הגוף והנשמה – כסוס ורוכבו
אומנם, אחרי חטא האדם הראשון התהפכו היוצרות. מני אז מזהה האדם את עצמו עם החומריות, והוא נוטה לחשוב שה"חמור"- כלומר החומר- שניתן לו כדי לרכוב עליו, הוא ה"אני" האמיתי שלו...
אומנם, אחרי חטא אדם הראשון התהפכו היוצרות מני אז מזהה האדם את עצמו עם החומריות, והוא נוטה לחשוב שה"חמור"- כלומר החומר- שניתן לו כדי לרכוב עליו, הוא ה"אני" האמיתי שלו…
האדם מורכב מגוף ומנשמה. זאת היא באמת תרכובת של מלאך ובהמה. גם השם 'אדם' מעיד על כך: שם זה נגזר גם מלשון 'אדמה' וגם מלשון 'אדמה לעליון'. הגוף הוא לבוש זמני לנשמה, ועל כך נאמר "עור ונשמה תלבישני". כשם שאדם אינו יכול להתקיים בחלל החיצון ללא חליפת חלל, כך גם קיומה של הנשמה בעולם הזה מצריך אותה להזדקק ללבוש עור ובשר העוטה אותה. ברור, איפוא, שה"אני" האמיתי של האדם היא הנשמה, כי היא זהותו האמיתית.
אומנם, אחרי חטא האדם הראשון התהפכו היוצרות. מני אז מזהה האדם את עצמו עם החומריות, והוא נוטה לחשוב שה"חמור" – כלומר החומר – שניתן לו כדי לרכוב עליו, הוא ה"אני" האמיתי שלו. כשנתבונן היטב, נבחין שתפיסה הפוכה זו הינה נחלת רבים מאיתנו, במידה זו או אחרת. תפיסה זו היא שורש פורה ראש ולענה לסטיות שונות.
תפיסה מוטעית זו הוגדרה יפה על ידי סיפור שסופר על הרב ירוחם הלוי זצ"ל בביקורו באחת העיירות:
פעם אחת הגיע רבי ירוחם לאחת העיירות. בני המקום נתכבדו בשהותו של המשגיח המפורסם בעיירתם, והשתוקקו לשמוע ממנו דברי מוסר והתעוררות. ואכן באחד הימים ניגש רבי שרגא, דמות בולטת בעיירה, אל רבי ירוחם להציע בפניו את משאלתה של העיירה. "אומנם אין הקלויז היכל של תורה, ובאיו אינם תלמידי חכמים מופלגים, אך יהודים שלמים הם" – כך אמר לרב, וביקש בשם כולם שיחזק האורח את ליבם.
קשה היה לרבי ירוחם להשיב את פניו של רבי שרגא ריקם, ידוע ידע כמה צער ועוגמת נפש יגרום לו בכך. אך גם קשה היה לו להסביר למבקשים עד כמה קשה לו להיענות לבקשתם, כי בעיניו, שיחה מוסרית אינה מגידות או 'דרשה', הנאמרת כל אימת שהשעה כשרה והקהל מצוי. בסופו של דבר, נעתר רבי ירוחם להשמיע את דבריו. העיירה כולה התקבצה סביב הקלויז, שלפתע לבש צורה. החצר המכוסה חרולים ועשבי הפרא נוקתה מבעוד יום, והתמלאה בקהל גדול שנבצר ממנו להידחק פנימה. החלונות כוסו בים של ראשים שהשקיפו פנימה בתהיה, נבוכים מעט ממחזה שכמותו לא ראתה העיירה מעודה. רבי ירוחם החל לומר את דבריו. הדברים נבעו מעומק ליבו והוא אמרם מבלי להסתיר דברים, ובלא העלמת ביקורתו על חיי-הרוח הבלתי שלימים שבמקום.
אט אט התמעט הציבור שחסם את החצר והמעברים. הקהל לא המתין לסיומה של השיחה, והחל משתמט ומתפזר, כאילו לפי אות מוסכם, איש איש לביתו, בהותירם את האורח הגדול לנפשו בקלויז המתרוקן. הדברים שנאמרו, לא נעמו לחיכם כלל ועיקר. אומנם הם לא ציפו לקילוסין ולתשבחות, אך מידה זו של תוכחה ותביעה, והנימה החריפה שנקט הנואם, לא תאמו את מידתם. "שפה זו" – התמרמרו לאחר מכן באוזני רבי שרגא – "היה עליו להשמיע באוזני הצורבים הצעירים בישיבתו, שכוחם במותניהם לספוג מטבעות לשון מסוג זה!".
שנים ארוכות לאחר מכן, כאשר סיפר רבי ירוחם את המאורע, היה מסביר אותו כך:
"בשל מה הכבידו הדברים כל כך על ליבם של אנשי העיירה, שלמענם אף נקטתי לשון מתונה, בעוד שבני הישיבה מטים ברצון את אוזנם וליבם לתוכחותי? וכי ליבם אינו עשוי אותו חומר שהוליד התמרמרות כה רבה בליבם של בני הכפר? על כך אענה במשל:
מספרים שכאשר הגיעה קבוצת חוקרים רכובים על סוסים אל פינה נידחת בקצה העולם, נדהמו ילידי המקום לחזות בין יתר הפלאים שהביאו עימם האורחים הלא-קרואים, גם סוג של בעל חיים שחציו התחתון היה חיה מהלכת על ארבע, ולחציו העליון היתה צורת אדם. טרם התאוששו מתדהמתם, זינק הפרש וירד מעל סוסו, וילידי המקום נוכחו לראות כי החיה 'המופלאה' הזו מורכבת משניים – סוס ורוכבו.
כאן, בישיבה זו, משרישים אנו ללא הרף את מושג היסוד הדרוש לכל יציר נוצר: הגוף של רמ"ח אברים ושס"ה גידים איננו האדם – ה"אני". הגוף אינו אלא סוס שעליו רוכב האדם – רוח ממללא. לפיכך כאשר אני מתקיף את הגוף ותאוותיו וקורא לתלמידי להשליט את הנשמה על הגוף, הם מבינים שאת טובתם אני דורש.
אותם יהודים ישרי-דרך מהעיירה, טעו לחשוב כי האדם ו"סוסו" אחד הם. כשהוכחתי בלשון בוטה את "סוסם", כדי לסייע בידם לשלוט עליו ולנהלו – סבורים היו כי מבקש אני להרע להם ולהלבין את פניהם. לכן נפגעו מדברי, ונטשו את הקלויז. כאן, אני מסייע ביד התלמידים לרסן את סוסם המשתולל, עד אשר יעלה בידם לייצבו ולמתן את רוחו, ולהנחותו באורח מישור".
רצונות שונים
כאשר אנו מתבקשים להגדיר מצב מסויים, אם הוא בבחינת עבדות או בגדר חירות, יש לקבוע תחילה אם אנו משקיפים עליו מנקודת הראות של הגוף או של הנשמה. על הפסוק "וייצר ה' אלוקים את האדם", אומרים חז"ל: "וייצר" – שתי יצירות, יצירה מן התחתונים ויצרה מן העליונים…"וייצר" – שני יצרים, יצר טוב ויצר רע.
שתי יצירות – שני יצרים, הם שני צדדים של אותו מטבע. רצונו של הגוף להיות כבהמה – זהו יצר הרע. רצונה של הנשמה לחיות כמלאך – זהו היצר הטוב. בעיני הגוף הדוגל בחופש ובהפקרות מסויימת, תורה ומצוות מהוות עול, איסורים ועבדות. לעומת זאת, מנקודת ראותה של הנשמה, המשתוקקת לקרבת הבורא, העסק בחוכמת האלוקים ובמעשים שחוכמה זו מצווה אותנו – הם ורק הם – מהווים חירות.
כאן ניגע קצת במושג "בן חורין". כיצד יתכן שדבר המוגדר על ידי הגוף כשיעבוד וכמעמסה, יראה בעיני הנשמה כחירות? ואף לא חירות סתם, אלא האופן היחיד שבו האדם ראוי לשאת את התואר בן חורין! כיצד מתיישבות שתי גישות אלו, ההפוכות זו מזו מן הקצה אל הקצה? התשובה נעוצה בהגדרת המושג 'בן חורין', והיא: בן חורין נקרא האדם החי בחופש גמור, בדרך הוא עצמו רוצה לחיות.
מובן מכך, שהמבט המחשיב את הלבוש הבהמי של האדם ל"אני", הוא שיקרי. אדם שמהלך חייו מונחה על פי מבט שיקרי זה, דואג כל חייו להשביע את רעבונו של גורם זר זה. דירת פאר המושקעת ממיטב כספו, אינה אלא רפת לבהמתו. מכונית הדורה בה הוא נוסע בגאון, היא למעשה פרסות סוסו. שפע מזון, אינו אלא איבוס ושחת לחמורו. והוא עצמו? רעב, צמא וחסר כל! גברא ערטילאי! האושר, ממנו והלאה – ולא במקרה, אלא בהכרח. כשם שבעל חיים לא יכול להיות מאושר כאשר הוא שתול על פלגי מים ושמש אביבית זורחת על ראשו, מפני שאין טבעו כטבע הצומח – כך לא יתכן שימצא אדם סיפוק בצורת חיים של בעלי חיים.
אדם שגילה את ה"אני" האמיתי שלו – הלא היא הנשמה, משעבד את עצמו לרצונה, שהוא בעצם רצונו האמיתי. כך הוא משביע את רצונו הפנימי, וזוכה לחירות של אמת, להיקרא 'בן חורין'. כל זמן שאין מגיעים להכרה זו, אין מוצאים מנוח ואין באים לידי סיפוק, משום שאין אפשרות להמיר את ה"אני" האמיתי באחר, לא ייתכן לשנות את הרצון הפנימי – רצון הנשמה. על כורחך אדם אתה! וכל עוד לא יושבע רעבונך האנושי לאהבת הבורא ויראתו, לחסד של אמת ולאהבת הזולת, האושר יהיה ממנו והלאה, ודברים נוקבים אלה, מופנים אל רבים מאיתנו. ההבחנה הברורה ב"אני" האמיתי באופן עיקבי, אינה מן הדברים המובנים מאליהם. דרושה לכך עבודה רצופה וכנה, וזהירות רבה שלא יעשה האדם שקר בנפשו. ככל שיתברר ויתאמת אצל האדם מי הוא באמת – כך גם יגדל אושרו, וילך ויפציע שחר חירותו האמיתית, עד שתעלה השמש ותאיר את דרכו בחיים.
עניין נפלא זה מסביר רבי נחמן בסיפור המעשייה "בן מלך ובן שפחה שנתחלפו", ושם סופר:
מעשה במלך אחד שהיתה שפחה אחת בביתו, שהיתה משרתת את המלכה. והנה הגיע זמן לידתה של המלכה וגם זמן לידתה של השפחה, באותה העת ממש. והלכה המיילדת והחליפה הוולדות – את בן המלך הניחה אצל השפחה, ואת בן השפחה אצל המלכה, למען תראה מה יצמח מזה ואיך יפול דבר. – בהמשך המעשייה מסופר על תלאותיהם של השניים, וכיצד חזר בסופו של דבר בן המלך למקומו כבן מלך.
בסיפור מעשייה זה מלמד אותנו רבי נחמן על המהות של הנשמה, הגוף – שהם האדם, וכן על מהות הכוחות, הטוב והרע, שבאדם. השפחה בסיפור זה היא מהות הכוח השלילי והרע שבאדם. ברגע שאדם זוכה "לרתום" את השפחה שהיא כוחות התאווה ויצריו החזקים, לחיים של ערכים רוחניים ולרסן את הכוחות השפלים שבו, אזי השפחה עושה לו שירות טוב ואמיתי. כך גם לגבי הסוס ורוכבו. נוכל לראות שיש יתרון בכך שהרוכב בסופו של דבר נהנה משירותיו הטובים של הסוס, כשהוא מאלפו ומחנכו ומשיג תוצאות המשביעות את רצונו.
ולהמשך המעשייה – ברגע הלידה – גם של המלכה וגם של השפחה, קורה משהו. המיילדת מחליטה להחליף את הוולדות. השפחה, כפי שהסברנו, היא הכוח הגשמי והיצרי שבאדם, והיא אמורה לשרת את המלכה, שהיא הכוח הרוחני. המיילדת עשתה מהלך שפגע במצב בסיסי מסויים: השפחה צריכה להיות שפחה, והמלכה צריכה להיות מלכה, אך לא כך היה הדבר. היא רצתה לדעת מה יצמח מזה ואיך יפול דבר, ברגע שתעשה את החילוף, ובן המלך יהיה בן שפחה ולהיפך. כלומר, שהגוף הוא זה שימשוך במושכות ולא הנשמה, שהיא החלק האמיתי והעיקרי של האדם והיא בן המלך האמיתי.
חילוף זה גורם לכך שהנשמה הופכת להיות מוזנחת ואילו הגוף מקבל טיפוח ואותו מעלים מעלה. אז את מי בעצם משרתים? את הגוף! והוא זה שנמצא במרכז העניינים והוא הופך להיות 'בן המלך', למרות שמהותו האמיתית הוא בן השפחה, כלומר, הגוף (הסוס) המשרת של הנשמה (הרוכב).
בעקבות מעשה זה של המיילדת, שאיפשרה לשפחה לגדל את בן המלך, אנו, למעשה, מתוודעים ליסוד חשוב מאוד בין הטוב והרע: לרע אין שום תכלית אמיתית. אין הוא משרת שום מטרה והוא לא מביא תועלת לאדם. כל מעשיו נעשים כדי לראות כיצד יתגלגלו הדברים.
סיפור מעשייה זה מלמד אותנו על ההבדל בין הגוף לנשמה – הסוס ורוכבו. הנשמה היא החלק הרוחני של האדם, היא עדינה ומוצאת את עצמה מתקרבת אל ערכים נאצלים, אל האמת. הגוף, לעומת זאת, מגושם ונמצא במירוץ תמידי של סיפוק צרכיו ואין לו שום עניין עם מה שהנשמה דורשת.
האדם צריך לחבר את החומר עם הרוח, לקדש את החומר והשימוש בו לצרכי הרוח, וכך להפוך את הסוס למשרת טוב לרוכבו. ברגע שהאדם מכיר בצרכיו הגשמיים, עליו להיזהר שהם לא יחרגו מגבול הטעם הטוב, ויהיו במידה ובמינון הנכונים, כדי שהרוכב לא יפגע. איסורים אלה הם אותם ציווים ומעשים הבאים מהחוכמה האלוקית, התורה. ןהם נועדו כדי להזהיר אותנו שלא נשתמש יתר על המידה במה שמציע לנו העולם, ולא ניסחף לגשמיות יתירה ממה שאנו צריכים לקיומנו. כגון: לבוש, אוכל, שתיה וכו' – שיהיו כפי שאנו צריכים ולא על דרך התאווה אליהם.
עלינו להיות קשובים לפנימיות שלנו. לדעת מי הוא הסוס ומי הוא הרוכב, לדעת מי צריך לשרת את מי. רבי נחמן נותן לנו עצה: "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החוכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר" – לדעת לעשות התבוננות אמיתית על הדרך שבה מתנהלים חיינו. בעזרת התבוננות תמידית זו, נוכל להאיר את הדרך הנכונה. סביר להניח שהדבר הראשון שיואר לנו, היא העובדה הבסיסית והחשובה – שאנו מורכבים מגוף ונשמה.
כשעובדה זו תואר לנו, נזכה להבין שאנו לא רק גוף, יצור גשמי, אלא שיש בנו משהו נשגב ובעל ערך עליון – הנשמה. אז גם נדע מה הוא התפקיד של כל אחד מבין השניים, כשם שיודעים הסוס ורוכבו – מי הוא הסוס ומי הוא הרוכב.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור