ההקשבה שלו

 

 

אחד המשפטים שהדהדו לי מאוד בהקשר להתבודדות היה – "את הקדוש-ברוך-הוא אי אפשר לראות, גם אי אפשר לשמוע אותו, ואי אפשר לצייר ואי אפשר למשש, אבל אפשר לדבר אליו".

 

הדיבור הוא הכלי, שהופך את ה’אי אפשר’ ל’אפשר’. לפני שמתחילים לדבר איתו במילים פרטיות ובשפה אישית, הוא פרוש מעלינו כמו השמים הרחוקים, אי אפשר לאחוז בו, להשיג, לדעת, להרגיש. אי אפשר להשתייך.

 

ברגע שמדברים – כל זה נהיה אפשר, ועוד הרבה יותר.

 

פתאום אנחנו יחד, הוא ואני. אני מדברת והוא מקשיב, אני מסבירה והוא מגיב, אני משכנעת, מתרצת, מצדיקה, מתלהטת – והוא כאן, איתי, לידי, מכיל את הכל ומשיב.

 

התשובות מגוונות. יש תשובות בצורת ישועות ויש תשובות בצורת הצלות, יש תשובות בצורת שינוי נקודת המבט שלי על נושא השיחה, ויש תשובות בצורת שינויים החלים בזולת בהקשר שעליו דיברתי. יש תשובות מיידיות ותשובות שלאחר זמן, אבל כולן, גם אלה שלאחר זמן, נושאות בחובן איזה רמז, שמכוח ההתבודדות הן באו. כאילו טורחים במזכירות השמים לציין בפתיחת מכתב הברכה: "במענה לבקשתך שהופנתה ביום… בשעה… הננו לבשרך כי…"

 

אבל גדולה יותר מכל התשובות האלה, מכל הישועות וההצלות וההקלות, גדולה ומכילה ומשמעותית ופנימית הרבה יותר – היא ההקשבה.

 

ההקשבה של השם יתברך בהתבודדות, היא לא שקט ריק ולא דממה אילמת.

 

ההקשבה של השם יתברך בהתבודדות היא תגובה אקטיבית מופלאה. השם יתברך מקשיב כמו אומן הנוטל לידו כלי נגינה מיוחד, וכל כך מתרכז בו, כל כך מתבונן בו, וכל כך מתפעל ממנו – עד שהכלי, מעצמו, נרעד ומתחיל לנגן.

 

הכלי הוא אני. כשהשם יתברך מקשיב בהתבודדות, ההאזנה שלו דומה לאותו מבט מרוכז. מבט מעריך, מייקר, פנוי, מלא קשב. מבט עמוק ומופלא שמפיק ממני צלילים מיוחדים, שלא יוצאים בשום הזדמנות אחרת.

 

כשהשם מקשיב, רמת האמת עולה באופן מיידי. אפילו להגיד בקלילות "בשעה ארבע יצאתי מהבית", אני לא יכולה, אם יש סיכוי סביר שזה היה בחמישה לארבע או בארבע ורבע. אני מדברת עם השם יתברך, והוא הרי יודע! אז אני אומרת – בערך בארבע יצאתי מהבית, אבא.

 

וכשאני אומרת "נורא כואב לי הראש", אני מרגישה מחויבות פנימית לבדוק את זה, האם ‘נורא’ כואב לי הראש, או שמדובר בכאב טורדני, מציק אמנם אבל לא כל כך גרוע?

 

כשאני מדברת עם השם, עצם הנוכחות המקשיבה שלו מעלה את המילים שלי על פסים מכוונים יותר. דווקא השיחה שנראית כאילו היא ביני לבין עצמי, כי אין איש שיכול לאמת אותה – יש בה רמת דיוק גבוהה לאין שיעור יותר מכל השיחות המנוהלות מול אנשים.

 

לא שזה מלחיץ כי ‘צריך’ או כי ‘כך ראוי’. זה פשוט קורה אוטומטית. כשהשם מקשיב הצליל נעשה נקי יותר.

 

ההקשבה שלו היא הקשבה מהדהדת. יש בה תגובה ומענה ושאלה המצפה לתשובה. אני מתארת, למשל, כמה כעסתי אחר הצהריים על הילדה שלי, ועד כמה אני מרגישה חרטה על כך.

 

והשתיקה שלו מולי כאילו שואלת – רק חרטה את מרגישה?

 

"האמת היא", אני שומעת את עצמי מסבירה לו, "האמת היא שאני לא כל כך מתחרטת כמו זועמת".

 

"זועמת"…

 

"כן. אני זועמת עליה, כי היא גורמת לי לצאת מהכלים. ואני זועמת על המבטים האלה שננעצים לי בגב כל פעם שדברים יוצאים משליטה והילדה מביאה שיעורי בית מוכנים רק חלקית לבית הספר".

 

"מבטים?"

 

"המבטים האלה, אתה יודע, של כולם".

 

"כולם?"

 

"כן, כל העולם שמצפה ממני שהכל יהיה פיקס – אמא שלי, חמותי, המורה של הילדה, ההנהלה, בעלי".

 

"???"

 

".. ואני בעצמי…"

 

השתיקה של השם היא שתיקה מחלצת. היא מחלצת אמת – ועוד אמת – ואמת יותר עמוקה ויותר מדויקת. והיא מחלצת אותי מן הבורות ומן המעגלים שלי. הו, כמה שהיא מחלצת.

 

אי אפשר להסביר במילים את החוויה הזאת. אי אפשר להסביר איזה ערך מטהר, מאוורר ומשיב את הנפש לשיווי משקלה יש לשיחה עם השם. מי שמכיר מבין, ומי שלא מכיר…

 

מי שלא מכיר, תגידו לי, איך הוא חי בכלל??

 

 

(מתוך אתר "לב הדברים")