הדרך המיוחדת – פרשת השבוע עקב
פרשת השבוע עקב - "דרך", רמז לדרך חיים. כל אחד צריך שתהיה לו דרך ייחודית בעבודת השם. לא רק שזה לגיטימי, אלא זוהי חובה וחלק מבחירתו החופשית החיונית...
כל אחד צריך שתהיה לו דרך ייחודית בעבודת השם, לפי רצונו ולפי נטיית נשמתו. לא רק שזה לגיטימי, אלא זוהי חובה וחלק מבחירתו החופשית החיונית לעבודת השם ברצון.
בעניין דרך, אין פשרות. "תנו רבנן, אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים" (ברכות מו, ע"ב). והנה, לוי ורבה בר רב הונא נפגשו זה מול זה בדרך צרה (שבת נא, ע"ב). רבה ב"ר הונא גדול מלוי בחכמה ובמניין, ועל כל הכללים מגיעה לו זכות קדימה, אך לפלא, לוי לא נותן. איך לוי, אמורא קדוש וצדיק עתק, מתנהג בצורה כה בוטה לכאורה?
כנראה שלוי סמך על מאמרו של רבי יוחנן, ש"אין מכבדין אלא בפתח שיש לו מזוזה" (ברכות מז, ע"א). מסביר ה"תוספות" (ברכות מו, ע"ב, ד"ה אין מכבדין) שאם שניים יצאו לדרך כאחד מכבדין בדרכים אבל אם כל אחד ילך לדרכו ופגעו זה בזה במקרה, אז אין מכבדין. רבינו תם זצ"ל (תוס' שבת נא, ע"א ד"ה קדמי) מדייק, ומבאר שאם כל אחד הולך לצורך עצמו אין מכבדין, אבל כשהולכים בחבורה אחת מכבדין בכל מקום. בעלי התוספות זצ"ל מגלים לנו אפוא, חילוקים רב-משמעותיים בהלכות "דרך", רמז לדרך חיים. כל אחד חייב ללכת בדרך השם, ומי שסר ממנה מסכן את חייו הרוחניים והגשמיים.
קיימות אמנם מספר דרכים, כולן כשרות למהדרין, לעבודת הבורא. כל יהודי הוא ייחודי, ובעל משימה חשובה, עבורה נשלח לעולם הזה. תפקידו של פלוני להיות ראש ישיבה, אך ייעודו של אלמוני ותיקונו, להיות שוחט. אחד מאריך בתפילה והשני מאריך בבחירת אתרוג. אחד נמשך ללימוד הלכה והשני לא זז מן הגמרא. אחד מגיש עוגות לחבר'ה והשני משמח חיילים ורוקד עמם. אחד עם "ספודיק", ידידו עם "בורסלינו", וחבר שלהם עם כיפה נ-נח. כולם אהובים למקום יתברך.
מחד, איש לא צריך להתחשב בדרך העבודה של השני. יהודי כשר מאידך, השומר שבת וקובע עיתים, המשתדל לקיים את מצוות השם, צריך להתעלם לחלוטין מן המלעיגים עליו. אסור לו לסור מן הדרך שלו, המובילה אותו אל היכלי הקדושה. לכן, ההולך בדרך השם צריך לשאת את עיניו אל הקב"ה בלבד, מבלי לחפש הסכמות ואישורים מבשר ודם, מלבד מורו ורבו המובהק כמובן. אמנם אם הוא חלק מחבורת יראים העובדים את השם בצוותא, כגון חברי כולל, בחורים באותה ישיבה, או תלמידים אצל אותו הרב – דהיינו בבית כנסת או בבית מדרש שהם בחינת "פתח שיש בו מזוזה" – כמובן שמכבדים אחד את השני, נושאים ונותנים ולומדים זה מזה.
לאור כל הנ"ל, ניתן להבין את מאמרי חז"ל בעניין דרך בכלל, ואת התנהגותו של לוי בפרט: בעניין דרכו הרוחנית של האדם, אסור לו להתחשב באיש מלבד רבו המובהק – "מורה הדרך" – שעל פי הלכה חייב כל אחד, כדי שאיש לא יחליש את דעתו או יטעה אותו מדרכו הייחודית בעבודת השם. אך בני חבורה, העובדים את הקב"ה ביחד, מכבדים בכל מקום.
כל הנ"ל לעניין דרך, אולם מדוע לא מכבדים בגשרים? ר' יוסי אומר (שבת לב, ע"ב), בשלוש מצוות נבדקת האישה בשעת סכנה, כלומר בעת שיולדות – נידה, חלה והדלקת הנר. שואלת הגמרא שם, "וגברי היכא מיבדקי", וגברים איפה נבדקים? אמר ריש לקיש, בשעה שעוברים על הגשר. מסביר רש"י זצ"ל שם, שגשר הוי כל מקום סכנה, כגון קיר נטוי ויוצא לדרך!
הרי לנו טעם להיקש בין גשר לדרך – שניהם נקראים סכנה, ולכן אין מכבדין. קל להבין שהסר מן הגשר נופל למים עזים. ברוח זו, חובה על כל אחד ואחד להשגיח על עצמו ועל בני ביתו כדי להישמר מסכנות רוחניות. הדבר נראה בחוש ממש: אם נהג יסטה במקצת מן המסלול שבו הוא נוסע, הוא עלול להתנגש במשאית הבאה ממול. כשהולכים על גשר צר, פסיעה קטנה בלבד מפרידה בין הליכה בטוחה לנפילה אל תהום. כל הסר מן הדרך מסכן את חייו, הן ברוחניות והן בגשמיות.
חייבים לעבור על הגשר הרעוע שהוא העולם הזה, בכדי להגיע לצד השני, שהוא העולם הבא. כדי להצליח, דרושה סייעתא דשמיא, בטחון בשם, הרבה תפילה, ודבקות בדרך השם. זוהי כוונתו הקדושה של רבי נחמן מברסלב זי"ע, כשכותב, "ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר – שלא יתפחד כלל" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, מח).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור