הברכה הגדולה

נכון שאף אחד לא אומר לאלוקים
"קח את הכסף שלי, את שלוות הנפש
שלי ותהפוך את החיים שלי לבלתי
נסבלים", אבל זה היה בדיוק מה שהייתי
צריך כדי לקבל את הברכה הגדולה.
 
 
במשך שנתיים הרגשתי איך האדמה רועדת מתחת לרגליי, שהעולם פשוט קורס לי מול העיניים. וככל שהדברים הסתבכו יותר ידעתי שאין לי שום דבר אחר לעשות חוץ מלצעוק לבורא עולם שיעזור לי.
 
אתם יודעים, לפעמים זה מדהים לגלות שרק אחרי שאתה חווה קשיים, רגעי משבר ותחושת חוסר אונים – אתה מגלה שהוא בעצם היה תמיד שם, תומך בך לאורך כל הדרך.
 
כשאלוקים ציווה על אברהם אבינו לעזוב את ארץ מגוריו וללכת לארץ ישראל, הוא אמר לו "לך לך" – לך אל עצמך. לא תמיד אתה נעשה בריה חדשה כשאתה חוזר הביתה,אלא אתה הופך לאדם שלכתחילה נועדת להיות כאן עלי אדמות אחרי משברים וקשיים. ולא, זה לא תהליך קל. בארץ ישראל, כך למדתי על בשרי, זוכים עם עמל, טורח ויזע. וגם כשאנחנו מגיעים לעצמנו, עדיין, מדובר בשינוי אדיר שמצריך מאמצים אדירים. וכן, גם זה לא קל.
 
כשעלינו לארץ ישראל לפני כמה שנים, החיים שלי היו סביב המסחר בשוק המניות. היה לי מספק כסף להשקיע, והתמורה הייתה מספיק טובה כדי לפרנס את משפחתי בכבוד. זה היה קל, נוח, ובלי לחץ בחיים. היו אתגרים, כמו שתמיד יש כשאתה מגיע למקום חדש – שפה, תרבות ועוד, אבל לחץ הפרנסה לא היה חלק מהאתגרים האלה.
 
ויום אחד קיבלתי את המכה הגדולה.
 
זאת לא הייתה מכה גורלית אחת, אלא מכת מחץ קשה וכואבת שהפילה אותי כהוגן. בלי יכולת לתקשר בשפה המקומית, קרי העברית, מצאתי את עצמי בארץ שאני לא מכיר מכל הבחינות, וגרוע מכל – בלי עבודה. ההוצאות שלי היו הרבה מעבר למשכורת הממוצעת כאן בישראל. אם לא אמצא דרך לפרנס את המשפחה המצב עלול להיות הרבה יותר מפחיד מכל התסריטים שעלו בראשי, וזה היה סיוט של ממש.
 
רק מעצם המחשבה על זה נהייתי חולה. דרגת לחץ כזו לא חוויתי בעבר. האימה מהתרוששות, שליוותה כל רגע ורגע בחיי באותם ימים, הייתה איומה. וככל שהימים חלפו הרגשתי איך החבל סביב הצוואר מתהדק ולוחץ יותר.
 
שום דבר דרסטי לא קרה.
 
שלחתי קורות חיים לכל מקום אפשרי. קיבלתי יעוץ מכל מיני אנשים מבינים בתחומים שונים. דיברתי עם אנשי עסקים וקריירה מכל מיני ארגונים, כולל ארגון נפש בנפש שעוזר ומסייע לעולים החדשים כאן בארץ. אבל כולם אמרו לי את אותם דברים: אל תדאג, דב. תהיה יצירתי, תפתח מיומנויות, תחדד את אלה שכבר יש לך. מאות אם לא אלפי עולים מאמריקה מסתדרים כאן די יפה. תתחזק באמונה!'…
 
כשבכיתי על מר גורלי בפגישה עם הרב אליעזר רפאל ברוידא, גם הוא הציע לי להשתמש בעצה שהציעו לי כמה ימים קודם לכן: 'תתחזק באמונה, תבטח בהשם – הוא ייתן לך את כל מה שאתה צריך'. רק שהוא הוסיף עוד משפט קטן שעזר לי לתפוס את עצמי קצת בידיים ולא ליפול למרה שחורה – 'ואל תשכח שהכל לטובה!'
 
וזהו. אשתי ואני התחלנו להדק חגורות. כבר לא אוכלים בחוץ כמו שהיינו רגילים, אלא מכינים בבית ונהנים, אפילו את הפיתות. את הקניות עושים בשוק מחנה יהודה שבירושלים, ולפני הקניות מגיעים לתפילת התחזקות בכותל. תוך כדי מנצלים את הזמן לטיול זוגי ברובע היהודי ומשם ממשיכים את היום. במקום לנפוש במלון עם חדרים מרווחים, קונים אוהל משפחתי ולוקחים את הילדים לקמפינג. לאן לא הגענו עם האוהל הזה? לאילת, אשדוד ואפילו לים המלח.
 
יש קסם מיוחד ברגע בו אתה פותח את "דלת" האוהל בבוקר ולעיניך מתגלה נוף אינסופי מדהים עמוס בטונות של אוויר צח ונקי. רגע שמעורר בך השראה לדברים עצומים מפתח קטן, "הדלת של האוהל", כזה שעושה לך את היום ומטעין אותך בכוחות אדירים.
 
השינוי המיוחל הגיע.
 
למדתי עיצוב אתרים ואני מאוד אוהב המקצוע החדש שבורא עולם נתן לי. זה מאוד מעורר ומעצים לדבר על רעיון ביום ראשון בבוקר, ולהפוך אותו למשהו אמיתי כבר ביום שני. בעזרת השם, העבודה החדשה הזו תעזור לי להתפרנס בכבוד, בלי דאגות ופחדים בגלל מה שיקרה עם מדד הדאו ג'ונס. זה כבר לא תופס אותי.
 
אתם יודעים, נכון שאף אחד לא אומר לאלוקים "קח את הכסף שלי, את שלוות הנפש שלי ותהפוך את החיים שלי לבלתי נסבלים ומלאי קשיים", אבל זה היה בדיוק מה שהייתי צריך. כדי להתקדם בחיים, הייתי חייב לפתח החלטיות ונחישות פראית כדי לעשות כל מה שביכולתי לפרנס את משפחתי כשאני מנצל כל רגע ורגע. בפעם הראשונה בחיים שלי אני מתפקד עם הפוטנציאל שבורא עולם נתן לי ואני מצליח לייצר בעולם שלו.
 
ביקשתי מבורא עולם שישמור על משפחתי וידאג לנו, אבל לא היה לי שמץ של מושג מה לבקש כדי שזה באמת יקרה, והוא עזר לי עם דברים שלא ידעתי שקיימים בי! לאורך כל אותה תקופה חששתי ודאגתי. אפילו נפלתי. כעסתי. ושאלתי את עצמי שוב ושוב אם אלוקים באמת שומע אותי, האם הוא באמת מתכוון לעזור לי מתישהו?
 
אבל לא רק שאלוקים עזר לי, אלא הוא דאג לי עד לפרטים הכי קטנים שאני בעצמי לא הייתי מעלה בדעתי להגיע אליהם. הפוקוס שלו תמיד היה עלי, אבל אני לא ראיתי את זה. חשבתי שהוא לא עושה שום דבר, אבל הוא עשה, ועוד איך שעשה.
 
בורא עולם נותן לנו דברים חשובים, חיוניים והכרחיים לנו, אבל פעמים רבות אנחנו פשוט לא נותנים את דעתנו עליהם. מה גם, שאנחנו לא צריכים לשאול מתוך ספק או לחשוש, אפילו כחוט השערה, אם הוא בכלל מתכוון לעזור או לתת לנו לפחות את הדברים הבסיסיים. למה? כי הוא עושה את זה! אנחנו רק צריכים לפקוח עיניים ולראות את הברכה הגדולה, ולא לשכוח כמובן לומר לו תודה.