ההקלה החבויה בהתלבטות
גם בשעת ההחלטה עצמה, בה מתיישב האדם ברשות שמים על כס המחליט, ושוקל במוחו ודן בינו לבין עצמו לכאן או לכאן – גם אז הקב"ה הוא זה המוביל את השיקולים לפרטי-פרטים ומנווטם לעבר ההחלטה...
גם בשעת ההחלטה עצמה, בה מתיישב האדם
ברשות שמים על כס המחליט, ושוקל במוחו ודן בינו
לבין עצמו לכאן או לכאן – גם אז הקב"ה הוא זה
המוביל את השיקולים לפרטי-פרטים ומנווטם
לעבר ההחלטה הרצויה…
ברצוני להקדים, כי בעצם אין בפי סיפור כלשהו, איני מעביר אירוע מרתק או השתלשלות פילאית מיוחדת במינה. אולם בדעתי לספר על הארה מיוחדת שסייעה לי מאוד במהלך השנים האחרונות, בהן חוויתי על בשרי עיכובים בשידוכי צאצאי שיחיו.
ההתמודדות עצמה הינה נחלת רבים, אולם בנוסף לעצם העיכובים וכל הנלווה אליהם העיק עלי משא כבד, שאליו באה ההארה וההקלה.
מתוך הנחה שאינני היחיד הזקוק להארה זו כ"עזרה ראשונה", ולא רק בענייני שידוכים, כי אם בכל ההתלבטויות הקיימות עלי אדמות, רוחניות וגשמיות כאחד, אספר על המשא הכבד והארתו.
***
מחשבה החלה לופתת את מוחי – אני הוא המעכב במו ידי את ישועותי. אני שעניתי את התשובה השלילית במו פי, ואני הוא שעצרתי את התהליכים – עקב השיקולים שבשעתו נראים היו לי כנכונים על פי דעתי וכיוון חיי – ומשום כך, בי תלויה האשמה!
בשעה שנדרשה ההחלטה, הפכתי בדבר והפכתי, עד שהחלטתי בעזרת ה’ כפי שהחלטתי. אולם תמיד לאחר ההחלטות נותרתי סבוך בספקות ותהיות: האם נהגתי כשורה בהחלטה זו? האם לא הייתי פזיז מדי? האם לא גרמתי תוספת עוגמת נפש לי ולבני משפחתי?
עם הזמן התחלתי לחוש שהמשא הכבד הזה מכביד גם על תפילותי. ההרהורים החלו לערפל אותי: "מה אתה מבקש מהקב"ה אם את המוטל עליך אינך עושה? מה אתה מתחנן על ישועה שאתה מעכב אותה במו ידיך?"
וכאשר אל התפילה נגעו הדברים – הבנתי שעד כאן. עלי לפתור את העניין: התפילה היא בית-מנוס ביום צר כביום שלווה. התפילה מעניקה תעצומות נפש. פריקת הלב בפני הקב"ה, או יותר נכון, ההזדהות עם המציאות שהקב"ה הוא יוצר המשא ויוצר האדם ובידו להושיע את שניהם – משחררת את האדם מלכופף כתפיו וגבו, מוחו וליבו, תחת המועקה – ביודעי שהקב"ה הוא זה הנושא את כל אשר לי.
ואני במצבי, שהרהורים אלה עמדו להכריע אותי וגרמו לי מעצור מסויים בשפך תפילתי והמייתה – חשתי כי לא אוכל להמשיך כך. כשם שבשידוכים לא אוכל להסכים בפי את שליבי אינו מסכים, כך לא אוכל לשאת עוד את מועקת הלבטים שלאחר המעשה.
ביקשתי עזרה משמים, והיא לא אחרה לבוא.
משמים האירו לי בדרכים שונות: הקב"ה זימן לי, במספר הזדמנויות, קטעים מספרי הקודש המעניקים מענה מושלם למכאובי. עם זאת גולגלו אל אוזני, בהשגחה פרטית, כמה עובדות מאירות הקשורות ללבטי – ומכל אלה התבהר לי אט-אט הכיוון הנהיר בחיים שהקל עלי מאוד.
כיום, בעומדי עדיין טרם הישועה, אין לי בכאבי אלא את עצם העיכוב, אך לא את הדחק הנפשי הנוסף, שברוך-ה’ סר מעלי בזריחת המבט החדש שהוקנה לי.
תמצית ההקלה
ישנם דברים בעולם הפעילים ללא התערבות האדם – דוגמת זרימת הדם וירידת הגשם, אשר כל-כולם מאת ה’ הם. לעומתם יש עניינים שעל פניהם נראה שהקב"ה מסרם, כביכול, בידי האדם. כאילו העביר את האפשרות לבן-התמותה שהוא יחליט איך וכיצד יתנהלו הדברים.
במצב זה עלולה טעות לתעתע את האדם ולצייר בתת-הכרתו תמונה בלתי נכונה, שכאילו בעת כזאת סרה ח"ו ההשגחה העליונה, כביכול ‘אינה מתערבת’ ומניחה לו – לכבוד המחליט הבלעדי ירום הודו – להפעיל את מוחו וליבו.
לא פלא, אפוא, שמחליט טועה מאשים את עצמו על ההחלטה המתבררת לבסוף כמוטעית. לא פלא, גם, אם מקבל האדם תחושת שובע ושביעות-רצון אם ההחלטה מתבררת כנכונה. ‘הוא’ החליט, ולו הברכה.
טעות מוחלטת היא זו, המציאות הינה אחרת לחלוטין.
גם בשעת ההחלטה עצמה, בה מתיישב האדם ברשות שמים על כס המחליט, ושוקל במוחו ודן בינו לבין עצמו לכאן או לכאן – גם אז הקב"ה הוא זה המוביל את השיקולים לפרטי-פרטים ומנווטם לעבר ההחלטה הרצויה לו יתברך, כנאמר: "אני ה’ מוליכך להועיל, מדריכך בדרך תלך".
ועל כל שיקול והחלטה אמורים הדברים, החל משיקולי היום-יום – האם לשתות תה או קפה, ועד לשיקולי חיים הרי-גורל.
על האדם לעשות את שלו, כדרך העולם שברא הקב"ה: לשקול במאזני שכלו, להרהר או להתייעץ, לעשות בסוף את הדבר כפי ההבנה שהביאה אותו להחלטה, אולם יחד עם זאת עליו להכיר במציאות האמיתית: שלא הרהוריו ולא התייעצויותיו הביאו אותו לידי התוצאה הסופית, אלא, הקב"ה שחפץ בתוצאה הסופית, הוא שהביא אליה את האדם דרך מבוא של שיקולים והרהורים, התייעצות והבנות.
ה’מבוא’ הזה מוטל על האדם. לא יגיע איש אל ביתו טרם עלה בחדר המדרגות שלפניו. לא יבוא האדם לידי החלטה לפני מבוא השיקולים. ה’מבוא’ – שגם הוא בניווט שמימי – הוא התנאי להגיע אל ההחלטה, אך לא הוא שגורם לה להתבצע!
יכול להיות שמשמים היו מובילים אותנו הישר אל ההחלטה הרצויה, ללא שיקולים. אלא שכך גזרה ההשגחה: אל התוצאה הסופית יגיע האדם רק אחרי שיקולים. אף אם היא עצמה אינה קשורה ואינה מהווה המשך ישיר לשיקולים אלה. גם אם יתכן שטעה האדם בשיקוליו – אין לטעויות אלה כל השפעה על התוצאה הסופית, שידועה היתה מראש.
לדוגמא: אדם מתלבט אם לצאת לנפוש בעיר-קייט או לא. בסופו של דבר, ואחרי התלבטויות רבות בדבר, החליט לוותר על הרעיון לצאת לחופש עקב העלות היקרה. אחרי ימים מתברר לו שגמלו עימו חסד משמים וטובה גדולה בזאת שהשאירו אותו בבית – כי אם היה נוסע או-אז היה קורה…..ובסופו של דבר כולו התפעלות: איזה נס שלא יצאתי מהעיר…
הנה לנו תוצאה סופית שמשמים ידועה היתה מראש, ואינה תוצאה של השיקולים ואין לה כל קשר אליהם. לכל היותר ניתן לומר כי השיקולים הם שהביאו את האדם לאותה תוצאה שידועה היתה מראש: הרצון לחסוך הוא שהיה השליח לפתותו ולהגיע אל אותה החלטה סופית – שבעצם הינה קרואה ומזומנת עקב סיבות אחרות לחלוטין.
בסיפור הקצר הבא, אדלה אחת מתוך מקורות הקודש להשקפה יהודית מרגיעה זו, שהטיבה עימי מאוד.
יהודי נכבד ונעלה הובהל לבית החולים דחוף. הטיפולים הבהירו כי מצבו אנוש וכי הפתרון האחד שקיים, וגם הוא מוטל בספק: שאם יעבור ניתוח ארוך ומסובך, יהיו אולי סיכויים כלשהם להחלמה. אולם הניתוח הינו בעל סיכונים, והחולה עלול ח"ו לא להתעורר ממנו.
השיקולים קשים: מחד – המצב כפי שהוא מדרדר והולך. מאידך –הניתוח עלול להשים קץ לחייו.
ההחלטה נפלה כי יש לנתח למרות הסיכונים, בכדי לנצל את אותם סיכויים אחרונים המסוגלים להביא בכנפיהם החלמה וחיים.
לביצוע הניתוח הגורלי הוזעק מנתח בכיר. טרם הניתוח ביקש המנותח לשוחח מעט עם המנתח.
"כידוע לכולנו, יתכן שהתרדמה העומדת להתבצע היא תרדמת עולמים עבורי. יודע אני כי לא בטוחים סיכויי להתעורר מן הניתוח. שמעתי, מכובדי המנתח, כי הינך אדם רגיש וכי רגישותך גבוהה כהשכלתך. אי לכך חושש אני שאם חלילה אכן יקרה משהו – עלולה רגישותך להעכיר את רוחך. בטוח אני, מנתחי הרגשן, כי אם לא אתעורר עלול אתה לצאת בתחושה כבדה מנשוא שתעיק על ליבך – שמא אתה חס ושלום גרמת במו-ידיך את חוסר ההצלחה הזה…
אך ברצוני להרגיעך במספר משפטים:
דע כי החיים שלנו הינם ביד עליון, בידו יתברך נפש כל חי ורוח כל בשר איש. הוא יתברך המחיה והוא הממית. אין בידי בשר-ודם לקטוע חיים או להוסיף עליהם. לכל יציר קצובה מידת חיים מלמעלה ולא ניתן לשנותה.
ובכן, אם חלילה לא אתעורר, אין זה תלוי כלל בניתוח. בהיותך מבצע את הניתוח, ממלא אתה את מחוייבותנו לעשות עד היכן שידנו מגעת לשמור את הנפש ולהאריך את החיים, ואכן שכרך ישולם לך משמים. אולם תוצאת הניתוח, חיים או מוות חלילה, גזורה מלמעלה מבלי כל קשר לניתוח. משום כך, נכבדי, בכל מקרה אל לך להאשים את עצמך כלל וכלל…"
עיני המנתח אדמו מהתרגשות נוכח גדלות הנפש שחווה בה מקרוב. הנהן בראשו קלות – עד היכן שהותיר לו מעמדו והודה נרגשות: "אכן, לא אנו קובעים חיים, לא אנו גורמים את ההיפך. את שלנו נעשה וגם הוא מלמעלה יעשה את שלו, נקווה שלטובה…"
אחר שכבר חלפו דקות ארוכות מצאת המנתח מהחדר, ביקש המנותח לקרוא בשנית למנתח ולהוסיף באוזניו עוד מספר משפטים:
"נלהבתי כששמעתי את תגובתך, כי לא אנו שקובעים חיים ולא אנו שגורמים את ההיפך. משפט יסודי הוא זה, והלוואי ששגור יהיה בפיות כל באי עולם, מנותחים ומנתחים.
הרשה נא לי, אם כן, להוסיף כמה דברים:
"כידוע לכולנו, יתכן שההרדמה העומדת להתבצע אינה אלא תרדמה זמנית עבורי. ידוע לי ברוך-ה’ שיש לי סיכויים להתעורר מן הניתוח. כששמעתי עליך כי רגישותך גבוהה, חששתי שאם אכן אתעורר לחיים ולשלום, עלולה רוחך לתפוח מתחושת הסיפוק. סבור אני, מנתחי הרגשן, כי אם יצליח הניתוח עלול אתה לצאת בתחושה מתנשאת ולב גאה, אחר שתחשוב כי אתה הוא זה שגרמת להצלחה זאת…
אך ברצוני להרגיעך במספר משפטים:
דע כי החיים שלנו הינם ביד עליון, אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. הוא יתברך המחיה והממית ואין בידי בשר-ודם לקטוע חיים או להוסיף עליהם. ובכן, אם אתעורר בע"ה, אין זה תלוי כלל בניתוח. בהיותך מבצע את הניתוח – עושה אתה שליחות קודש של השתדלות להציל חיים ואכן כפול שכרך מן השמים. אולם תוצאת הניתוח המשמחת גזורה מלמעלה וידועה מראש, מבלי כל קשר לניתוח. משום כך, נכבדי, בכל מקרה אל לך לתלות את ההצלחה בעצמך כלל וכלל…
פני המנתח אדמו, הוא נסוג ויצא מהחדר.
***
קל לאדם לייחס את הכישלונות לשמים, אולם את ההצלחות מבקש לייחס אך לו. ואני הקטן, שחונכתי לייחס לשמים את ההצלחות ולברך עליהם תמיד "ברוך-השם" בקול רם, הפסקתי לייחס לעצמי את הכישלונות. הבנתי כי אף הם משמים ולטובה, בלי כל קשר אלי.
במידה מסויימת פתחתי בחיי פרק חדש של שיקולים והחלטות הנעשים אומנם על-ידי כדי "לצאת ידי חובה", אך בניווט תמידי של ההשגחה העליונה. לא משנה מה היו השיקולים, מוצלחים או מעורפלים, בזמן ההתלבטות, התוצאה הסופית היא תוצאה של רצון הבורא-יתברך.
כשאוחזים בדברים אלה בזמנים שההתלבטויות ‘עולות על גדותיהן’ – אוחזים, בעצם, בהקלה גדולה מאוד. הידיעה שהכל תוצאה של רצון בוראנו-יוצרנו היא הגורמת לאדם להרגיש, כפי שתיאר זאת רבינו יונה בשתי מילים, ש"הוא המאושר"!
(מתוך: "נפלאותיו לבני אדם" מאת הרב ברוך לב).
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור