הדלק של העולם הבא

לפני כמה ימים נסענו בעלי ואני ברכב, ואז והוא זרק לי כבדרך אגב: "שמעתי משהו מדהים וגם קצת מפחיד".

איך שהוא אמר מפחיד מיד נלחצתי. חשבתי שהוא מתכוון לחלוק איתי עוד הלכה שהוא שמע, אחת כזאת שתוסיף עוד מטלה אימתנית בנוסף לכל אלו שכבר יש לי, ושאלמלא נקיים אותה אבוי לנו ולילדינו. אבל שתקתי, נתתי לו להמשיך וניסיתי להשקיט את הבהלה שגאתה בי.

"שמעתי", הוא המשיך כשעיניו על הכביש ולא מודע לסערה הקטנה המתחוללת לידו, "שכל הבניין שאנו לוקחים איתנו לעולם הבא בנוי בעיקר מהדיבורים שלנו עם בורא עולם. את מבינה? על זה זה עומד, על השיח שלנו אתו, זה הדלק של העולם הבא שלנו".

"זה באמת מדהים", עניתי והמשכתי להרהר בכך. 'כמה אני מדברת עם בורא עולם? האם אפשר לכמת זאת בזמן? האם כל תזכורת שלו כמו "בעזרת השם", "ברוך השם" ו"תודה לא-ל" יכול להיספר כשיח? האם גם כשאני חושבת בלב ולא רק אומרת בפה זה נחשב? כי אם סופרים רק את הדיבור הפיזי שלי עם השם נדמה לי שאני ממש במצב לא טוב….' מיד נזכרתי בחברתי הטובה שעושה כל יום התבודדות במשך שעה באופן קבוע כבר כמה שנים, ובעוד כמה חברות וחברים שנוהגים כך. "אם זה נכון", אמרתי לבעלי אחרי כמה דקות של שקט, "אז אוי ואבוי לי. איזה כיף לחברתי שעושה כל יום התבודדות. בטח יש לה כבר שקים מלאים וגדושים לעולם הבא", התמסכנתי והתקרבנתי כמו תמיד.

"מה שאת עושה נקרא בפי רבי נחמן מברסלב 'ענווה פסולה'" הסביר לי בעלי, "זאת אומרת, שאת מקטינה את עצמך מול מעשיו של מישהו אחר. את כאילו אומרת 'אני פחות טובה ממנה כי…' ובעצם, באמת לאמיתה, אין לך מושג מי עושה מה וכמה. הרי אין לך אפשרות לדעת ולהשוות באובייקטיביות בין אחת לשנייה. את שמה את עצמך אוטומטית בדרגה נמוכה יותר במחשבה שמישהי אחרת מוצלחת ממך, מה שגורם לך להרגיש מיד שאת בעמדת נחיתות. זו נקראת 'ענווה פסולה' כי בעצם את "משחקת אותה" ענווה בכך שאת מודה שיש טובות ממך, אבל האפקט של הענווה הזו הוא עצבות, תחושת בדידות ואפילו ייאוש חלילה. את נכנסת בעצם למצב שאינו יכול להועיל או לבנות אותך בתחפושת של מידה טובה".

מאמרים נוספים בנושא:

בכל הגוונים

תפרשי כנפיים, ילדה!

הטרובדור

להישאר למעלה כשהחיים למטה

כביסה עדינה

חברתי התפילה

להטריד את אלוקים

קבוע, אבל בטוח!

קפה עם מלאכים
היא ואני
הכלים שאלוקים נתן לי

ידעתי שמה שאני שומעת זו האמת. הרגשתי את זה והפנמתי.

במהלך הימים הבאים הבחנתי שאני חוזרת על התבנית של 'ענווה פסולה' בכל מיני מצבים. ראיתי שכך נוהגות גם חברותיי, אפילו בדברים קטנים. למשל, חברה שסיפרה על אשת חיל – אם מרובת ילדים שעובדת, לומדת ומצליחה שהתנור שלה יהיה נקי ומצוחצח. ואני לעומתה? לא עובדת, הבית מלוכלך והתנור לעולם אינו נקי (מלבד אולי בפסח, רק את הלכלוך שמצליחים להסיר…)

מזווית הראייה החדשה שלי שמתי לב גם לתוצאות של הענווה הזו, שאכן לא תורמות לבניית האישיות שלנו או לשינוי של משהו מהתכונות או ההתנהלות שלנו.

חשבתי הרבה על ענווה וגם על גאווה. שמעתי את בתי אומרת בקול רם כמה שהיא יפה. אחר כך היא המציאה שיר על זה ושרה לכל מי שהסכים לשמוע (וגם למי שלא הסכים). דיברתי איתה וניסיתי להסביר שאנשים לא אוהבים לשמוע שמישהו אומר על עצמו שהוא יפה או מוצלח, גם אם זה נכון. הסברתי לה שזה נחשב גאוותנות ושזו המידה השנואה ביותר על בורא עולם.

אחר כך חשבתי שלא הייתי כל כך מדויקת. הרי רבי נחמן מברסלב אמר על עצמו דברים טובים, כמו "אני איש פלא ונשמתי היא פלא גדול" או "חידוש כמוני עדיין לא היה בעולם", והוא כמובן שלא היה גאוותן.

שמתי לב שפעמים רבות מה שנתפס בעיניי כגאוותנות או לחלופין כענווה, אינו באמת נאמן לשורש של המידה והוא רק תחפושת של הדבר, או איך שאנו מפרשים אותו במציאות שלנו.

אף אחד לא רוצה להיות גאוותן, מצד שני כדאי שנהיה מודעים למעלותינו כדי לחזק את עצמנו ולמצוא בנו נקודות טובות. קו הגבול בין חיזוק עצמי (גם מול האחר) לגאוותנות, אם כך, הוא מאוד דק ועלינו להיזהר ולשמור על עצמנו ולדייק מאוד, כדי שלא ניפול לענווה פסולה וגם לא לגאווה. למה? כי בשני המקרים אנחנו שוכחים שיש השם יתברך בעולם, שוכחים שהוא מנהל את העולם וטועים לחשוב שהכל זה 'כוחי ועצם ידי. ובעצם, אם נשכיל לזכור זאת כל הזמן לא נוכל ליפול לבורות הללו לעולם.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com