך’. אז ב-מ-קום הורדתי את הסנדלים שלי שכבר היו ישנים וקרועים ומדדתי אותם. הם היו מצוינות עלי, ואני לא יודעת מי יותר שמח, אני או הוא".
 
היא מהרהרת ומחייכת.
 
"הלכתי אליו עוד כמה פעמים אחר כך. לא, לא בשביל השקל. פעם אחת נכנסתי לומר לו תודה, ויום אחד קיבלתי משני אנשים תפוחי עץ בשקית ולא הייתי צריכה כל כך הרבה. ופעם אחת הבאתי לו קצת עוגה ששמרתי. אני חושבת שגם הוא צריך לקבל דברים, אפילו שהוא לא מסתובב כמוני אלא יושב לו כל היום בחדר שלו ומחכה. אף אחד כמעט לא מביא לו נעליים, למסכן".
 
לפעמים היא מקבלת גם אוכל.
 
"משפחה אחת בבניינים של יום שלישי", היא מספרת, "עשו שבע ברכות גדול ביום שלפני, זו’תומרת ביום שני, ונשאר להם מלאן סלטים ודגים וכל מיני. אז הם הכינו לי איזה עשר קופסאות חד-פעמיות עם דברים טובים ונתנו לי כשבאתי. איך שהידיים שלי היו אדומות בערב! כל היום הסתובבתי עם השקיות שלהם, וזה לא היה קל, אבל כמה שמחתי. לא כל כך בגלל האוכל כמו בגלל שהם חשבו עלי והכינו לי. כן, בטח שהם היו זורקים את מה שנשאר כי בסוף הכל היה מתקלקל. הם הכינו כ-מו-יות! אבל מה זה משנה?"
 
פעם גם נתנו לה לפני האירוע.
 
"הם אמרו שזה זכות בשבילם. דווקא אנשים שעוד לא כל כך הכרתי כי זה היה רחוב חדש. ביום רביעי. הם הכינו בשביל סעודה של בר-מצוה, אני חושבת, ורצו שעוד אנשים יהנו, אני למשל".
 
היא בכלל מרוצה.
 
"כשאני אעלה לשמים אחרי מאה עשרים", היא מספרת, "דבר ראשון אני אחפש את הרב לוי ההוא, איך קראו לו? לוי מבריצו’ב, משהו דומה, נו, זה שלימד זכות תמיד על יהודים… (רבי לוי יצחק מברדיטשוב זיע"א – הידוע כסנגור של עם ישראל).
 
ואז אני אגיד לו: תראה כבוד הרב, יש קיצוצים שמה למטה, וכל מיני גזרות כלכליות והשם יודע מה עוד, אבל אנשים תמיד נותנים. שקל, חצי שקל, תפוח עץ, זוג נעליים, משהו, מה שיש. ואם אין כלום – אז שלום עם חיוך. זה לא זכות בשבילו? מה?"

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה