החברה של מלכת הכיתה
רותי נזכרה ברגעי הייאוש, כשניסתה לחדור לעולמה הסגור של בתיה. הניצחונות הקטנים שהשיגה, הובילו בסופו של דבר אל הניצחון הגדול כפי שנתגלה לה בפגישתה עם בתיה.
רותי נזכרה ברגעי הייאוש, כשניסתה לחדור
לעולמה הסגור של בתיה. הניצחונות הקטנים
שהשיגה, הובילו בסופו של דבר אל הניצחון
הגדול כפי שנתגלה לה בפגישתה עם בתיה.
רותי חזרה מן הטיול השנתי סמוך לחצות הלילה, כשפניה שזופות מן החשיפה לשמש, בגדיה מוכתמים בבוץ, נעליה קרועות והיא מותשת כליל.
"איך היה?" התנפלו עליה אחיה הקטנים שקיבלו רשות להמתין לה.
"היה כיף לא רגיל!" פלטה ונעלמה בחדר המקלחת.
לפני שהתמוטטה ברעש גדול במיטה הואילה בטובה לשחרר את המידע היחיד אודות הטיול: "אחת האמהות שהצטרפו ללוות את הטיול התגלתה כמשוגעת לכל דבר ועשתה ממש שמח לכל אורך הדרך". אמרה ומיד התמכרה לעייפות ונרדמה.
רק למחרת בשעות הבוקר המאוחרות כשהצליחה להתעורר שיתפה את אימה בחוויותיה כשהמוטיב המרכזי – "האמא הלא נורמאלית של בתיה".
רותי לא נחשפה בחייה הקצרים להוויה של אנשים שאינם יציבים בנפשם. אין פלא שקיבלה בתדהמה, כמו רוב בנות כיתתה, את תעלוליה ושיגיונותיה של אמא של בתיה, אשר עוררו פרצי גיחוך וצחוק בקרב הסובבים אותה.
לאמיתו של דבר גם המורות ושאר האמהות המלוות, כשעמדו על חומרת המצב, ניסו למתן את ממדי ההתייחסות של התלמידות להצגות של האם, מתוך אחריות חינוכית ובמגמה להמעיט בעוגמת נפשה של בתיה, אבל באווירת החברמניות של הטיול מטבע הדברים שהמשמעת הרופפת צמצמה את סמכותם והשפעתם.
דווקא רותי, מלכת הכיתה הבלתי מעורערת, רותי השאננה והבוטחת, שגדלה בקן החמים של הוריה, מגלה השתתפות ואהדה לבתיה העוברת חוויה מייסרת וטראומטית כשאימה נחשפת במלוא חוסר שפיותה לעיני כל הכיתה.
בקו רגיש שרטטה לפני אמא שלה את הרגשות המעורבים שהולידה חוויה זו. קשה היה שלא להיסחף אחר אותן הבנות שצחקקו מאחורי גבה של בתיה הילדה החכמה הזו, המנסה לרסן את אימה מלהשתטות, ללא הצלחה ממשית, והאור בעיניה הולך וכבה.
שלושה ימים נמשך הסיוט הנורא הזה עבור בתיה, עד שהסתיים הטיול השנתי בשעת לילה מאוחרת. רותי ירדה מהאוטובוס יחד עם חברותיה. מבטה עקב אחר בתיה ואימה המתרחקות והולכות, כשהבת מהלכת שפופה, משל היה משא כל הסבל שבעולם על כתפיה, ופניה צרובות בבושת עולמים. האם אי פעם תוכל לשוב ולחייך?
משסיימה רותי לשטוח את כל הגיגיה בפני אימה, סיכמה בעגמימות שלא נראה לה שבתיה תשוב ללימודים כל כך מהר.
"מסתבר מאוד", הסכימה עמה האם "אולי זה ייתן לך זמן לחשוב, ולברר בינך לבין עצמך מהו התפקיד שלך בכל הטרגדיה הזו".
"לאמיתו של דבר" הודתה רותי בגלוי לב, "הנושא הזה טורד את מנוחתי. מצד אחד הייתי רוצה לעמוד לצידה של בתיה: לתמוך, לעודד, להשתתף בתחושותיה. מאידך גיסא, אני חוששת שהמעמד שלי בכיתה עלול להיפגע בעקבות חברות עם ילדה כזו שהסביבה עלולה לנדות אותה".
אימה לא הספיקה להגיב ודלת הכניסה נפתחה ושני אחיה הקטנים נשפכו לתוך הבית בקולי קולות ובבת אחת נקטעה שיחת הנפש שלהם, כשהיא מותירה סימני שאלה רבים.
השערתה של רותי התאמתה. בתיה אכן נעדרה מן הלימודים כפי שחזתה, לא יום ולא יומיים, ולמגינת ליבה היו לשונות רעות בכיתה שניצלו את החלל ולחשו ובחשו באותו העניין באין מפריע…
בכל אותם הימים עד לשיבתה של בתיה, היו הוריה של רותי שותפים לכל המתרחש בכיתתה ולמתחולל בתוך נפשה. הם היו גאים על ההתבוננות הבוגרת של בתם על אותם מאורעות שחוותה, על לבטיה ומחשבותיה. הם הפנימו את הדברים והתגובה לא אחרה לבוא.
יום שישי בצהריים.
אביה של רותי הפתיע אותה כאשר המתין לה בסמוך לכניסה של בית הספר.
בתוך המסה האנושית הנוהרת מבעד לבית הספר גילה את פניה המוכרות. משזיהתה רותי את המכונית של אביה הסתערה לעברו בלהט הנעורים, כולה זורחת ומאושרת.
"איזו הפתעה אבא!" שמחה לקראתו, "במה זכיתי?"
לאחר מכן, התמכרה לצורך האנושי והנורמאלי לפרוק את חוויותיה בלהג האינסופי על הלימודים והחברות, כשאביה מנסה לעקוב אך לשווא אחר חוט מחשבותיה.
הם הגיעו לרמת אשכול. בצומת המטה-הארצי הבחינו באוטובוס החונה לרוחב הכביש, ומונע בכך את התנועה לשכונות הצפוניות של ירושלים.
כנהג ירושלמי מנוסה, בעיר למודת האירועים והפיגועים, לא טרח אביה של רותי לברר מהי סיבת החסימה שהיתה מגובה על ידי המשטרה. הוא פנה שמאלה לכיוון גבעת המיבתר כדי להגיע לצומת הגבעה הצרפתית מנתיב אחד ובאמצע הדרך נתקע בפקק ארוך, כאשר לאיש לא היה הסבר ברור מה הגורם לעיכוב בתנועה.
רק לאחר שהיה של שלוש שעות תוך המתנה מורטת עצבים, התברר שכביש המטה-הארצי-שועפאט נסגר לתנועה עקב הלוויה של אחד מראשי המנהיגים הפלשתינאים פייסל חוסייני, ובכך נעצרה זרימת התנועה לכיוון השכונות הצפוניות של עיר הבירה.
מאות אנשים, נשים וטף, חלקם ברכבים פרטיים ואחרים באוטובוסים, נתקעו כך באמצע היום למשך ארבע שעות בדרכם הביתה, ביום שישי בצהריים, בתנאי שרב קשים, בלא שיהיו מצוידים בשתיה הולמת, רחוקים מכל נקודה שבה אפשר לרכוש משקה כלשהו. מצב בלתי נעים ומייסר – בעיקר לנשים עם תינוקות, ילדים וזקנים.
רותי ואביה עמדו בצל אחד העצים ברחוב ורטנו כמו כולם על החום והצימאון, כאשר לפתע הבחינו בתופעה מרנינת לב – אנשים טובי לב, המתגוררים בשכונה, שבה נוצר הפקק, הגיחו מבתיהם עם בקבוקי מים צוננים וחילקו שתיה מרווה לכל דכפין חינם אין כסף. קשה היה שלא להתפעם מן הרצון הכנה של אותם אנשים לעזור, תוך שהם רצים הלוך ושוב לביתם על מנת לחדש את מלאי השתיה הכל כך מבוקשת. בסיטואציה הזו עם ישראל התגלה דווקא במיטבו.
* * *
רותי ואביה עמדו ולגמו בשקיקה מן השתיה והרוו את צימאונם, כשהם אסירי תודה לאנשים הטובים הללו. והנה הגיעו רוכבי אופנוע, אשר הציעו לתקועים ארטיקים צוננים במחיר מופקע. כפי הנראה בעקבות הפקק העצום, גילו אותם אנשים את הפוטנציאל המסחרי שגלום במצב הזה ורכשו קרטונים של שלגונים מתוך מטרה לשווק אותם במחיר מפולפל. מה נלעג היה ניסיונם הנואל לעשות רווח תוך ניצול המצוקה של הנוסעים.
סוף סוף הסיוט הסתיים ורותי ואביה נשמו לרווחה. המשטרה הסירה את המחסומים והתנועה החלה לזרום.
בדרך לביתם הבחינה רותי שאביה מהורהר. "מה מעסיק את הראש שלך, אבא?" הסתקרנה רותי.
"את יודעת, רותי, התבוננתי בחוויה שעברנו זה עתה וחשבתי שאולי קיבלנו פה נקודת מבט מעניינת על ההתלבטות שלך בנושא של בתיה. ראינו צורת התייחסות קוטבית למצב המצוקה שבו היינו נתונים יחד עם מאות אנשים נוספים. קבוצה אחת של בני אדם רואה בסיטואציה הזו הזדמנות לעשות חסד עם הזולת ולהיטיב עימו ככל האפשר. הקבוצה השנייה מתייחסת למצב המצוקה בציניות ורואה דווקא את האופציה לנצל את חולשת השני על מנת לעשות רווחים מופקעים ומפוקפקים.
המכנה המשותף לשניהם הוא היוזמה שגילו לעומת הפסיביות של רוב האנשים שנתקלים במצבים חריגים כאילו, אבל השוני הוא במגמת הפעולה – בו בזמן שצד אחד רוצה להעניק לעולם, השני רוצה לקחת כמה שיותר.
אולי היתה זו הזדמנות בשבילך להכיר את החסד דווקא מהכיוון של הנזקק לו. בתיה זקוקה נואשות ליחס שלך בדיוק כמו שאת היית נצרכת נואשות למים שהרוו את צימאונך.
אותן בנות שלעגו לה, ניצלו את חולשתה כדי לשפר את מעמדם בחברה, אבל לך יש הזדמנות לראות במצוקתה אופציה לעשיית חסד דווקא בהתחשב במעמדך כמלכת הכיתה".
"למה דווקא אני?" התמרמרה רותי, "שאחרים ידאגו לה".
"כי לא יכולים להסתכל על החיים רק מעמדה פסיבית. צריך ליזום, להיות יצירתי, אחרת החיים חולפים לידינו בלי שנוכל לגעת בהם. לך יש את היכולות לכך. אי אפשר לטמון את הראש בחול ולברוח מאחריות", ענה אביה.
כשנכנסה רותי ביום ראשון לכיתה וגילתה שם את בתיה יושבת כשעיניה כבושות בקרקע, הדהדו המילים הללו של אביה באוזניה: "לגלות יוזמה…אי אפשר להתחמק מאחריות…" ולא הותירו לה הרבה מרחב לברוח…
תחזיותיה השחורות של רותי התממשו – בתיה הפכה לילדה מופנמת ושולית עם דימוי עצמי נמוך כשהחברה מסביבה אכן מנדה אותה, משל היה השיגעון מחלה מדבקת. רותי תהתה האם תוכל היא, נערה בת 12 בסך הכל לעצור את תהליך ההידרדרות הזה…
* * *
אחת עשרה שנים חלפו ורותי הותירה את עולם הנעורים הרחק מאחוריה.
סתיו. שעת דמדומים.
רותי ניצבה באחת מנקודות התצפית על הים בטיילת הנפלאה שנישאת מעל חופי נתניה, עוקבת אחר מראה השקיעה הפסטורלית וידיה אוחזות בעגלת התינוק של בנה הקטון הנם את שנתו בשלווה.
אישה צעירה במשקפי שמש גדולים עצרה לידה וקריאת שמחה פרצה מגרונה. "רותי, מה נשמע?"
רק משהסירה אותה גברת הדורה את משקפי השמש הענקיים שלה הצליחה רותי לזהות את בתיה, חברתה לשעבר מספסל הלימודים. לרגע עמדו נבוכות, אבל בכיו של התינוק שהתעורר לפתע הפיג את הדממה והמחיצות נפלו.
דיברו על גידול ילדים. גם לבתיה יש שני ילדים מקסימים. אולם, עד מהרה גלשה השיחה אחורה אל נבכי עברם המשותף בכיתה ח’.
"את יודעת רותי" פתחה בתיה בגילוי לב נדיר, "אני חייבת להודות שנכנסת לחיי בצומת מאוד מרכזית, ופתחת לי צוהר שדרכו בקעו קרני אור באפילה שירדה עלי באותם הימים. החברות איתך, מלכת הכיתה של אותם הימים, החזירה לי את הביטחון העצמי והמעמד החברתי. הביקורים שלך אצלי בבית השיבו לי את הכבוד האבוד. היוזמה שלך נתנה לי את הכוח לסיים את הלימודים בהצטיינות. לימדת אותי להתייחס בטבעיות למצב הרגיש של אמא ולא לפתח רגשי אשם על עצם קיומה".
רותי דפדפה אחורה בדפי חייה ונזכרה, איך כשהיתה מבקרת את בתיה בבית העצור והמעיק שלה, היתה האמא מופיעה בפתח החדר ומתבוננת בהן במבט שלא מן העולם הזה, והיא רותי היתה פונה אליה במתק שפתיים ומשוחחת איתה בטבעיות ובאורך רוח, משל היתה אישה שפויה לכל דבר.
"אם כבר מדברים על אמא שלך, מה שלום ההורים?" העיזה לשאול.
"הורה", תיקנה אותה בתיה. "לפני מספר שנים עזבה אמא את הבית ליעד בלתי ברור ומאז נעלמו עקבותיה לבלי שוב. בפעם האחרונה נראתה באזור יערות הכרמל וזוהי דרישת השלום היחידה שקיבלנו ממנה מאז. אבא קיבל את זה קשה, ואני ניצלתי רגע של עדנה שהיה בינינו והעזתי לשאול אותו מדוע כל כך קשה לו, והרי אמא מעולם לא תפקדה בבית שהרי היתה…
"משוגעת", השלים אבי את המילה שהתקשיתי בהגייתה. "אבל לא תמיד היתה כזו. השתדלתי במהלך חיינו המשותפים לזכור אותה כמו שהיתה בשיא תפארתה, והתייחסתי אליה תמיד כאילו שהיתה שפויה לחלוטין. זו היתה הדרך שלי להתמודד עם הקשיים. אפשרתי לה להשתתף בכל פעילות כדי שתרגיש שהיא כמו כולם. אם זכור לך, הרשיתי לה אפילו לצאת לטיול השנתי שלך בכיתה ח’. היא כל כך רצתה ליטול בו חלק", אמר לי אבי.
"הייתי המומה מדבריו" המשיכה בתיה, "איך יכולתי לשכוח…אבל, היתה בכך תשובה עבורי לשאלה שתמיד טרדה את מוחי: כיצד אבא האחראי והשקול הניח לאמא להרוס לי את הטיול השנתי ואת כל מעמדי בכיתה? אבא, בכוונתו הטובה שגה הפעם, אבל הרגשתי שיש בי את הכוח לסלוח ולשכוח.
למרות כל המרורים שסבל בחייו, לאבא יש היום הרבה נחת בראותו אותי, בתו יחידתו מצליחה בחייה ובמקצועה, נשואה, מנהלת בית עם ילדים והוא באמת מאושר איתנו". לרגע עצרה ואז הוסיפה בחיוך "וגם אני מאושרת מאוד איתו בכלל".
הן נפרדו בלבביות, ורותי התבוננה בסיפוק אחר דמותה המתרחקת של בתיה. אם אכן הגיעה להישגים בקשר איתה, הרי הקרדיט כולו מגיע לאביה, שנתן לה את נקודת ההתבוננות לאחר ההתרחשות של אותה הלוויה בירושלים.
הרחק למטה בחוף, ליחכו הגלים את החוף בניסיונו הנואל של הים לכבוש לו נתח שליטה מן היבשת, וגליו התוקפים ללא לאות מעלים קצף לבנוני בהתנפצם אלי סלע, משל היה הים קוצף על כישלונותיו.
מרחוק היה נראה שאך לשווא הים מכלה את כוחותיו במלחמה התמידית עם היבשה, אבל רותי ידעה שאם תרד אלי חוף, מקרוב, ניתן יהיה לראות איך הים עיצב והחליק את סלעי החוף ובכך זקף לזכותו ניצחונות קטנים.
רותי נזכרה ברגעי הייאוש שהיו מנת חלקה, כשניסתה לחתור חתירה ולחדור לעולמה הסגור של בתיה, הניצחונות הקטנים שהשיגה למרות הכל, הובילו בסופו של דבר אל הניצחון הגדול כפי שנתגלה לה זה עתה בפגישתה עם בתיה.
גלגל חמה ארגמני נשק לקו האופק בים. פרפורי גסיסה אחרונים של היום שעבר. הלילה ירד ורותי נפרדה מן המראות של הים ההולך ומחשיך ובליבה מאיר באור יקרות חיוכה המאושר של בתיה..
(מתוך "עת לחשוב")
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור