הזדמנויות נסתרות

אני רוצה לספר לכם משהו שקרה לי לפני כמה ימים. אבל אקדים ואומר, שאין בכוונתי להלל את עצמי על המעשה הטוב שהקב"ה זימן לי לעשות, וגם לא להאדיר את עצמי חלילה. ממש לא. אלא, כדי להשתמש בו כדוגמה נפלאה לכך שבורא עולם נותן לנו הזדמנויות אדירות להתעלות על עצמנו, כך שנוכל לאמן את עצמנו להיות יותר מודעים להן כשהן מופיעות פתאום בחיינו.

באופן עקרוני, את קניות האוכל לכל השבוע אני עושה ביום ראשון או שני. הקנייה הזו לא תמיד מספיקה, לכן לקראת סוף השבוע אני משלימה פה ושם עם עוד כמה קניות "קטנות". זה לא קל, אבל כמה אפשר לקנות בפעם אחת? אני באמת לא מתכוונת לדחוף שתי עגלות סופר שלא תמיד מתגלגלות כמו שצריך.

באותו שבוע, הקנייה הנוספת הייתה ביום חמישי ואלי הצטרפו גם שני הקטנטנים. זה היה בשעת ערב והשניים הפגינו בגרות יוצאת מן הכלל. הם לא פסחו על המסורת הילדותית שעיקרה הוא, שהילד עוצר כמעט ליד כל מוצר ושואל 'אמא, את יכולה לקנות לי את זה?' אפילו אם מדובר בסחבות, סמרטוטים, מטהר אוויר וכן הלאה.

אחרי שעה של סיור בין המדפים הגענו לקופה. יש לי מן כישרון כזה להגיע למה שנראה לי התור הכי קצר, שבהמשך מתברר להכי איטי לכן גם ארוך בזמן. הסבלנות שלי התחילה להראות סימני איבוד, בעיקר כשהתור המקביל זז בעוד אני עומדת במקומי מבלי להניח אפילו מוצר אחד על מסוע המוצרים.

למה?

כי הייתה שם אישה אחת עם כמה פרטים, לא הרבה, לפניי. לבסוף, כשהגיע רגע התשלום, היא הוציאה נייר מקומט מהתיק שלה כשדיו מרוח עליו וטענה שמדובר בזיכוי שקיבלה מהמקום, אבל הקופאית זיהתה אותו כקבלה על קנייה קודמת ולא כזיכוי.

מאמרים נוספים בנושא:

אבא, יש דברים שלא ידעתי

חיים של זהב

החסד יעיד על בעליו

כמו מלאכים

החסד תמיד שם

נעליים חדשות

חסדים קטנים

חלב ועוגיות

חלון יפה

משחק השמחה

אתם מבינים שהזמן שהלך ונמתח והתארך כמו גומי רק הוציא אותי עוד יותר מדעתי, נכון? השעה כמעט שמונה בערב ואני אמורה להכין את הילדים לשינה. היצר הרע התעורר פתאום לחיים (חשבתי שהוא הלך לישון) וכמוצא שלל ניצל את ההזדמנות שנפלה בחלקו. הוא החל לנקר לי בראש. מה אומר לכם, הוא יודע לעשות את העבודה שלו כמו שצריך. "מי יוצא בשעה כזאת לקניות? ועוד עם שני ילדים? ולמה את שותקת? תעשי משהו… כשאת רוצה את יודעת לדבר…" האמת, הוא צודק (והייתה זו גם הזדמנות נפלאה להתחיל לעבוד על מידת האיפוק והסבלנות שלי).

אבל במקום לעשות בלגאן, כמו שמיסטר יצר הציע, זרקתי את הכדור לבורא עולם:

"אבא יקר, אתה יכול לעשות כאן סדר בבקשה?"

"ילדה יקרה, מה בדיוק את רוצה ממני. את מוזמנת לעשות את הסדר", הוא גלגל את הכדור בחזרה אלי.

הסתכלתי מסביב, על הקופה, על האישה ועל העגלה העמוסה שלי. מנסה להבין למה בדיוק בורא עולם התכוון.

בסופו של דבר, אחרי חמש דקות שאני עומדת שם ומנסה לא להתפוצץ בעוד הקטנים רצים מפה לשם, יוצאים ונכנסים, פתחתי את פי: "זה זיכוי או לא? זאת לא שאלה מסובכת?" אופס… ברגע שאמרתי את זה הרגשתי נורא. עשיתי תשובה מהירה על התגובה המאוד לא במקום שלי.

שנייה לאחר מכן, כל הפרספקטיבה שלי על העניין השתנתה ב-180 מעלות. הסתכלתי שוב על הגברת שמפח הנפש ניכר היטב על פניה. היא עדיין לבשה את מדי העבודה שלה שהעידו שהיא מחברת ניקיון, ועל פניה נראה שהיא מאוד מאוד עייפה. פתחתי את הארנק והוצאתי את הסכום שהיא הייתה צריכה לשלם. 35 שקלים בלבד. ואז האסימון נפל. עכשיו הבנתי למה התכוון בורא עולם כשאמר לי 'את מוזמנת לעשות את הסדר'. העברתי את הכסף לקופאית ואמרתי לה שהכל בסדר.

אתם מתארים לעצמכם איך האישה הזו הייתה שמחה? היא חיבקה אותי והרעיפה טונות של ברכות עלי ועל ילדיי, שתודה לבורא עולם בדיוק עמדו לידי כשזה קרה. חיבקתי אותה בחזרה ואמרתי, "העונג כולו שלי! אני יודעת שאת עובדת מאוד קשה!"… כמובן, שהחבר הכי טוב שלי – היצר הרע, שממש לא אהב את הרעיון לטפוח לי על השכם, הפנה את הזרקור אל רגשי האשמה – 'איך לא שמת לב לזה לפני כן?' הוא שאל בערמומיות. 'זהו זה, יצר. לא נשאר לך שום דבר, צא מכאן, הנה הדלת!'

למה התכוונתי במה שאמרתי לאותה אישה? התורה אומרת, שעד כמה שזה חשוב שאדם עוזר לזולתו, הדרך בה אתה עוזר לו הרבה יותר חשובה! לתת לאדם להרגיש טוב זו מצווה עצומה. זו הסיבה שהרגשתי שזה היה חשוב מאוד לשים את הדגש על העובדה שהיא עובדת קשה, כדי שלא תרגיש כמו מקרה סעד. אני מקווה שזה גם נתן לה להרגיש שהקב"ה משגיח עליה ומטפל בה.

פעמים רבות בורא עולם נותן לנו הזדמנויות קלות להתעלות על עצמנו ולעזור לסובבים אותנו. אני חושבת שהבעיה היא שההזדמנויות הללו מאוד קלות – בגלל שהן כמובן קלות ובגלל שהן יכולות להתחמק מאיתנו בקלות גדולה יותר.

אני מקווה שהמקרה הזה יעורר את כולנו (במיוחד אותי) לצאת לעיסוקים שלנו עם מודעות ורגישות גבוהות יותר לאחרים. במקום לשקוע בתוך מה שאנחנו צריכים ורוצים, פשוט, להרים קצת את הראש מתוך עצמנו, לפנות מקום בתוך הלב שלנו, ולהתמקד גם במה שאנשים אחרים צריכים.