הביאו בני מרחוק

 

 

נכנסתי לכיתה בתיכון הכי חילוני שקיים בעיר. בחורה דתייה, חצאית ארוכה, שרוול ארוך. השומר בכניסה לבית הספר, הסתכל עלי כאילו התבלבלתי בדרכי ושאל בתמיהה לסיבת בואי.

 

צודק. לכאורה, למתבונן מהצד, מה לדוסית שכמותי ולתלמידי תיכון חילוני.

אבל אני לא התבלבלתי. ידעתי בדיוק את סיבת בואי, את הקשר בל יינתק ביני לבינם, אחים שלי.

 

"אני מלמדת כאן", חייכתי ונכנסתי בבטחה.

 

באתי ללמד אותם יהדות, אבל יותר מכל, באתי ללמוד איתם אהבה.

 

* * *

 

"המורה, את דתייה באמת?", "מה, את לא נוסעת בשבת? אז מה יש לך לעשות כל השבת?", "זה נכון שאצלכם שומרים נגיעה?", התקיפו אותי במטר השאלות הידועות, חבורת הנערים בני ה-15, התלמידים החדשים שלי, כאילו לא פגשו אדם דתי מעודם.

 

אחר כך, עם הזמן, הגיע תורם של השאלות העמוקות יותר, המחפשות, שכמו חיכו להישאל כל כך הרבה זמן. הם סיפרו לי על המפגשים המעטים שהיו להם עם אנשים דתיים או חרדים, ותהו על אורח חייהם המשונה. לאחד יש דוד חרדי, לשני סבא שהיה רב, והשלישי – נין של רב גדול מאד בחסידות ברסלב.

 

הם סיפרו לי על החיים שלהם, ואני שיתפתי אותם בחיים שלי. בלי ביקורת, בלי שיפוטיות, ועם הרבה קבלה הדדית. יחד למדנו על שבת ועל תפילה, על פסח ועל פורים. משיעור לשיעור, המפגש השבועי שלי עמם נתן לי כוח וטעם לכל השבוע כולו.

 

* * *

 

היה זה בשיעור הראשון בו התחלנו ללמוד על התפילה. סיפרתי להם על אותו היום בו אחי הקטן עבר תאונת דרכים קשה וניצב בין חיים ומוות, בטיפול נמרץ. שאלתי אותם: "מה הייתם עושים במקרה כזה?". עשרות עיניים תמימות בהו בי בשתיקה. לא היה להם שום רעיון מה ניתן לעשות במצב שכזה, שלא נדע.

 

"ומה את עשית?" שאלו בסקרנות.

 

"אני ישבתי וקראתי תהילים" עניתי לעיניהם התמהות, "התפללתי לאלוקים שיבטל את הגזירה הנוראה ויציל את אחי".

 

דממה השתררה בכיתה. אף אחד לא העלה על דעתו את האפשרות הזו, להתפלל. את האופציה לפנות למישהו שבאמת יכול לעזור לך, גם במקרה קשה שכזה, בו נדמה כי כלו כל הקיצים.

 

"יש עם מי לדבר", רציתי לצרוח בכל בית הספר ושכל העולם יישמע. "יש למי לפנות – יש אלוקים!"

 

תלמיד אחד צעק שזו "כפייה דתית". מה פתאום אני מלמדת אותם על האפשרות להתפלל. עוד לא הספקתי לענות לו, ומיד נחלצו להגנתי כל תלמידי הכיתה. להתפלל נראה להם לגיטימי, אבל הם לא יודעים איך.

 

ברגע אחד התחוור לי המצב בכיתה. חבורת ילדים מקסימה, שיודעים הכל על הכל. הם מכירים את כל שמות השחקנים והדוגמנים, את כל המותגים. הם למדו על האסלאם ועל הנצרות והיו בכל החוגים. אבל דבר אחד הם לא יודעים ובקושי מכירים – מה זו היהדות ואיך בכלל מתפללים.

 

הגעתי הביתה והתחלתי לבכות. שאלתי את ה’, בתפילתי, למה רק לי מגיעה הזכות הזו לדעת ממנו ולהתפלל אליו. ומה עם כל שאר הילדים שלו? למי הם פונים כשרע להם? כשקשה? כשהם צריכים כתף להישען עליה? על מי הם נשענים?!…

 

פתאום הבנתי את דברי רבינו הקדוש, שאומר שעיקר הרחמנות שלנו צריכה להיות על ישראל הרחוקים מקיום תורה ומצוות. לא על עניים ולא על חולים ולא על אף אחד, אלא על מי שלא זכה לדעת ממנו יתברך ולקיים מצוותיו. רק הם באמת ראויים לרחמים שלנו.

 

הבנתי שיש לי שליחות במקום הזה, עם תינוקות שנשבו, שלא זכו להתפלל אפילו תפילה אחת בחיים שלהם. ולא משום שלא רצו, אלא משום שלא ידעו. שלא היה בסביבתם אפילו דתי אחד לרפואה שיסביר להם ויראה להם את היהדות מהצד היפה שבה, ולא רק יצעק להם מרחוק: "שיקצע", "פריצות", ו"גוואעלד".

 

* * *

 

השנה חלפה ביעף ואני הרגשתי איך השיעורים השבועיים שלנו מחזקים אותי, לא פחות מאשר אותם, ממלאים אותי. איך המפגשים בינינו הם חלקת האלוקים הקטנה שלי, מלאי מתיקות ואהבת ישראל.

 

בסוף השנה נפרדתי מהם בעצב. כמתנת פרידה, קניתי לכל אחד ואחד מהם קובץ תפילות קטן. לראות אותם שמחים בו כאילו היה חלק מעולמם הטבעי, היה שווה לי עולם ומלואו. גם אותו הילד שצעק בכיתה על "כפייה דתית" שמח במתנה.

 

הם, מצדם, נתנו לי זר פרחים, אך יותר מכל, הם נתנו לי את ליבם.

 

* * *

 

מאז לא פגשתי אותם. אינני יודעת האם הם פתחו את קובץ התפילות וקראו ממנו או שהשאירוהו בספרייה כאבן שאין לה הופכין. אך בערב ראש השנה האחרון, כחודשיים אחרי שנפרדתי מהם, הראו לי משמים חלום מרגש.

 

בחלומי ישבתי עם אותם התלמידים שלי ודיברנו על דא ועל הא. פתאום, קם אחד התלמידים והחל לקרוא את הקדיש שקוראים קודם לתפילה: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה…".  כולנו קמנו עמו וענינו יחד בקול גדול: "אמן, יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעולמי עלמייא!"

 

* * *

 

למה אני מספרת את כל זה עכשיו?

 

כיוון שביום שישי האחרון נכנסתי ללמד בתיכון חילוני אחר בעיר. ושוב, אותו המבט התוהה של השומר בכניסה. אותם המבטים הסקרנים של התלמידים – מה לדוסית הזו בינינו, ו-26 זוגות עיניים שואלות ובוהות בי כשאני מספרת להם שבאתי ללמוד איתם "יהדות". ושוב, לאחר זמן מה, הקרח שנמס בינינו אט אט וההרגשה שכולנו בעצם, אם נרצה או לא, קשורים בעבותות של אהבה. כולנו רקמה אנושית אחת.

 

* * *

 

 

מה שאני רוצה להגיד זה שיורד כאן אור גדול לעולם, ועם ישראל צמא אליו. רבים מאיתנו אפילו לא זכו לדעת ולטעום ממנו עדיין, וחובה עלינו להכיר להם אותו, לפתוח ליבם אליו. כל אחד מאיתנו, במקום שהוא נמצא בו, צריך להיות אור ולהפיץ ולפרסם את שם ה’ בעולם. זה לא פייר שנשמור אותו רק לעצמנו. כי יש עוד מיליוני כיתות באלפי תיכונים, ואלפי ילדים, תינוקות שנשבו, גם אם הם כבר מבוגרים, שמחכים לטעום מהאור המתוק הזה של התשובה, של ה’ יתברך.

 

ואבא שלנו מחכה לנו, שנחזור כולנו אליו, בתשובה שלמה, ובהרכב מלא.

 

"כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו איתי?".

 

 

ה’ יתברך יחזיר את כל עמו ישראל אליו בתשובה שלימה ברחמים בקרוב, אמן. 

 

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.