הדרך לפסגה – פרשת השבוע ראה
הדרך לפסגה - פרשת השבוע ראה - חייו של האדם נדמים להר גבוה ונישא כשהפסגה היא המטרה ועליה מתייצב כל אדם ברגע בו הוא צריך לתת דין וחשבון על כל מה שעשה בחייו.
פרשת ראה
חיי האדם, להר גבוה ונישא הם נדמים, ופסגתו היא המטרה הניצבת נוכח כל העולה בהר ה'. על פסגה זו מתייצב כל איש בעת פקודתו לתת דין וחשבון על כל מה שעשה בימי חייו. אי לכך מופנית אלינו בכל עת הקריאה: "והיה נכון לבוקר", השחר המפציע לאחר סוף ימינו בעולם הזה הדומה ללילה. מדוע? כי "ועלית בבוקר אל הר סיני ונצבת לי שם על ראש ההר", בפני בית דין של מעלה. נוסף לכך עלינו לדעת ש"איש לא יעלה עמך" כדי לסנגר או לתווך. "גם הצאן והבקר" שהם רכושו של האדם וביטוי לעושרו בעולם הזה – "אל ירעו אל מול ההר ההוא", שם אין להם כל ערך.
הר גבוה זה הינו בבחינת הור ההר, שכן כדי להעפיל אל פסגתו יש לטפס ולעלות בדרך על הרים קטנים יותר, הרים שמספרם רב כמניין שנות חיינו. כל שנה ופסגתה הינה משימת ביניים בדרך אל ראש ההר הגדול.
בעומדנו בפתחו של חודש אלול, קרבים אנו לפסגת השנה שהיא פסגה-זוטא בסולם הגדול של שנות חיים. בפרוס חודש זה, שהוא חודש הרחמים, אנו קוראים מידי שנה: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה".
מעירים המפרשים על שפתח הכתוב בלשון יחיד וההמשך נכתב בלשון רבים. עוד הקשו כיצד אפשר לומר "ראה" כאשר מדובר על דברים שאינם ניתנים להשגה על ידי ראייה? וכן מדוע מדגיש כאן משה רבנו "אנוכי"?
"אור החיים" הקדוש מבהיר את העניין. משה רבנו ע"ה בא להציג כאן את תמצית עבודת ה' ולהעמידה על ברירה בין שני קצוות – ברכה וקללה. בכך הוא בא מצד אחד להאדיר את ענייני העולם העליון, ולהמאיס, מאידך גיסא, את כל טובות העולם הזה. כדי שיתקבלו הדברים על לב השומעים, היה צורך שהציבור יווכח שמשה מכיר הכרה חושית בטוב העולם העליון, ושהוא גם בקי בטוב העולם הזה וקניניו. בהעדר שני תנאים אלה היו בני ישראל יכולים לטעון טענה כפולה: א. אילו היה משה טועם מצוף העולם הזה ותענוגיו, לא היה ממאיסו. ב. קשה לקבל את ההפלגה בשבח טוב העולם הבא, מאדם שלא ראה ולא ידע וכל דבריו אינם אלא על יסוד האמונה.
לכן אמר משה "ראה אנוכי", כלומר הביטו וראו כי אנוכי הוא המדבר אליכם, ותשכילו לקבל דברי ולהצדיקם. כי הוא היטב להכיר את העולם הזה ואת מנעמיו, כי היה גדול מאוד וגיבור, ומלך וגם עשיר גדול. עם זאת טעם משה רבנו גם את טעם העולם העליון, בעלותו לשם כדי לקבל את התורה. השגת משה בשני העולמות היתה גלויה לכל, לפיכך היו כולם שווים בראייה זו ובהכרתה. על כן נקט "ראה" בלשון יחיד, להדגיש שבראייה זו כולם שווים בהכרתה כאיש אחד.
שמיעת דברים אלה מפי רעיא-מהימנא, משה רבנו ע"ה, צריכה לטעת גם בנו את תחושת האמת בפחיתות ובשפלות ענייני העולם הזה, וברוממותם הנעלה של חיי העולם הבא. זה גופא מצריך אותנו לתת דעתנו לשאלה – מה צריך להיות יחסנו לחיי העולם הזה, ולמה עלינו להשים מבטנו ומגמתנו באשר לעלייה בהר ה' לקראת חיי העולם הבא?
בתחילת קהלת נאמר: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל". נאמנים עלינו דברי שלמה המלך, שהיטיב להכיר את חיי העולם הזה, וקבע שהם "הבל הבלים". עם כל זאת יש להבין כיצד הוא מבטל כליל עולם שהבורא העיד עליו כי טוב מאוד הוא, כמו שנאמר (בראשית): "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"? ויותר קשה, הרי שלמה עצמו אמר: "כי לכלב חי טוב מן האריה המת" (קהלת ט), כיצד מתיישבים דבריו כאן בשבח החיים עם ההגדרה של "הכל הבל"?
התשובה לשאלות אלה היא אחת, והיא מתבארת מתוך הבהרת יחס התורה לחיי העולם הזה. התנא רבי יעקב אומר: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (פ"א, ד). נאמר כאן שאומנם מבחינת ההנאה, גדולים חיי העולם הבא לאין ערוך מחיי העולם הזה. מכל מקום כאשר השהות בעולם הזה מנוצלת לתשובה ומעשים טובים, יפה שעה אחת כזו בעולם הזה מכל חיי האושר הנצחי בעולם הבא!
הוי אומר: גם לחיי העולם הזה יש ערך חשוב, אולם הדבר תלוי באופן ניצולם. מי שמחפש בו הנאות, הרי הן רגעיות וחולפות כהרף עין. כבר אמרו שהנאות העולם דומות למים מלוחים אשר השותה אותן נהנה לרגע, אך מיד אחר כך צמאונו מתגבר. כמו כן לעולם לא ימצא אדם את סיפוקו מהנאות העולם הזה, וכאשר ישיג מנה יתאווה למאתיים. גם מי שמחפש כבוד, צפוי לאכזבות רבות ומרות. ראשי האומות הגדולות ביותר בעולם, אשר הגיעו לכאורה לשיאים האפשריים של כבוד, נוחלים בזיונות ועלבונות יותר מכל אדם אחר.
מאידך גיסא, האמת היא שהעולם הזה הינו יקר ונפלא, למשכיל לעשות בו שימוש נכון. כי רק כאן אפשר לעבוד את הבורא, רק בעולם הזה אפשר ללמוד תורה, לקיים מצוות ולעשות מעשים טובים. נאמר על התורה (משלי): "יקרה היא מפנינים" – מדוע? כי ערכן הגדול של הפנינים נובע מהיותן נדירות, אך התורה נדירה עוד יותר מהן. כי בכל מרחבי הזמן העצומים של הנצח, אין ללומדה ולקיימה אל "בימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה".
הדברים מתבארים בדברי רבינו יונה ז"ל ב"שערי תשובה". אחר שהביא את דברי המשנה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים, הוא אומר: "וכן אמר שלמה המלך ע"ה 'כי מי אשר יחובר אל כל החיים יש בטחון, כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת'. פירושו: שבח חיי העולם הזה לעניין התשובה ופעולת המצווה והשגת מעלות הנפש, והוא הבטחון הנמצא לאשר יחובר אל החיים".
ממשיך רבינו יונה ואומר: "ופירוש 'כי לכלב חי' – כי האדם הפחות בחיים, יכול להוסיף מעלות בנפשו מה שלא יכול לעשות כן החכם והצדיק המת. ובמקום אחר ביזה וגינה את העולם הזה לעניין השגת תענוגיו וכבודו, ואמר שם: 'מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש?" – כאן הוא מעמיד באופן ברור, זו מול זו, את שתי הדרכים הקיימות בחיי העולם הזה. מצד אחד רשע אשר חייו הם חיי כלב, עדיין יכול להגיע לשעה של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה. ובכך יגיע למיצוי נכון של תכלית החיים, ובזה יש לו יתרון על הצדיק המת אשר אינו יכול להוסיף מעלות בנפשו. במקביל ראויים חיי תאווה וכבוד לכל גינוי וביזוי, לפי שחיים כאלה הינם הבל הבלים.
נמצאנו למדים שהעולם הזה הינו שפל ובזוי עבור כל הרואים בו מקום שנועד למילוי תאוותיהם, מאווייהם ותשוקותיהם. כי כל ההנאות חולפות מהר, ואחרי שחלפו מתברר שהיצר הצליח ליצור באדם אשליות דמיוניות כאילו השגת התאוות תביא לו אושר. הטעייה זו של היצר גוררת אחריה אכזבות מרות ומפחי נפש רבים, הפוקדים את ההולכים אחריו חדשים לבקרים.
אולם מי שהעולם הזה הינו עבורו פרוזדור הוא מתקין את עצמו לקראת כניסתו לטרקלין, הוא שרוי בעולם נפלא ויקר עד מאוד. עבודת הבורא, לימוד התורה, קיום המצוות ותיקון המידות – ממלאים את חייו בתוכן אמיתי. ההתמודדות היום יומית והעמידה בניסיונות, מקנות לו סיפוק עצום ותחושת אושר נפלאה. רבי חיים ויטאל זצ"ל אומר, שעל האדם לצייר לעצמו כאילו הוא מקבל אלף אלפי דיני זהב על כל מצווה ומצווה שהוא מקיים. אומנם אין להפוך את עניין השכר למטרה בעבודת ה', אבל לשמוח בשכר שהקב"ה מעניק לנו עבור המצוות, הוא דבר נכון וראוי מאוד.
לאור דברים אלה מובנים היטב דברי קהלת, ואין בהם סתירה. כל זמן שחיי העולם הזה מהווים תכלית בפני עצמה, הם ראויים שיאמר עליהם: "הבל הבלים הכל הבל". אבל אם בסופו של דבר הם משמשים אמצעי וכלי עזר לעבודה הרוחנית, או-אז מתברר שהעולם הזה הינו יקר מאוד.
כך מבארים את הפסוק "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם (סוף קהלת) – דומה הדבר לסיפרה אפס שלכשעצמה אין לה ערך, וכמו כן לכמה אפסים, אבל כאשר מציבים בתחילתם סיפרה אחרת יש להם ערך גדול. לפי מחבר ה"מצודות", מתבאר רעיון זה בעצם דברי הפסוק "הבל הבלים אמר קהלת". "הבל" הוא ציווי, כלומר עליך להבל את ההבלים ולהכיר באפסיותם. אך כל זה רק כאשר "הבל הבלים – הכל הבל", כאשר כל עולמך מוקדש לחיי הבל בלבד. אבל אם הנך חי חיי תורה וענייני העולם הזה מסייעים לך בעבודת הבורא, אזי אין זה הבל. כאשר אדם אוכל וישן כדי שיהיה לו כוח לעבודת הבורא, כאשר הוא מנצל את כספו ורכושו לתורה ולמצוות, אין למאוס ולהבל את ההבלים. על עולם שהחיים מתנהלים בו ברוח זו, אמר הקב"ה: "והנה טוב מאוד".
אחרי שהבנו ולמדנו כיצד יש להתייחס לחיי העולם הזה, עלינו להגדיר את חובת העבודה אשר תביא אותנו לחיי העולם הבא. מרן ה"חזון איש" אמר: "כמעט כל בן ישיבה הוא בספק להיות מגדולי הדור", ויש בדבריו עידוד נפלא לכל חובשי בית המדרש. אך יש לשים לב שלא נאמר כאן שכל אדם חייב להציב לעצמו כמטרה את השאיפה להיות אחד מגדולי הדור, כי האמת היא שלכל אדם יש את חלקו בתורה, ובהתאם לכך הוא מקבל "כלים" הנדרשים לביצוע תפקידו ולמילוי ייעודו. לאור זה עבודת כל יחיד צריכה להיות ניצול המשאבים והכלים שניתנו לו, מתוך שאיפה אמיתית להגיע למיצוי יכולתו.
ברכת "אשר עשה לי כל צרכי" הנאמרת כל בוקר, הינה הודאה על הכלים שניתנו לאדם לבצע את תפקידו ולמלא את ייעודו בעולם זה. אנו מודים בכך לקב"ה על הכשרונות, על האמצעים ועל שאר התנאים שהוא מועיד לנו, לפי מה שדורשים מאיתנו. לפיכך אין מקום להשוואה עם אחרים המצליחים יותר או פחות מאיתנו, כי לכל אחד ייעוד אחר ובהתאם לכך הוא מקבל את הכלים הנדרשים לו.
מתוך השקפה זו יש להגדיר את חובת כל אדם בעולמו, ולומר: על האדם לראות כאילו הוא עולם בפני עצמו, ובעולמו מצפים לו תפקידים וניתנים לו כלים הנדרשים לו להצלחתו המלאה במשימותיו. אי לכך, כל אחד יכול להיות בטוח שהוא מסוגל ואף חייב להגיע לשיא מילוי חובתו בעולמו.
בעניין זה כתב הגר"ח פרידלנדר זצ"ל מאמר שפירסם:
"כל אחד מקבל תפקיד מיוחד בעבודת ה', זהו חלקו מתוך כלל העבודה שנמסרה לכלל ישראל. לכל אחד נותן הקב"ה את כל האמצעים כדי שיוכל למלא את תפקידו המיוחד, הן בכשרונות הן בתכונות הנפש והן ברכוש. יש אנשים שחלקם בעבודת הבורא מצריך שיהיו להם נכסים וכלים רבים, כרבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, שנודע בעשירותו, מפני שהיה נשיא ישראל. כדי שיהיו לו הופעה ומעמד להרבות כבוד שמים, קיבל מהבורא כלים מרובים. אך רבינו הקדוש השתמש בכל רק כדי למלא חלקו ותפקידו בעבודת הבורא. לכן בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: 'ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי בעולם הזה אפילו באצבע הקטנה'. מאידך גיסא, היו בין חכמינו ז"ל עניים מרודים ממש, כרבי בן פדת וכרבי בן חלפתא. חלקם היה לעבוד את הבורא מתוך מיעוט וצמצום כלים.
הצד השווה הנלמד מהדוגמאות הללו הוא, שהצדיקים משלימים את חלקם בכל מצב, העשיר בעושרו והעני בעניותו. הם שמחים בחלקם, ביודעם כי כל אחד יכול רק בדרכו הוא להשיג את שלימותו. הכרה זו קובעת בנפשם מעלת העשירות – כי לא חסר להם מאומה, באשר הם חשים שניתנו להם מאת הבורא כל הכלים בשלימות, הנצרכים לחלקם המיוחד".
מסקנת דבריו של הגר"ח פרידלנדר זצ"ל היא, שעל כל אחד מאיתנו לשמוח בחלקו, ולהשתמש בכלים העומדים לרשותו באופן הטוב ביותר. על האדם לשאוף ולחתור לקראת המטרה של השגת החלק בתורה שנועד לו, ולהעפיל אל ראש ההר בעזרת הכלים המתאימים שניתנו לו. לשם כך באנו לעולם הזה, ולמטרה נכספת זו עומדים לרשותנו כל ענייני העולם הנדרשים לנו. יש לנצל את הזמן היקר לעבודת הבורא, כי "היום קצר והמלאכה מרובה". זוהי הברכה שמציע בפנינו משה רבנו ע"ה, ובה טמון אושרנו הגדול. התועים ההולכים שולל אחרי אושר מדומה הנראה נוצץ ומפתה, רצים לבאר שחת וזוהי הקללה שבדברי משה.
"ואת היקום אשר ברגליהם" (ליקו"מ ח"א, לא)
דע, שלא די לאדם להשתוקק בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כיסופיו, ועל זה נסדר סדר התפילות, כי על ידי השתוקקות הלב נעשה נפש. וכשמוציא את תשוקתו בפיו, אזי נעשה נפש בפועל, כי עיקר מוצא הנפש היא מפיו, בחינת (שיר השירים): "נפשי יצא בדברו", וכן תרגומו של "ויהי האדם לנפש חיה" – לרוח ממללא, כי עיקר הנפש הוא מהדיבור.
"יש הבל אשר נעשה על הארץ" (קהלת) – זהו בחינת גלגול נפשות. כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אחר כך בהבל פיו, אזי נעשה נפש, והנפש הזאת, היינו הרוח ממללא, הולכת באויר ומגיעה לאדם אחר, ומעוררת את האדם האחר לתשוקה. ולפי גודל התשוקה של הנפש והרוח הממללא – כן נתעורר האדם. אם התשוקה באה מצדיק לרשע, אזי נתעורר הרשע בהרהורי תשובה, ואם להיפך – להיפך. והכל נעשה על ידי ההבל פיו, שהוא הנפש, כי זה ידוע לכל שעיקר הדיבור הוא: שכלי הדיבור מכים באויר, ואויר זה פוגע באויר הסמוך לו, והסמוך בסמוך, עד שמגיע לחברו ושומע חברו את האותיות, וכשהוא מקבל את דבריו, הוא מקבל את נפשו ונתעורר לדבר הזה.
ומי שהוא במדרגת אברהם אבינו, היינו בחינות בעל נפש כפי שהוזכר לעיל, אזי בודאי כל אכילותיו וסעודותיו בבחינת לחם הפנים שזה – "התהלך לפני והיה תמים". כלומר בחינת רגליים שהם בחינת פרנסה, ככתוב (דברים יא): "ואת היקום אשר ברגליהם" – ודרשו חז"ל: זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.
"ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה" (ליקו"מ ח"א, לו)
ישנו כלל גדול, כי מפי עליון לא תצא הרעות כי אם אור פשוט, אך לפי בחינת הכלי המקבל את האור (האדם), כך נצטייר האור בתוכו.
אם הכלי הוא בשלימות, אזי הוא מקבל בבחינת מאורות מלא, ואם, חלילה, הכלי אינו בשלימות, אזי הוא מקבל בבחינת מאֹרות חסר ו' (דהיינו חסרונה של האות ו').
כשבא להתגלות התורה, אזי נעשה מההתגלות נשמות חדשות, ככתוב: "נשמתין ורוחין חדתין ובתרתין ובתלתין" – כלומר התורה שיש בה שלושים ושניים נתיבות חוכמה. נמצא, כשהצדיק מגלה איזה דבר תורה, אזי מוריד נשמות חדשות לכל אחד מהשומעים את התורה, כל אחד לפי בחינתו ותפיסתו, כי התורה יש לה שני כוחות: להמית ולהחיות, כמו שאמרו: זכה – נעשית לו סם חיים, ולהיפך חלילה. כל אחד כפי תפיסתו: יש אדם שנעשה לו נשמה חדשה מהתגלות התורה, ויש אדם שנעשה לו ההיפך. הכל תלוי לפי הכלי שלו, היינו כפי תפיסתו ותפיסת המוחין שלו. ואי אפשר להשיג ולתפוס בדיבורו של הצדיק, עד שיתקן תחילה אות ברית קודש כראוי, ואזי יוכל לתפוס דיבורו של הצדיק.
וכל אחד כפי שהוא זוכה לקבל דברי תורה אלו. אך מאיתו (מאת הא-ל) לא תצא הרעות, ככתוב: "מפי עליון לא תצא הרעות" (איכה). הברכה והקללה נעשה אצל האדם כפי הכלי שיש לו, ככתוב (דברים יא): "ראה אנוכי נותן לפניכם ברכה וקללה" – לפנייכם דייקא, כי מלפני הקב"ה יוצא אור פשוט, כלומר אותיות פשוטות, ולפי האדם כן נעשה הצרוף, אם הוא אדם טוב, נעשה צרוף של ברכה, ואם לאו – להיפך, מכיון שלפני הקב"ה אין ציור לצרוף הזה, אם הוא ברכה או לא.
כשמתקן האדם אות ברית קודש כראוי, דהיינו תאוות הניאוף והרהורי הניאוף, וסגולה לזה לקרוא 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. וכשצועק לאלוקים ככתוב (תהלים מב): "כן נפשי תערוג אליך" – וצועק שבעים קולות, לא פחות, אזי נפתחים לו סודות התורה וזוכה להיות כלי בשלימות, ומוליד נפשות חדשות – כי מוליד תורה, והתורה היא כלולה מנפשות ישראל, ומגלה הפנים של התורה, מכיון שעד עכשיו היתה סתומה בקליפה, כי הקליפה קדמה לפרי, ואז יכול הצדיק להוריש בתורתו, שמחדש נשמות חדשות, לכל אחד מאנשי מקורביו המקושרים בתורתו.
"תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחיפזון יצאת" (ליקו"מ ח"א, נו)
דרשו רבותינו ז"ל (קידושין לח): את המן אכלו ארבעים שנה, והלא ארבעים שנה חסר שלושים יום. אלא עוגה שהוציאו ממצרים (מצה), טעמו בה טעם מן. כי באמת המן שהוא בחינת הדעת, היה ראוי שיאכלו אותו ארבעים שנה בשלימות, כי ארבעים הוא בחינת בינה ודעת. ותיכף שיצאו ממצרים ונתגלה הדעת, היה ראוי שיאכלו את המן מיד.
על זה תרצו רבותינו ז"ל: עוגה שהוציאו ממצרים, היינו המצות, טעמו בה טעם מן, כי השלום תלוי בדעת, ומחלוקת הוא היפך הדעת. אך יש מחלוקת שהוא לשם שמים שהוא באמת דעת גדול מאוד, יותר מהדעת של השלום, כי באמת זו המחלוקת היא אהבה ושלום גדול. וכמו שאמרו חז"ל: "מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים", כלומר, שבאמת היא אהבה גדולה ולכן סופה להתקיים.
וזה בחינת משה רבנו, כי משה הוא בחינת הדעת, שהוא בחינת מחלוקת לשם שמים. וראשי תבות משה הוא ראשי תבות – מחלוקת שמאי הלל – שהם בחינת מחלוקת לשם שמים. ולכן היתה גאולת מצרים על ידי משה, כי עיקר הגאולה הוא על ידי הדעת, ככתוב: "וידעתם כי ה' הוציא אתכם" (ויקרא). וזה בחינת עוגה, כלומר המצות שהוציאו ממצרים, כי מצה היא בחינת מחלוקת, ככתוב (ישעיה מא): "אנשי מַצֻּתֶךָ יהיו כאין". וזהו: שהוציאו ממצרים – שהוציאו דייקא, כי במצרים הדעת היתה בגלות, ובודאי לא היתה מחלוקת לשם שמים. אולם לאחר שהוציאו את המחלוקת מן הגלות, היה בהם טעם מן, בחינת דעת גדולה שהיא מחלוקת לשם שמים ושלום. והשלום הוא רפואה, ככתוב (ישעיה): "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" – כי עיקר החולי הוא מהעדר השלום, ולכן נקראת המצה לחם עוני, כי אין עני אלא מן הדעת – כשאין דעת אין שלום, וכשאין שלום זה בחינת חולי.
"ונתן לך רחמים וריחמך" (ליקו"מ ח"א, קיט)
הנכס לבקר את החולה בשבת, אומר: יכולה היא שתרחם (שבת יב).
כשאדם צריך לרחמים, השם יתברך שולח לו רחמנות, שהוא ירחם על אחר, ועל ידי זה מרחמים עליו, כמו שאמרו חז"ל (שבת קנא:): כל המרחם על בריות, מרחמים עליו. וכמו שכתוב (דברים יג): "ונתן לך רחמים וריחמך". ומידת הרחמנות תלויה בדעת. כי מי שיש לו דעת, יש לו רחמנות, מכיון שהכעס הוא היפך הרחמנות, ולכן הוא מחמת כסילות, ככתוב (קהלת): "כעס בחיק כסילים ינוח". ולכן אמרו חז"ל (ברכות לג): כל מי שאין בו דעת, אסור לרחם עליו. כי אם אין בו דעת, אין בו רחמנות, כי כעס בחיק כסילים ינוח, לכן אסור לרחם עליו.
נמצא שזה החולה, שצריך לרחמים, צריך שיהיו לו רחמים על אחרים, וזה תלוי בדעת הנ"ל, ושבת היא בחינות דעת, כי כל ימות החול כתיב (במדבר יא): "ושטו העם בשטותא", אבל בשבת נמשך הדעת לכל אחד. כלומר, השבת שהיא בחינות הדעת יכולה היא שתרחם – בלשון נוכח, שתרחם אתה, שיהיה לך רחמים על אחרים, ועל ידי הדעת שיש לך מבחינות השבת. וכיון שיהיה לך רחמים, בודאי ירחמו עליך מן השמים, כי כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו.
תורה קעב (ח"א) בעניין הברכה והקללה:
כל החסרונות שיש לאדם, הן בנים או פרנסה או בריאות, הכל הוא מצד האדם עצמו, כי אור השם יתברך שופע עליו תמיד, אך האדם על ידי מעשיו הרעים עושה צל לעצמו, שאין מגיע עליו אור השם יתברך, ולפי מעשיו כן נעשה הצל המונע את אור השם יתברך, ומגיע לו החיסרון לפי המעשה שעל ידו נעשה הצל.
והנה הצל הוא מדבר גשמי שעומד נגד דבר רוחני (כלומר שהוא דק ממנו), כמו גשם עץ ואבן נגד אור הלבנה והחמה עושה צל, וכן ליקוי חמה ולבנה על ידי צל הארץ, וכן החמה בעצמה נגד מה שלמעלה ממנה, הוא גשמיות ועושה צל נגדו. ועל כן האדם, כפי גשמיותו וכפי מעשיו כן עושה צל בעצמו, שמונע ממנו אור ושפע של השם יתברך. אבל אם האדם מבטל את עצמו, ואינו כלל מזה העולם, אזי אינו עושה צל, ומקבל את אור השם יתברך. ועיקר אור הקב"ה הוא הכבוד, כי כל מה שברא הקב"ה, לא ברא אלא לכבודו, ככתוב (ישעיה): "לכבודי בראתיו", וכן "מלא כל הארץ כבודו" (שם). כלומר, אם הוא מלא כל הארץ, שאינו כלל מזה העולם, אזי מקבל את אור השם יתברך, שהוא הכבוד. וזה (משלי): "כבוד חכמים ינחלו" – כי החוכמה מאין תמצא? ועל כן החכמים שהם בחינת אַין זוכים לכבוד, על ידי שאינם עושים צל להפסיק, כי אין להם שום גשמיות כנ"ל.
וכשהקב"ה מראה פנים שוחקות – חיים וטובה לעולם, ולהיפך – להיפך חס ושלום. וכן הצדיק, כשמראה פנים שוחקות, הוא טוב, וכן להיפך. וזה: "ראה נתתי לפניכם היום את החיים ואת הטוב, את המוות" וכו' – כלומר לפנים שלכם.
"פתוח תפתח את ידיך לאחיך ולענייך ולאביוניך בארצך" (ליקו"מ ח"ב, ד)
התחלת הצדקה היא קשה וכבדה מאוד. כי כל העבודות וכל התשובות, וכל מה שרוצים לעשות איזה דבר בעבודת השם יתברך – צריך כמה קולות וגניחות, כי עיקר ההתחלה הוא קשה מאוד, כי כל ההתחלות קשות, ולכן צריך להתאנח קודם שמתחילים איזו עבודה. וגם אחר כך, לאחר ההתחלה, גם כן אינו בא בנקל, וצריכים עוד יגיעות ועוד כמה קולות וגניחות קודם שזוכים לאיזו עבודה שיהיה לה הידור. אולם ההתחלה היא הקשה ביותר.
הצדקה היא תמיד ההתחלה, בחינת (דברים טו): "פתוח תפתח את ידיך", ואפילו כשיש פתח והתחלה, הצדקה היא פותחת יותר ויותר ומרחיבה את הפתח יותר, כי כל דבר ודבר מעבודת השם, כשרוצים להכנס באותה הדרך ואותה העבודה, צריכים לפתוח שם פתח כדי להיכנס בדרך זו, וזה בחינת: כל ההתחלות קשות – מחמת שבהתחלה צריך לשבור ולפתוח פתח חדש, לכן קשה מאוד. וסגולת כוח הצדקה – להרחיב ולפתוח את הפתח יותר ויותר, כי הצדקה היא ההתחלה של כל ההתחלות, כי היא פותחת ומרחיבה את כל הפתחים הנ"ל. גם בצדקה עצמה יש התחלה, כלומר שמתחילים לתת צדקה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור