האמת שמאחורי הכעס

 

 

שלילי מכל בחינה, זהו הכעס.

 

הוא מזיק לכועס ומזיק למי שכועסים עליו, הוא מרעיל את הגוף ומעכיר את האווירה, מבזבז אנרגיות שבהן יכולנו להשתמש לבנייה ולהתקדמות, ובסופו של דבר מעכיר גם את יחסיו של האדם עם עצמו.

 

בכל מקום שנחפש, נגלה כי חכמינו גינו את מידת הכעס וייחסו לה תוצאות הרות גורל. "המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה" (מסכת שבת קה, ע"ב). ובאבות דרבי נתן הגרסה היא: "סוף שיעבוד עבודה זרה".

 

מדוע נחשב הכועס לעבודה זרה? משום שבכעסו הוא מעיד על עצמו שאינו מאמין כי השם הוא שהביא עליו את הדבר. הוא עושה לו מעין א-ל זר, ואותו הוא מאשים בקורות אותו. ומדוע סופו של הכעסן שיעבוד עבודה זרה? משום שהוא אינו שולט במעשיו אלא מאפשר לכעס להנחותו, וממילא הוא עלול להגיע ברוב כעסו אף לעבודה זרה.

 

ממקורות רבים נלמד שהכעס אף פוגע בגופו ובבריאותו של הכועס, ורבי חיים ויטאל אמר: "כל שאר העבירות פוגמים באיבר אחד, אבל מידת הכעס פוגמת כל הנשמה כולה ועושה אותה טריפה". מהי טריפה? גוף שאין גישה אליו, שאין אפשרות לתקנו. הכועס מרחיק מעליו כל ביקורת בונה וכך גם את אפשרות תיקונו.

 

מכל כיוון שנתבונן, נראה רק את מגרעותיו של הכעס, ועל כן אומר הרמב"ם: "יש דעות שאסור לו לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד אל הקצה האחר… וכן הכעס מידה רעה היא עד למאוד. וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר. וילמד עצמו שלא יכעוס, ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו". (הלכות דעות ב).

 

כמה רעות חולות, וכמה רבים הם האנשים הסובלים מהן. היכן וכיצד נרכש הכעס? בבית הספר של החיים.

 

אמנם, הגנטיקה פועלת גם בתחום זה, ומידת הכעס היא חלק ממכלול האישיות של האדם, אך עיקר הכעס השולט בעולם הוא תוצאה של למידה. הגנטיקה משפיעה בעיקר על הרגשת הכעס, אך את ביטוייו ההתנהגותיים של הכעס – לומד האדם מסביבתו.

 

מעניין לגלות, שעל אף שמראהו של האדם הכועס הוא מראה דוחה, מרתיע וכלל לא חביב, ועל אף שהכעסן עצמו, לאחר ששכך זעמו, מתבייש בהתנהגות שגילה בשעת כעסו, מקנים רוב בני האדם את ההתנהגות הזו לילדיהם, וכך עוברת ההתנהגות הכעוסה, על מכלול נזקיה והשלכותיה, מדור לדור. חיי היומיום מזמנים לכל אדם מצבים של פגיעה ותסכול העלולים להביאו לכעס. ילדיו נחשפים למצבים אל ולתגובות שהוא מגיב בעקבותיהם ולומדים: כך מביעים כעס. אם האב טורק דלתות, לומדים הילדים שכך כועסים. אם האם מכלה את תכולת המקרר ברוב זעמה, לומדים הילדים שכאשר כועסים – אוכלים. אם מכים, אם צועקים, אם משפילים, אם מרכלים וכן הלאה – הדור הבא לומד שזו הדרך.

 

 

"אני עוד אלמד אותו לקח! מה הוא חושב לעצמו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה למי שהוא רוצה?" "הוא לא נחשב בעיניי בכלל, אבל חייבים להעמיד אותו במקום…"

 

מאז ומעולם נהגו הכעסנים לכעוס בשם הצדק, האמת והיושר הציבוריים, אבל אם ננתח כעסים שכעסנו או שכעסו עלינו , נגלה עד מהרה כי שתי סיבות בלבד הן הגורם לכל הכעסים כולם: האחת – ציפיות שלא מומשו, והשנייה – הפחתה בערך העצמי של האדם.

 

המתנו, ציפינו, תלינו תקוות, והנה, ברגע האחרון חטפו לנו, הקדימו אותנו, גמרו לנו – אז אנחנו כועסים.

 

לכל אדם יש ציפיות שהעולם יתנהל על פי צרכיו. אין צורך להסביר שציפייה זו אינה ריאלית, שהרי האנשים שונים מטבעם ואי אפשר לספק את צורכיהם של כולם כל הזמן. ממילא, כאשר הציפייה הזו אינה מתממשת, צרכיו של האדם אינם מסופקים –הוא כועס.

 

איך זה נראה? כלומר מה אנחנו עושים כאשר אנחנו כועסים? אפיונים גופניים הנלווים לכעס הם: לחץ דם גבוה, פעילות מואצת של הלב, זרימת דם לפנים, הגורמת לעיתים להסמקה, הרמת קול, מתח שרירים גבוה, חוסר מנוחה ודחף חזק לפעולה.

 

האפיונים המנטאליים הנלווים לכעס הם: ירידה ביכולת החשיבה והניתוח, התמקדות בלעדית בעניין המפריע – חשיבה אובססיבית עליו והתנהגות לא רציונאלית.

 

באיזה מידה מתרחשים אפיונים אלו אצל האדם? תלוי בעוצמת הפגיעה שפגעו בו, במצב הרגשי שהיה בו לפני הפגיעה ובעיקר – בעבודת המידות שלו!

 

 

הכעס, כך נדמה לנו, הוא תחושת בטן, אבל למעשה, לכל כעס קדמה מחשבה של הרף עין, והיא שיצרה את תחושת הכעס. כאשר מודעים להרף העין הזה, לעובדה שלכל כעס קדמה מחשבה, אפשר גם לשלוט בה, לבודד אותה ולהחליף אותה למחשבה שאינה אישית, ואפילו למחשבה חיובית. בחיי היומיום אנו מכנים חשיבה כזו בשם לימוד זכות. כשאנו עושים זאת, יש לנו תחושה שנהגנו לפנים משורת הדין, דנו את האדם שפגע בנו לכף זכות, ועדיין מפעפעת בנו תחושת ההקרבה – פגעו בנו ולא נפגענו.

 

אדם שלא עבד על מידותיו, ובכללן על מידת לימוד זכות, לא יוכל להגיע למצב בריא ומשוחרר זה, משום שמטבענו אנו ממוקדים בעצמנו, ולכל עניין, אירוע או תופעה אנו מתייחסים מנקודת המבט שלנו, על פי הפרשנות שלנו ועל פי האינטרסים שלנו. הרחבת המטען הפנימי של האדם מבססת את ערכו העצמי, וממילא הוא מבין וגם מקבל את העובדה שלא הוא המרכז במעגל הכלל עולמי, אלא כל אדם הוא המרכז המעגל האישי שלו, וכל פעולותיו נובעות מהסתכלות זו.

 

הרב וולבה מסביר, שפיתוח מידת הסבלנות היא זו שתסייע לאדם להתרחק מן הכעס, שכן הכעס אינו אלא תגובה לדמיון, ורק הסבלנות יכולה לתת לאדם את היכולת להתפכח מן הדמיון ולראות את המציאות: "כעס הוא ציור תגובה פסול ומשוקץ. אין לבעל כעס הבסיס הנפשי אשר ממנו יבוא לתגובה שקולה. בסיס זה הוא: סבלנות" (עלי שור ח"ב, רי"ד).

 

המעלה הגדולה ביותר המועילה להתרחק מן הכעס היא האמונה. היא המנחה את האדם להתבונן בכל אירוע ממבט אחד: מה ה’ שואל ממני? וכאשר כל אירוע נבחן ממבט זה, אין טעם לכעוס. כל אירוע נדון לגופו – מה עלי לעשות? כיצד עלי לנהוג? מה ביקשו לרמוז לי משמים? ואולי העמידו אותי בניסיון כדי לתת לי שכר, ואז ודאי אין לי סיבה לכעוס.

 

ה"פלא יועץ" כותב על כך, כסיכום לערך הכעס: "ואם יארע לו שיכעוס, יהיה נח לרצות לכבוד קונו, ובזה יהיה שבע רצון ומלא ברכת ה’, ואף בשרו ישכון לבטח".

 

יש שיטות שונות לשליטה בכעס, וכל אדם צריך ללמוד מהי הדרך המתאימה לו ביותר. יש המעדיפים לספור עד עשר, אחרים יירגעו באמצעות הרפיה ונשימה עמוקה. תמונה פסטורלית שתישמר בדמיון לצורך כך ותועלה בשעת כעס, יש בה כדי להרגיע, וגם התרחקות פיזית מן האדם או מן המקום שהכעיס יעילה במקרים רבים. לעיתים אנו חשים שהתגובה שנגיב בעודנו כועסים קיצונית וחסרת פרופורציה לאירוע, ובכל זאת קשה לנו לשלוט בה. טוב נעשה במקרים אלו אם נאמר: אינני רוצה להגיב עכשיו כשאני עדיין כועס, אבל מחר/בשבוע הבא/בעוד שעה – נשוב ונשוחח על העניין.

 

טעות היא לחשוב שחייבים "לשחרר" את הכעסים כדי שהם לא יפגעו בבריאותנו. שחרור קיטור אינו מועיל, אלא רק פוגע. רק עיבוד הכעס בדרך של התמודדות ודיאלוג פנימי ישחררו את האדם מנזקיו של הכעס המרעיל את האדם מבפנים.

 

כל העצות שהובאו לעיל יעילות בשעת כעס, אך כדי למנוע עצמנו מלהגיע לשעה כזו, טוב נעשה אם נפחית את רמת הציפיות והתובענות שלנו מן הסביבה. כשאין ציפיות – אין אכזבות.

 

נזכור שאנו מקבלים הכל בחסד וברחמים, ולמעשה לא מגיע לנו שום דבר!

 

 

(מתוך "משפחה")