האמת שמתחת לקליפה – פרשת השבוע במדבר
פרשת השבוע במדבר - בשבת שלפני חג השבועות קוראים בתורה את פרשת "במדבר", וכפי הנראה יש בה מסר והדרכה אותם יש לשנן לקראת מתן תורה...
בשבת שלפני חג השבועות קוראים בתורה את פרשת "במדבר", וכפי הנראה יש בה מסר והדרכה אותם יש לשנן לקראת מתן תורה.
סניגורם של ישראל, הגה"צ רבי לוי יצחק מברדישטוב זצ"ל כתב: "אם אדם זוכה, שומע בכל חג השבועות את הקול שמכריזים 'אנוכי ה' אלוקיך' – ומובן שאין צריך האדם להכין את עצמו בהכנות רבות שיזכה לשמוע דיבור הקב"ה, שכמה אלפי רבבות מלאכים ושרפי קודש אוחזים חיל ורעד ורתת וזיע מאימתו יתברך, ומכל שכן אנחנו כבני אדם, בני ישראל. ולא די בשלושה ימים בלבד, ואפילו אם יכין את עצמו כל השנה לא די!"
סיפורים מעין אלה סופרו על גדולים ורבים אחרים, כך סופר גם למשל על רבי נחמן מברסלב:
ליל שבועות, ליל קדוש ונשגב, ומי יכול לשער ולהעלות על דעתו את עבודתו הקדושה והנוראה של רבי נחמן מברסלב באותו לילה. לאחר לילה של עבודה בקדושה ובטוהרה, הלך רבי נחמן עם תלמידו למקווה טהרה. צעד אחר צעד פסע לו רבי נחמן מעדנות, שקוע כל כולו בשרעפיו ופניו יוקדות אש קודש. תלמידו הנאמן פוסע לצידו, כולו רועד ורוטט. קשה היה לו להיות במחיצת רבו בשעות נעלות אלו. עודם הולכים, נענה הצדיק ואמר לתלמידו הגדול: "האם הינך שומע קולות וברקים?" – "לא" – השיב התלמיד הנרגש. פעמים מספר חזר הצדיק על שאלתו, ותלמידו הנבוך משיב בשלילה. לפתע פנה הוא אל תלמידו ושאל: "כיצד יתכן שלא לשמוע את הקולות הללו?… לבסוף שאל הרבי את תלמידו: "שמא הקולות המגיעים לאוזני – קולות של זמר הינם בקרבת מקום?" אך התלמיד בשלו: "אינני שומע כלום". היטב היטב ידע התלמיד, כי לא זמר ולא כלי זמר הם הקולות המגיעים לאוזני רבו, אלא קולות וברקים של מתן תורה…
אין אנו מתיימרים לרכוש השגות ומדרגות כאלו, אולם לא בכדי סיפרו לנו הצדיקים מעט מזעיר ממה שאפשר להעפיל ולהתגלות בלילה זה. ומכל מקום לא בכדי נקבעה קריאת פרשת "במדבר" לפני חג מתן תורה, מסתבר שיש בה הכוונה להכנה הנדרשת לקבלת התורה. יתר על כן, בשבת הקודמת שמענו את אזהרת התוכחה הנוראה. אף קריאתה כוונה דווקא למועד זה, כדי שמתן תורה יפתח דף חדש, בבחינת "תכלה שנה וקללותיה". כי כל יהודי המקבל עול תורה יוצא מאפילה לאורה, מכלל 'ארור' לכלל 'ברוך'. אבל המעבר מקללות התוכחה לברכת התורה, עובר דרך פרשת "במדבר" החוצצת ביניהם, פרשה בה גלום סוד הפיכת הקללה לברכה.
בפרשת "במדבר" מסופר, שלכל שבט היה דגל משלו, ולכל דגל צבע משלו וסמל נפרד – "צבעו של זה לא כצבעו של זה" (רש"י). כי כל שבט התייחד בתכונותיו ומידותיו, איפיונו וסגולותיו. זו הסיבה וזה הטעם לכך, שכל שבט התברך בנפרד, בברכה שהפיקה את המירב מאופיו ותכונותיו.
שבט אשר – עבד אדמתו, זבולון – עבר אורחות ימים לפרנסתו. שמעון – מצטיין בחינוך ושבט יששכר – בהוראת הלכה. גד – בגבורה ויהודה – בשררה. מגזרים שונים בעם, כל אחד ממצה עצמו לפי כישוריו ויכולתו. מנצל את מתנת הבורא להצטיין בתחומו. מה מאחד את השבטים, מה המשותף לכל המגזרים? עונה על כך הכתוב: אומנם כל שבט חונה בנפרד, במקומו המוגדר, אבל גם כאשר "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל – מנגד, סביב לאוהל מועד יחנו". כולם פונים למרכז אחד – לאוהל מועד מקום עבודת הבורא, לארון העדות ובו התורה ולוחות הברית! זה הבריח התיכון, זה המאחד, וזה המרכז והציר סביבו סובב העם, שבלעדיו – שבטים תלושים הם, קרעים פזורים.
כל זה משל נוקב הוא לאדם עצמו: שנים עשר איברים ראשיים באדם (מהר"ל 'נצח ישראל'), ושתים עשרה מידות עיקריות בו ('קדושת הלוי'). כל אבר ותפקידו, כל מידה ופעולתה. לכולם מקומם המוגדר וייעודם. ככלות הכל, "לא ניתנה תורה למלאכי השרת". בני אדם אנו, וחייבים לאכול לשתות ולישון, לעמול לפרנסתנו ולהרוויח לחמנו – ואף מצווים אנו על כך, ובנוסף נקבל על כך שכר. אולם לכך יש תנאי: שכל פעולה וכל מידה יהא לה תחום מוגדר, כחניית השבטים המסודרת, כמו שנכתב בקהלת: "לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים". ועוד נאמר: "סביב לאוהל יחנו" – שנדע, שיש ציר סביבו פועל הכל, יש מרכז אליו פונה הכל: עבודת הבורא ועשיית רצונו!
ואמר החבר למלך כוזר: "שעת התפילה עבור עובד ה', כי כגרעין הזמן וכפִּריוֹ. ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות לשעה זו, שלבואה הוא מצפה….וכשם ששלוש זמני התפילה שבכל יום הם 'פרי יומו', כך יהיה לו יום השבת ל'פרי השבועי', כי יום זה מוזמן להתדבקות בבורא" – והאריך להסביר כי התפילה ולימוד התורה לנפש הן כמזון לגוף הנותן, לו כוח ומעניק חיים עד לארוחה הבאה. כך שיעור התורה ביום, כך מאירה השבת את השבוע, כך מאירים החגים את השנה.
באספקלריה זו נקבל את התורה: כמרכז החיים, כציר סביבו הם סובבים. נדע ונכיר שהכל הוא כקליפה סביב הפרי האמיתי, האמת שמתחת לקליפה!
הצנע לכת עם אלוקיך!
"וכיסו בה את ארון העדות" (במדבר ד)
לא פעם עושה אדם מצווה אך בליבו פנימה מסתתרת כוונה לא רצויה, אם זו תאוות הכבוד ובקשת תהילה, או כל דבר כיוצא בזה. אף שלכאורה הרי זה מעשה נאצל, בכל זאת, אומר הגר"י ניימן זצ"ל בספרו 'דרכי מוסר' – שלא לרצון יעלה הדבר לפני המקום, הואיל וכוונות זרות נתערבו בו.
כנגד זה יש והאדם עושה מעשה מצווה צנוע בכמות, אבל הכוונה טהורה לשם שמים. מעשה זה יעלה לרצון על מזבח ה', וכמו ששנינו: "אחד המרבה ואחר הממעיט ובלבד שיכוין את ליבו לשמים". כך נבין גם את התפעלותו של של שמעון הצדיק מאותו נזיר, כמסופר במסכת נדרים (ט:): ואותו נזיר שהיה יפה עיניים קיבל על עצמו נזירות. כשהלך למלאות מים מן המעיין וראה את בבואתו משתקפת במים, פחד שמא יגבר עליו יצרו. וכשבא שמעון הצדיק נשקו על ראשו, באומרו: עליך הכתוב אומר: "איש כי יפליא לנדור נדר נזיר לה'".
לכאורה אפשר לתמוה, במה נתייחד אותו איש? וכי מניעה משתיית יין ומגילוח השיער במשך שלושים יום דבר קשה הוא? וכבר ראוי לומר עליו 'איש כי יפליא' – מלשון פלא, כמבואר במפרשים? אומנם כן, המעשה מצד עצמו קטן הוא, אבל הכוונה לשם שמים וה'הצנע לכת' שנילוו אליו, עמוקים הם ביותר. בודד עמד בעת הנדר מול בבואתו הנשקפת במים, איש לא ראהו אז, ואף איש לא שמע את דברי ההתעוררות שנזעקו מפיו. היתה זו קבלת נזירות זכה ומזוקקת בטהרת כוונתה לשם שמים. את זה הבין שמעון הצדיק מתוך הסיפור התמים שסיפר הרועה על עצמו, ולפיכך אמר לו: 'עליך אמר הכתוב איש כי יפליא'. ומוסיף שם 'התוספות': "וכתיב קדוש יהיה – כיוצא בך קראו הכתוב קדוש".
ואם יפתה אותך יצרך על הפסד הרווחים מן הצד אשר ישנם לכאורה לדברים הנעשים ברעש גדול, פנה לתשובתו של מחבר 'אורחות צדיקים' שאומר: גם אם תלך בענווה ותעמוד להתפלל באריכות ותלמד בקביעות, יפתך היצר להתגאות ויאמר לך: עתה הרואים אותך, בני האדם, יחשבוך ויכבדוך בעבור דרכיך הטובות, ויש רווח גדול בזה, מתוך שאתה חשוב בעיניהם יקבלו מוסרך ותוכחתך. – אך דע שכל זה הבל! דברי תוכחתך יתקבלו בפני העולם, גם אם לא תחשוב כך, כי אין קבלת התוכחה תלוייה במחשבות האדם!
על מעשים מצוות וחסדים הנעשים בצינעה או להיפך, נוכל ללמוד משיחה אשר נאמרה בבית מדרש של חסידי ברסלב (מתוך שיח שרפי קודש): בתפילת הימים הנוראים מתפללים 'כי זוכר כל הנשכחות אתה הוא מעולם' – בדייקם על המילה 'מעולם' – שאלו הן המצוות שמשתדל האדם לעשותן בהסתר, וחפץ בעילומן בכדי שלא יתפרסמו ויפול לגאווה חלילה, אותם הדברים הקב"ה זוכר ביותר, מכיון שאלו הדברים שאף אחד לא יודע אותם מלבד הקב"ה, והם הנקראים באמת 'נשכחות', כי אין יודע מזה איש, ועל זה אנו משבחים אותו שאותם הדברים הנשכחים זוכר הוא אותם לבדו, וביום הדין מצרפם ללימוד זכות, ואף שאלו הדברים נשכחו כבר מהאדם עצמו ואינם מצרפם, אך בורא עולם זוכר כל הנשכחות – "וכיסו בה את ארון העדות" – ציוותה התורה, ארון העדות, שהיא תורת הקב"ה וכל המסתעף ממנה – 'וכיסו בה', כלומר בהצנע לכת ובהסתר!
מידת הענווה
לפני שניתנה התורה על הר סיני נתקבצו כל ההרים לפני הקב"ה, וכל אחד מהם שטח בפניו סיבות כאלה ואחרות שבגללן ראוי לתת עליו את התורה. אחד טען שהוא ההר הגבוה מכולם, אחד אמר כך והאחר טען כך. בסופו של דבר החליט הקב"ה שהתורה תינתן על הר סיני מכיון שהוא ההר הענו מכולם (דברי המדרש).
מדוע מידת הענווה כה חשובה, עד כדי כך שאפילו ההר שעליו ניתנה התורה נבחר לקיום מטרה זו, רק בגלל היותו ההר הענו מכל שאר ההרים? מידת הענווה מהי?
בני אדם אוהבים כבוד, רודפים אחריו ומוכנים לוותר הרבה למען קצת כבוד. מהיכן נובע צורך זה, שלעיתים גובה מחיר כל כך גבוה? שהרי בשל כך הפסידו שאר ההרים את הכבוד הנעלה מכל – נתינת התורה עליהם!
המילה כבוד באה מהשורש כ.ב.ד. אדם המחפש כבוד רוצה להרגיש כבד, להרגיש שהוא "שוקל", שהוא שווה משהו, שיש לו ערך, חשיבות, שהוא תורם למציאות, ובלעדיו המציאות חסרה. זוהי נטיית נפש פנימית שבלעדיה לא היה ערך לחיי האדם. הידיעה וההרגשה – אני חשוב, אני מועיל, אני מקדם את מציאות החיים לפי כשרונותיי ויכולותיי – הן הנותנות לאדם לחיות ולפעול, אלא שכאן יש לעשות הבחנה חשובה מאוד בין שני סוגי כבוד: כבוד פנימי אמיתי מול כבוד חיצוני שיקרי.
הכבוד הפנימי
מתקיים כאשר האדם מעריך ומחשיב את עצמו כפי שהוא, רואה את עצמו כ"כבד", כבעל משקל, בראייה אמיתית ואידיאלית כפי ערכו הוא. הוא מכיר את כישרונותיו, נותן להם כבוד וחשיבות לפי מדרגתם הנכונה, לא פחות ולא יותר, ומנסה לממשם בחיים, כלומר בפועל. הוא יודע שזהו תפקידו, זהו צלם האלוקים שבקירבו, זהו כבודו. אין הוא תלוי באחרים ובתשבחותיהם, הוא אינו חי ממחמאה למחמאה, ואינו מתמוטט מביקורת המוטחת כלפיו. הוא מאמין בעצמו ובדרכו ובכך הוא חי חיים אמיתיים ועצמאיים. אדם כזה יודע מה הוא 'שווה' ויודע גם את מקומו.
הכבוד החיצוני
הוא היפוכו הגמור של הכבוד הפנימי. זוהי התהדרות חיצונית והרגשת "כבדות" מדומה בין מה שיש באדם ובין מה שאין בו. זהו כבוד הנובע ממעמד כלכלי, חברתי, תחושה שלהיות "אִין" בצורת לבוש, סגנון דיבור, מראה חיצוני וכו'. כבוד זה המושתת על סממנים חיצוניים אלו הוא שיקרי ומזוייף. אף אם לעיתים נוצץ הוא מרחוק, הריהו ריק ועכור בדרך כלל מקרוב. הוא אומנם נסמך על דברים חשובים, אך הם רק כלים ואמצעים חיצוניים שכל עניינם לגלות דרכם את כבודו האמיתי של האדם. אדם המנהל את חייו על פי כבוד חיצוני כזה או דומה לו, תלוי כל הזמן ב"מה חושבים עלי", "איך הסתכלו עלי אתמול" ו"מה יאמרו עלי מחר". משפטים הקובעים בדר"כ את השקפתו ורצונותיו, התנהגותו ומעשיו, שאיפותיו ומטרותיו – הכל על פי המקובל בחברה ההמונית חסרת "עמוד שדרה" אמיתי עצמי ופנימי. חיים של אדם כזה הם מוחצניים וכל הזמן תלויים "ברייטינג" ההצלחה המקובל בחברה.
מובן הדבר שכאשר אין הכבוד (שהוא הערך העצמי) מופיע בצורתו האמיתית והנכונה, ינסה האדם להשלים את "כבדותו" שהוא ערכו וחשיבותו בלבושים חיצוניים שונים ומשונים. כל זמן שהשלימות הפנימית (ערכו האמיתי של האדם) יותר חסרה, כן הטבע (הצורך הנפשי הטבעי שבאדם) מחפש להשתלם לצד החיצוני (באופן החיצוני). רק במעמד שיפלות הנפש (כשאין האדם מממש את עצמו באמת ונפשו נמצאת במצבה הבוסרי, כלומר השפל), יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים בין מה שיש בו ובין מה שאין בו.
מצב זה הינו מצב מסוכן שאינו פוסח על שום אדם גם אם שייך הוא ללימוד תורה ולקיום מצוות, וכמו שנאמר במדרש: שלא יהא אדם לומד תורה על מנת שיקרא רבי! וביתר חריפות, כמובא בגמרא בשם רבי אסי (שבת קמה ב): "מפני מה חכמים שבבבל מצויינין? (מסביר רש"י – מציינים עצמם בלבושים נאים שנראים חשובים) – מפני שאינם בני תורה (מסביר רש"י – שאינם בני תורה כל כך לכבדם מחמת תורתם, ומכבדים אותם מחמת לבושיהם שנראים חשובים).
רבי יוחנן נזף על דברים אלו של רב אסי, אולם רבינא ורב אשי מצאו לנכון להכניסם לגמרא כדי ללמדנו יסוד גדול וחשוב זה.
מדברים אלו מובן, כשמדובר על מידת הענווה מחובתנו להעריך את עצמנו במשקל הנכון הפנימי ללא החצנה מדומה ומיותרת מכל סוג שהוא. הענוותן האמיתי חי חיים שלמים, מלאי כבוד עצמי אמיתי ופנימי, המאפשרים מחד, לא לשקוע בענווה פסולה הגורמת לעצבות, רשלנות, אי לקיחת אחריות וממילא מדכאת את כוחות החיים, ומאידך, לא להתגאות ולהתהדר בכבוד חיצוני מכל סוג שהוא. נמצא איפא, שכל זמן שהענווה מביאה עיצבון היא פסולה, וכשהיא כשרה מוסיפה היא שמחה וגבורה וכבוד פנימי אמיתי! הענוותן האמיתי מודע לכישרונותיו וליכולותיו, אך יחד עם זאת יודע שכל כוחותיו ניתנו לו כמתנת חינם מהקב"ה. ועל אדם כזה ניתנה האחריות להוציאם מהכוח אל הפועל, כי יודע הוא מצד אחד שגדול הנהנה מיגיע כפיו וכי יש בכוחו לעשות חיל, אך מצד שני הוא זוכר תמיד כי הקב"ה הוא זה שחנן ונתן לו את הכוח הזה כדי שיהיה בידו טובו.
אדם מתמלא בסיפוק ובשמחה על מאמציו והישגיו וזהו כבודו של צלם האלוקים שבקירבו, המייחד אותו מכל הבריאה כולה, ויודע הוא שאינו צריך להתגאות כלל, משום שכל ענייניו לגלות את היש הבוסרי שבו ולהעלותו ליש מפותח ובשל, ובכך יזכה להגשים את תפקידו ולהועיל לעם ישראל ולעולם כולו.
מדברים אלו נוכל להבין בפרשתנו את הסדר וההתארגנות של השבטים במחנה. כל אחד מן השבטים ידע את מקומו ולא יצר ויכוח או ריב עם שאר השבטים. לכל אחד התפקיד הייחודיות והכישרונות שלו גם בזמן עמידתם במעמד כה חשוב. כך גם לגבי כל אחד כפרט – שידע את מקומו ויעריך את עצמו במשקל הנכון, ורק כך יוכל להתקדם בדרגות הרוחניות אליהן הוא שואף. כך גם לגבי הר סיני, שידע את מקומו ולא שטח בפני הקב"ה תירוצים וסיבות למה דווקא עליו צריכה להינתן התורה, וזכה שהתורה ניתנה עליו.
מתוך ליקוטי הלכות – ברכת הפירות הלכה ה
קבלת התורה היא בחינת השגת מעשה מרכבה. כי על ידי התורה זוכים להיות מרכבתו של הקב"ה, עד שיכולים לזכות ולהיכלל באדם העליון היושב על הכיסא, שזה בחינת שלמות המרכבה. וזה בחינת זאת התורה אדם – כי עיקר קבלת התורה היתה על ידי אוהל מועד ששם קיבל משה את התורה ומסרה ליהושע.
עיקר ההלכות של התורה הקדושה הם בחינת הבקיאות בהלכה של דרכי התשובה, כמו שנאמר: "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הינך" – כלומר צריך האדם להתחזק בהשם יתברך בכל אשר עובר עליו הן בעליה והן בירידה, ומכל מקום שהוא אפילו בשאול תחתיות ומתחתיו חס ושלום, אף על פי כן לא יתייאש כלל, רק יקיים "ואציעה שאול הינך", ויחתור משם לשוב אל הבורא יתברך.
כי זה עיקר ההלכות של התורה, כי לא המדרש העיקר אלא המעשה. ולבקיאות זאת צריכים את הפשיטות של כל ההלכות של התורה עם כל פרטי הדינים שבכל הלכה והלכה. כי צריכים כל מיני מטעמים של התורה הקדושה להחיות את הנפשות החלושות, כי כל אחד טעה והגיע למקום שהגיע מטעותו, על כן צריך לחזק ולהחיות את נפשו בכל מיני מטעמים של התורה הקדושה, כי כל מצווה ומצווה וכן כל דין והלכה בפרטיות שיש בכל מצווה, יש לה כח פרטי להחיות את הנפש, כמו שנאמר: "כי היא חייך" – על כן צריכים להתמיד בלימוד התורה, כי היא משיבת הנפש ממש, ולפעמים אדם זוכה להחיות את עצמו בהלכה זאת ולפעמים בהלכה אחרת, ובפרט בלימוד הפוסקים שהם הלכות פסוקות שמברררים את הטוב מהרע, את ההיתר מהאיסור וכו'. בדרך זו אין לכוח הרע להפיל את האדם וזוכה הוא להישאר קיים על עומדו, וראוי לו לאדם ללמוד הרבה ספרי אמת המדברים מעבודת הבורא יתברך, ולהיות בקי בהם היטב היטב כדי שיוכל להיות בקי בהלכה, שזה עיקר שלמות ותכלית כל ההלכות שבתורה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור