הדרך הכי טובה לשרוד

מהי הדרך הכי טובה לשרוד
בזמנים הקשים והמאתגרים
בחיים? רחלי רקלס עונה עם
מילה אחת קטנה וסיפור קצר
שיגרום לכם לחשוב הרבה.
 
 
לרבים וטובים, כמו גם לי, הרב שלום ארוש פתח את העיניים והראה לנו את הדרך הנפלאה והטובה ביותר לשרוד בזמנים קשים ומאתגרים בחיים, פשוט: להודות לבורא עולם תמיד ועל הכל, כי בפועל, דברים היו צריכים להיות יותר גרועים!
 
לא משנה כמה זה כואב, כמה זה מצער, בתוך הלב שלנו עמוק אנחנו צריכים לדעת שבורא עולם המתיק את הדינים האלה ברחמים העצומים והאינסופיים שלו. ולמען האמת, אני לא חושבת על דרך טובה יותר כדי לשרוד את החיים האלה, לצמוח ולשגשג בחיינו למרות ההתמודדות עם האתגרים שתופסים אותנו היום בלי המילה הקטנה והמקסימה הזו – תודה.
 
באוויר, כך זה מרגיש, דינים לא פשוטים מרחפים. דברים בעולם נראים אכזריים וכואבים. כדי להבין איך תודה יכולה לרכך את הכל, איך קבלת הדין באהבה והבנה עם הידיעה שהכל לטובה, אתם צריכים לקרוא את הסיפור המקסים על רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שהוא מתקשר וממחיש את דברי הרב ארוש.
 
מאמרים נוספים בנושא:
מילים  קטנות
רק מילה אחת
תודה, אבא!
 
יום אחד רבי ישראל הבעש"ט הקדוש, ביחד עם שלושה מתלמידיו, החליט לנסוע לעיר רחוקה. אם יצא לכם לשמוע סיפורים על הסוסים של הבעש"ט אתם בוודאי יודעים שהם לא היו סוסים רגילים. אלכסי, העגלון שלו, אחרי שהיו יוצאים לדרך היה משחרר את המושכות ונותן לסוסים לדהור במהירות לא רגילה, כשרגליהם בקושי נוגעות בקרקע, אל היעד שרק הבעש"ט והם ידעו. אחרי שעות ספורות הם היו מגיעים אל היעד, שבנסיעה 'נורמאלית' היו צריכים להגיע אליו אחרי כמה ימים טובים.
 
במסע הזה, בכל אופן, נראה שהסוסים משום מה איבדו את הדרך. ולא רק, הבעש"ט הקדוש אף הוא איבד את רוח הקודש שאפפה אותו תמיד. כך הם מצאו את עצמם באמצע יער עבות ומפחיד עם עצים גבוהים וסבוכים שהסתירו את השמים, עד שבקושי אפשר היה לדעת אם יום או לילה…
 
הם המשיכו בנסיעה איטית וזהירה בין שבילי היער המסובכים במשך זמן מסוים עד שראו בקתה בין העצים.
 
מה גדולה הייתה שמחתם שגילו שמישהו חי כאן, ועוד יותר גדלה שמחתם כי היו בטוחים שבעל הבקתה יבין אותם ויאפשר להם לשהות אצלו בשבת, שכבר הייתה באופק הקרוב מאוד. אבל לתדהמתם הגדולה, הם גילו מהר מאוד שבעל הבקתה הוא בן אדם שמתעב כל מה שקשור לחסידות ומנהגיה. ואם זה לא הספיק, אז הוא היה אדם חוצפן ומגושם שחי בתנאים מזעזעים. החסידים לא ידעו איך הם יעברו את השבת איתו…
 
לבעל הבקתה היו חוקים נוקשים וברורים, אם הם בכל זאת ירצו להישאר בשבת: לא לדבר, לא להתפלל באריכות, לא לשאול שאלות על כשרות המאכלים ולא לבקש שום דבר שיהפוך את השהות שלהם לנעימה או נוחה יותר. הם צריכים להיות בשקט מוחלט ולציית לכללי הבית, אחרת מהר מאוד הם ימצאו את עצמם מחוץ לדלת הבקתה שלו.
 
כשהשמש החלה לשקוע, החסידים ורבם שמו לב שבעל הבקתה לא עושה הכנות מיוחדות לקראת השבת שכבר הייתה בפתח. הוא תקע נר בתוך גוש חימר והניח אותו באמצע השולחן שהיה במרכז החדר הראשי, מלמל במהירות חלקים מהתפילה וקבלת השבת בלי לתת שום אפשרות לאורחיו להצטרף אליו, ואמר את הקידוש במהירות כמו טיל ששוגר לצד השני של העולם.
 
מאמרים נוספים בנושא:
…ועת לומר תודה
חצץ מגג הבניין
כל הברכות, אפילו הקטנות
 
כשהגיעו לחלק של "המוציא", הוא זרק חתיכות לחם עבש אל האורחים, וקילל אותם שוב ושוב כשביקשו לחם שלם לברך עליו. הקללות, הצעקות וההעלבות המשיכו לאורך כל הסעודה. בינתיים, הבעש"ט היה חסר את רוח הקודש והכוחות הרוחניים העצומים שלו, לכן לא היה לו שמץ של מושג למה בורא עולם הכניס אותם לבלגאן כזה.
 
בקשות שיקלו את התנאים הלא פשוטים של השינה – על הרצפה הקשה, ולעשות את מעט השבת הזו עונג נענו בקללות איומות. בסופו של דבר המארח זרק לעבר הבעש"ט צעיף של אישה כדי שיעשה ממנו כרית, ולחסידים בדים שהיה עשויים שעטנז, בהם כמובן הם לא יכלו להשתמש.
 
הלילה הנורא המשיך עם יום המחרת ואפילו גרוע יותר. האורחים חסרי המזל הופצצו בקללות, צעקות, העלבות, השפלות כל היום. הם גוועו ברעב ובעל הבקתה לא הציע להם שום דבר. הם עשו כל שביכולתם לשמור על השקט, כפי שציווה אותם, בשעות שנותרו לשבת והתפללו לרגע שיצאו מהמקום הזה.
 
השבת כמעט והסתיימה, ובעל הבקתה סירב לתת להם ללכת. הם היו מחויבים לציית לו כל זמן שהם אצלו בבקתה, כי זה היה הדיל, מה שהפך את השהות הבלתי נסבלת לעוד יותר בלתי נסבלת במשך יומיים נוספים. בסופו של דבר, אחרי שלושה ימים בלי אוכל ומעט מאוד שינה, הם התחננו בפניו שיאפשר להם ללכת.
 
אך לפני שהאיש ענה להם, אחת מדלתות החדרים בבקתה נפתחה וממנה יצאה אישה שחייכה אליהם. החסידים היו המומים למראה האישה שפתאום הגיחה משום מקום. "מה את עושה כאן?" הם שאלו בפליאה. "שלום, קוראים לי שרה", אמרה כשפסעה לכיוון הבעש"ט, "שרה היתומה שעבדה בבית של הרב. כשאתה ואשתך לקחתם אותי, הייתי חולה מאוד עם כינים והמון פצעים. הרבנית נהגה להבריש את שערי ולנקות את פצעיי כל יום שישי, ואני הייתי בוכה מרוב כאב. יום שישי אחד, הכאב היה בלתי נסבל וכנראה שצרחתי יותר מהרגיל. אשתך סטרה לי על הפנים ואתה – שראית את כל זה, לא אמרת דבר. כתוצאה, היה דין בשמים – שבשל כך איבדת את חלקך בעולם הבא.
 
"כשהתחתנתי עם האיש הזה, שהוא צדיק נסתר עצום, הדין התגלה לנו וזה ציער אותנו מאוד. חיפשנו דרך לשנות אותו. בעזרת התפילות הרבות שעשינו הצלחנו להמתיק את הדין על ידי שלא יהיה לך עונג שבת, שהיא מעין עולם הבא. עכשיו, תודה לא-ל, אחרי שסבלת בימים האחרונים, יש לך את חלקך בעולם הבא!" סיימה את דבריה.
 
מה אגיד לכם, כולי תקווה שנזכה להפנים את המסר הנפלא של הסיפור הזה, ולא פחות (ואפילו יותר) את העוצמה והכוח שיש במילה המתוקה – תודה, כדי שנצליח לעבור את הרגעים הכואבים בחיינו עם חיוך על הפנים. ועם מודעות, שלמרות הכאב שאנו חווים עכשיו, הכל יתהפך לטובה והשמחה תהיה אינסופית, אמן.