הזדמנות טובה בדרך הקלה ביותר!

וממילא אין אפשרות שתחזור עם הפסדים. 

 

 

 

יהודי אחד – בעל חוב גדול – בא אל הרב כדי להתייעץ אתו, משום שאשתו אומרת לו שעליו לנסוע לארה"ב כדי לאסוף שם כסף לכיסוי החובות, והוא אינו יודע אם לנסוע או לא, מה דעת הרב על כך?

                                                              

אמר לו הרב: אין לי התנגדות שתיסע לחו"ל, אבל יש לי עצה קלה יותר, שלוקחת הרבה פחות זמן ואינה כרוכה בהוצאות כלל, והיא תפתור לך את בעיית החובות לתמיד – תעשה שש שעות התבודדות על החובות…

 

במקום לבזבז כעשרים שעות על הטיסה הלוך, וכעשרים שעות על הטיסה חזור, ולהוציא הוצאות רבות על לינה ואכילה, לכתת רגליים ולהזדקק לחסדי הבריות, ואחרי כל זה הלוואי שתכסה את ההוצאות ולא תשקע עוד יותר בחובות, וגם אם יקרה לך נס ותצליח באמת לכסות את כל חובותיך – עדיין לא פתרת את הבעיה מן השורש, וקרוב לודאי שתצטרך לנסוע שוב ושוב או לחפש פתרונות אחרים לחובותיך.

 

במקום כל זה, הרבה יותר קל ופשוט לעשות שש שעות התבודדות, זה "קצת" פחות זמן מעשרים שעות טיסה והמתנה בשדה תעופה, וזה "קצת" פחות קשה מכל הנסיעה והטלטול לחו"ל, והעלות היא אפסית וממילא אין אפשרות שתחזור עם הפסדים, והעיקר – אתה תזכה באמת לפתור את הבעיה מן השורש, להתפלל ולעשות תשובה על העוון שבגללו אתה בעל חוב, ומובטח לך שיותר לא יהיו לך חובות לעולם.

 

אז עכשיו תחליט אתה מה יותר כדאי – לנסוע לחו"ל לאסוף כסף או ללכת לאיזה שדה, יער, או גינה, ולעמוד מול מי שבאמת יכול לפתור לך את בעיית החובות ולהסדיר אתו את כל עניינים.

 

 

אם החלטת שאתה בוחר בדרך הקלה והנכונה, אז אדריך אותך בכלליות כיצד תתפלל:

 

א. ראשית כל, תודה לה’, הרבה מאוד, על כל הטובות שהטיב עמך עד היום, על כל הפעמים שעזר לך להסתדר למרות החובות, ועל שאר הטובות שהיטיב עמך בגשמיות וברוחניות, וכן תודה על החובות עצמם שבודאי הם לטובה, והראיה לכך – שאתה עומד עכשיו מול ה’ עם כוונה לעשות התבודדות ארוכה, דבר שלולא החובות לא היית עושה…

    

ב. אחר כך תאמר: רבונו של עולם, בודאי אם אין לי פרנסה זה בגלל שלא מגיע לי שתהיה לי פרנסה… ובודאי אם יש לי חובות, שהם יסורים גדולים, זה משום שיש לי עוונות כי "אין יסורים ללא עוון", ואתה צדיק על הבא עלי – אמת עשית ואני הרשעתי, אתה צדיק על כך שאין לי פרנסה ואתה צדיק על כך שיש לי חובות וכו’, ותרבה להצדיק עליך את הדין.

 

ג. אחר כך תבקש מה’ שיורה לך את דרך התשובה ותאמר לו: רבונו של עולם, הכל גלוי לפניך ואתה יודע בדיוק מה עלי לתקן ברוחניות, ומה אתה מרמז לי בחובות שנתת לי, ומה אתה למעשה רוצה ממני, תעזור לי לתקן את כל מה שצריך…וכך תעמוד ותתחנן לפניו ותרבה בתפילה שיקרב אותך ויאיר לך את כל השכל של כל התיקון הרוחני שעליך לעשות, וגם תבקש בכלליות שימחל לך על כל העוונות שבגללם יש לך יסורים בפרנסה.

 

ד. תרבה בתפילה על אמונה. תאמין שה’ הוא המפרנס היחידי, ושהוא לא צריך עזרה לפרנס אותך ואין צריך שום השתדלות. וכן תתפלל על בטחון,  שלא יהיו לך שום דאגות ושתהיה בטוח שכל מה שה’ עושה איתך – זה הכי טוב, ותתפלל שתזכה לתת מעשר מכל סכום שתקבל, ושתזכה להרבות בצדקה ולהאמין שלא יחסר לך מחמת זה כלום. כך תרבה בתפילה ותבקש רחמי שמים, שה’ ירחם עליך ועל הילדים ועל אשתך, ותטען טענות שקשה לך להתרכז בעבודת ה’ ללא הסידור של הפרנסה, ושרבינו אמר שטוב שיהיה לאדם מעמד פרנסה כדי שלא יתבלבל, ותאמר: תן לי מעמד פרנסה, שאוכל להיות עסוק בתיקון הנפש במקום בריצה אחרי חובות וכדומה.

 

ה. תבקש מהבורא שייתן לך לעת עתה במתנת חינם פרנסה, ותטען מה שטען רבי נתן מברסלב: רבונו של עולם, רצוני להיות אדם כשר, אבל גלוי וידוע לפניך שעד שנעשים אדם כשר לוקח זמן רב, ולעת עתה תן לי פרנסה כדי שיהיה לי יישוב הדעת ופנאי לעסוק בתיקון הנשמה.

 

ו. תקבל על עצמך קבלות שיכולות להביא אותך להיות אדם כשר באמת, כגון קביעות עיתים לתורה וכיוצא בזה, כי בלא שתקבל על עצמך קבלות אלו, לא יהיה שום תוקף לטענה שלך, שאתה צריך פרנסה לעת עתה.

 

ז. והקבלה העיקרית – צריך שתקבל על עצמך שלא יעבור עליך יום בלי שעה התבודדות! שהרי אי אפשר להיות איש כשר בלי זה, כמובא בליקוטי מוהר"ן תנינא סימן ק’: "סיפרו לי שאמר, שמקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת, כי אם על ידי התבודדות…".

 

וכשבורא עולם יראה שאתה עושה מה שצריך, משתדל לעשות תשובה והולך בדרך הנכונה כדי להיות איש כשר – אז הוא ישמע את הטענות שלך, שאתה צריך בינתיים פרנסה, ויוציא אותך מהחובות.

 

 

ותדע שבהכרח חייב אתה לפעול בדרך הזאת על מנת לצאת מהחובות, כי ה’ יתברך מרמז לך בכל היסורים הללו של החובות שתעשה תשובה, וזה כל רצונו במה שהוא מצמצם אותך בפרנסה – שתתעורר ותתקרב אליו, ואם תחפש פתרונות שרק ירחיקו אותך ממנו, כמו לנסוע לחו"ל – ויש אנשים שאיבדו את כל היהדות שלהם מנסיעות אלו – אזי לא זו בלבד שאתה לא תתקרב לפתרון הבעיות שלך, אלא אתה אף תתרחק  מהפתרון עוד יותר…

 

שש שעות הם זמן מספיק ארוך להתפלל ולהתחנן עוד ועוד על כל הדברים האמורים ועל עוד דברים כיוצא בהם כיד ה’ הטובה עליך, ובודאי תזכה לישועה גדולה, אבל גם אחרי שתעשה שש שעות, צריך שתמשיך במשך תקופה ארוכה לעשות שעה אחת בכל יום – כולה על נושא הפרנסה, באותו כיוון ואותו שכל שעשית את השש שעות. כלומר, הודאה, תשובה על העוון שבגללו אתה בעל חוב, הרבה תפילות על אמונה ובטחון, וטענות לה’ שייתן לך לעת עתה פרנסה במתנת חינם עד שתחזור בתשובה ותהיה אדם כשר, וכך מובטח לך שתפתור את כל הבעיות שלך מהשורש ולעולם הן לא יחזרו.

 

היהודי ששמע את ההדרכה של הרב נראה עדיין מהוסס ואמר: כבוד הרב, איך אני אעשה שש שעות? אני בקושי מסוגל לדבר עם ה’ כמה דקות…

 

אמר לו הרב: אם אתה לא מסוגל לעשות שש שעות זה מראה שאתה בכלל לא מתרגש ממצבך ואינך מרגיש באמת באיזה צרה אתה נמצא. כי אם היית מרגיש את הצרה היית עושה גם עשרים שעות רצוף…!

 

 

השיחה הזאת שהתנהלה בין הרב לתלמידו צריכה לעורר את כולנו לעניין עמוק מאוד, ולא רק בנושאים כאלה, שהאדם נמצא בצרה כמו חובות וכו’, אלא בעיקר לעניין הצרות הרוחניות שכולנו שקועים בהן עמוק מאוד…

 

כי צריכים לדעת היטב, שהסיבה האחת והיחידה לכך שהאדם לא מתקדם ברוחניות ומשלים עם המצב שלו, ומבלה את ימי חייו רחוק מהקדושה, מהתורה, מתפילה ומאמונה וכו’, היא רק משום שהוא לא רואה את הצרה שלו! וגם נדמה לו שהוא יכול להסתדר בלי ה’ יתברך!

 

אם היה יודע שאין לו עצה חוץ מתפילה, ואין לו כתובת אחרת לפנות אליה חוץ מה’ יתברך, ואין שום פתרון לצרות שלו בלי ה’, הוא היה עומד ומתפלל ומאריך בתפילה שעות רבות עד שהיה משלים את כל חסרונותיו הקשים.

 

 

האדם בא לעולם הזה בשביל תכלית אחת ויחידה – להתפלל! ומשמים נותנים לו את ההזדמנות להגיע לתכלית שלו על ידי שמכניסים אותו לאיזו צרה… כי המציאות היא שכאשר המצב של האדם רק מניח קצת את הדעת – הוא ישן את חייו. כל זמן שהוא יכול ‘למרוח’ את חייו ולרמות את עצמו – הוא לא מתעורר ויכול להעביר את כל ימי חייו בשינה עמוקה.

 

לכן כאשר הבורא מעביר עליו איזה מצב קשה, זו ההזדמנות שלו להתעורר, וצריך שיעשה בעצמו את יישוב הדעת הזה – שאין לו שום עצה באמת לצאת מן המיצר חוץ מלפנות אל הבורא, ולהרבות בתפילה ובתחנונים, שיעזור לו להתעורר מן השינה ויתחיל לעשות תשובה ולתקן את עצמו. 

 

אם הוא מרמה את עצמו בעצות אחרות, כמו אותו יהודי שרצה לנסוע לחוץ לארץ – הוא מרמה בזה רק את עצמו, לכן לא צריך לחכות עד שהבורא יוכיח לו בדרך הקשה שאין לו שום עצה חוץ מלפנות אליו, אלא לדעת מראש, וליישב את דעתו בעצמו – שאין לו שום עצה אחרת, וחבל על הזמן שמתבזבז על כל הפתרונות הדמיוניים שיש לו, כי אין דבר יותר יקר מן הזמן! וכל זמן שהוא מתעצל מלעסוק בתפילה, ומתעסק עם עצות, פתרונות ורעיונות חוץ מתפילה – הוא פשוט מבזבז את הזמן…

 

גם ברוחניות האדם מרמה את עצמו וחי עם כל החסרונות שלו, וצריך שיישב את דעתו: יש לי חסרון! ואני לא רוצה לחיות עם החסרון הזה! סוף סוף אני אעזוב את העולם הזה ואצטרך לתת דין וחשבון על הכל! ואין לי שום עצה אלא לצעוק אל ה’! לא לרמות את עצמי בכל מיני עצות דמיוניות אלא לעמוד שש שעות ולבקש על אותם החסרונות שיש לי ברוחניות. אני לא ארמה את עצמי ולא אשקר לעצמי! מה זה שש שעות? זה לא הרבה בכלל בהתחשב בעומק הצרה שאני נמצא בה.

 

אדם שלא מסוגל לצעוק שש שעות זה רק בגלל שהוא לא רואה באמת את הצרה שהוא נמצא בה. כי הוא באמת נמצא בצרה, אבל הוא לא רואה את זה – וזו הצרה הכי קשה…

 

וכל הצדיקים שצעקו בלי סוף, זה משום שהם ראו היטב את הצרה, הם חיו את האמת, הם ציירו לעצמם היטב את כל האמת – שיום אחד הם יעזבו את העולם הזה ויראו את הטעויות שעשו בעולם לנצח נצחים…

 

וכך כל אדם שאינו מתעורר להתחיל לצעוק אל ה’, הוא יראה את הטעות הנוראה שחי בה, שהוא לא האמין בה’ ובכח התפילה, ואיך שהוא רימה את עצמו וברח מן המציאות, כמו אותו יהודי שבסוף לא שמע לרב ונסע לחו"ל, כי רצה לברוח מהעבודה האמיתית.

 

 

ויש גם אדם שחושב: אני בסדר… ומשכנע את עצמו שהוא לא צריך דבר זה או אחר, לא צריך לנקות את הגוף מהתאוות, לא צריך לדעת את כל התורה כולה וכו’, אבל זה לא משנה מה הוא חושב כי באמת הצרה היא צרה, ורק אם יצעק יצא מן הצרה, כמו הצדיקים שלא רימו את עצמם וצעקו וצעקו בלי סוף – וה’ הושיע אותם והציל אותם מהבלי בעולם הזה.

 

אדם צריך לבקש על זה בעצמו: רבונו של עולם! רחם עלי! תראה באיזה מצב שמת אותי ואני ממשיך לישון… רחם עלי כדי שאתעורר ואתחיל לצעוק אליך באמת, ושאצעק ואצעק בלי סוף… שלא אסכים ולא אשתוק, ולא אשלים עם העובדה שאני רחוק כל כך מכל דבר שבקדושה, ולא ארגע עד שתרחם עלי…

 

 

החולשה של הצעקה היא משום שלא מאמינים בכח של ה’, שהאדם חושב: אני לא יכול… ושוכח שה’ הוא כל יכול, ונמצא שיש לו חולשה באמונה, ששוכח שה’ כל יכול. כי בודאי כל אחד רחוק מאוד ממה שהוא צריך להשיג בעולם הזה, ובאמת מצד עצמו אין שום סיכוי שיצא מגשמיותו כחוט השערה, אבל מצד ה’ יתברך הכל אפשרי, ועל ידי הצעקה יוכל לזכות לכל הטוב שבעולם ולהשלים את כל מה שבא לתקן.

 

רבי נתן מברסלב התפלל בליקוטי תפילות על דברים שידע שהוא באמת רחוק מהם מאוד, השגות נוראיות שרבינו דיבר עליהם ורבי נתן באמת היה רחוק מהם, והוא לא רימה את עצמו לרגע שהוא קרוב להשגות הללו – אבל הוא לא ויתר, הוא צעק וצעק והגיע לזה.

 

 

אפילו אדם שעושה שעה בכל יום, אף שזה טוב מאוד, אבל אם הוא עושה את השעה כדי לצאת ידי חובה – הוא ישן גם בשעה הזאת. לכן חייבים לשאוף ליותר משעה – הרבה יותר, שעה זה לא מספיק כדי להתנקות באמת מהגשמיות והריח של העולם הזה. כמו שמסופר על רבי שמשון, שהיה תלמיד מובהק של רבי נתן ועובד ה’ גדול מאוד, וכשבא לעולם העליון ועמד לפני רבינו הקדוש, אמר רבינו: יש בך עוד ריח של העולם הזה! לך תטבול בנהר דינור…

 

וכשטבל בנהר דינור הרגיש שכל יסורי העולם הזה ביחד אינם מגיעים לשניה אחת של טבילה בנהר דינור שכולו אש…ואילו רבי נתן השתכשך לו ונהנה מכל רגע כי היה כבר מזוכך לחלוטין…

 

לכן יאמר לבורא: רבונו של עולם! אני לא יודע איך לעזור לעצמי… המצב הוא כך – מתפילה אני רחוק, מתורה אני רחוק, מהתבודדות אני רחוק… מאין יבוא עזרי? לכן נשאר לי רק להתחיל לצעוק, ורק כך אתחיל לזוז מהמצב שאני נמצא בו. וכך להאריך ולהתחנן תרחם עלי תרחם, עלי תרחם עלי….תרחם עלי שאזכה להאריך בתפילה יותר משעה, שארגיש את הצרה, שאדע שאין לי שום עצה…

 

ה’ יתברך יזכנו להתעוררות אמיתית ולתשובה שלמה ולגאולה שלמה במהרה בימינו אמן ואמן.