החיים בעידן החוויות

 

 

הטכנאי שבא לתקן את מכונת הכביסה שלי הוא דברן גדול. הוא מספר בהתלהבות על הטיול המתוכנן הבא שלו. באירופה כבר היה פעמיים, באירופה המערבית ובמזרח אירופה. מפיו קולחים בשטף שמות ערים ואתרים בהם ביקר. יש לו גם הרבה תמונות שצילם שם, כך הוא מספר בגאווה.

 

עכשיו, חלומו הגדול הוא דרום אפריקה. אך זה עולה הרבה כסף ולכן לא יוכל להגשים את חלומו בקיץ הקרוב אלא רק בקיץ שלאחריו. זוהי משאת נפשו הנכספת בה הוא הוגה.

 

לפני לכתו הוא אינו שוכח לתחוב בידי כרטיס עם מספר הטלפון שלו. "אתה לא מוכרח להזמין תיקון דרך החברה ולחכות יומיים", הוא אומר. "צלצל ישר אלי, ואבוא אליך אפילו באותו יום. מהמשכורת בחברה קשה לצאת לטיולם בעולם", הוא מסביר בקריצה, "אתה מבין?"

 

בלכתו, אני מהרהר לי, שלפני שנים לא מרובות משאת נפשו של אדם כזה היתה לחסוך מספיק כסף כדי לשפר את רמת הדיור שלו, או לפתוח עסק עצמאי. למטרה זו היה עובד שעות נוספות וחוסך פרוטה לפרוטה. כיום הוא מוציא את כספו עבור חוויות, חוויות תיור בארצות זרות, בנופים מיוחדים ובאתרים רחוקים.

 

הזרם הבלתי פוסק של תכניות טיול בחו"ל, המוצע בעיתונות וברדיו, ואף בקטלוגים צבעוניים הנשלחים הביתה על ידי סוכנויות הנסיעות, מעיד שהטכנאי שלנו איננו בן יחיד במרדף זה אחר חוויות. כל קיץ יוצאים מארצנו הקטנה מאות אלפי תושבים, לתור את כדור הארץ, ולחזור עמוסי חוויות ופילמים מצולמים. ארצנו הקטנטונת אינה בת יחידה בתופעה זו. המדובר הוא בתופעה כלל עולמית המקיפה מאות מיליונים של בני אדם. כל מי שצרכיו החומריים הבסיסיים מצויים לו מתחיל לתור אחר חוויות.

 

המקור לחוויות אינו מוגבל דווקא לתיירות. תופעת הסמים, סמי ההזיות, שפשטה כדלקה ממארת בכל העולם המערבי, שייכת אף היא לנהירה המונית זו אחר חוויות. אחרי סיפוק צרכי החיים הבסיסיים, עומדת בתור כמשאת נפש עליונה השאיפה לרכוש ולבלוע חוויות, מכל המינים ומכל הסוגים, גם חוויות מפחידות וגם מסוכנות.

 

תמורת 10 שקלים בלבד תזכה בחוויה להישטף בזרם מים חזק מגובה של עשרות מטרים ויותר בשיפועים מפחידים ובזוויות מסחררות, ותחזור הביתה מהבילוי במגלשת המים שבע רצון מאוצר החוויות המצמררות שרכשת לך.

 

תמורת כמה עשרות דולרים, ולפעמים יותר, ניתן לזכות במנת סם שמשלחת את הנוטל אותה לעולם צבעוני גדול חוויות פסיכודליות למשך 24 שעות. וכשמקיצים מזה רוצים עוד, ורוצים יותר, ושום עניין אחר בעולם אינו קיים כלל.

 

תמורת אלפיים דולר ניתן להשתתף בספארי באפריקה בציד נמרים אמיתי. כל האורחים שלך ישבו בסלון פעורי פה כשתספר על הרפתקאותיך בג’ונגל בחצות הלילה כאשר הנמר הנוראי הלך והתקרב…

 

תמורת חמישים אלף דולר בערך ניתן להירשם אצל חברה אמריקאית המבטיחה לך מקום באחת הטיסות הראשונות לירח, כאשר טיסה כזו תהיה מסחרית ופתוחה לאזרחים. להימנות על עשרת הראשונים כבר לא תוכל, כי עשרות אנשים, לא עניים במיוחד, כבר רשומים בתור לחוויה מהממת וראשונית זו.

 

מגוון החוויות שהעולם מציע הוא אינסופי, והוא כולל טיסה בגלשני אויר, טיפוס צוקים, השתלשלות למערות עלומות וזחילה במחילותיהן התת קרקעיות, סיורי צלילה בקרקעית הים, ועוד אין מספר חוויות, אשר ככל שתגדל סכנת הנפשות הכרוכה בהן כן תגדלנה החוויות בביצוען וכן תגדל המשיכה אליהן.

 

גם למסכנים שאין להם כסף או אומץ או יכולת גופנית מתאימה, מציעה הסיפרות, הקולנוע והתיאטרון, ואמצעי התקשורת למיניהם מסעות חוויה דמיוניים, גדושי מתח ופחדים, בגבהים ובתהומות, בשדות קרב ובין חייתו טרף.

 

על גל זה של רדיפת חוויות עלתה גם הפרסומת המסחרית. מפרסמי אולם חתונות מבטיחים לך חוויה בלתי נשכחת, וביטויים כמו "כל רגע חוויה", וכדומה, חוזרים ונשנים בפרסומת של מוצרים נדושים. אפילו יצרני נעליים רגילות בעלות סוליות גומי מבטיחים לך בפרסומת שלהם חוויה של ריחוף, לא פחות.

 

ניתן לקבוע בלי הגזמה יתירה שאנו חיים בעידן החוויות. העולם כולו הפך לצרכני חוויות. הכל רצים אחריהן, הכל מבקשים אותן בכל קצוות תבל, ומשלמים בעדן בכסף מלא, ואף בבריאות, ולפעמים אף בחיים.

 

חוויות הן באמת מזון נפשי הכרחי. המצב הקרוי "חסך חוויות" הוא אחד העינויים הקשים ביותר לנפשו של אדם, ומסוגל אף להוציאו מן העולם. אדם הנמצא בבית סוהר ברוסיה, עדיין ניתן לאיים עליו בצינוק. בתוך תא בטון עמוק באדמה בו לא רואים ולא שומעים מאומה מחוץ לשומר המכניס פעם ביום את מנת המזון היומית, דעתו של אדם רגיל הולכת ומיטרפת עליו.

 

גם זקן בודד שבנו היחיד הגר בחיפה בא לבקרו פעם בשבוע לשעה-שעתיים, נתון אף הוא לתהליך דומה התורם רבות לקיצור ימיו. לא שנים רבות יכול אדם לשבת בוהה בין קירות דירתו השוממים ולהישאר בריא בנפשו. אם יש לו מזל, לעיתים יכולה להציל את חייו מרפסת קידמית עליה הוא יושב ומסתכל במכוניות החולפות בכביש, ובעוברים ושבים על המדרכה למטה. גם זו חוויה. החוויות והגירויים החיצוניים הם מזון הנפש, ובלעדיהם הנפש גוועת, כשם שהגוף גווע מחוסר מזון.

 

אלא שהבדל גדול מפריד בין מזון הנפש למזון הגוף. הגוף אינו יכול לייצר מתוך עצמו את החמצן לנשימה, את המזון לאכילה, ואת הכסות והריהוט הדרושים לגוף. אלה מוכרחים לבוא מן החוץ, ואין כל תחליף לחוץ לכל אלה. אבל באשר לחוויות המשמשות מזון לנפש, הדברים שונים לחלוטין.

 

נתאר לעצמנו את הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל נוסע ברכבת. בעוד כל הנוסעים מסתכלים סביבם ומשקיפים דרך החלונות כדי לקלוט חוויות מן החוץ, יושב לו הגאון ומנתח סוגיה, מגדיר את מושגיה ואת נושאיה ומבהיר את מהלכה, וכל זאת מבלי שנבחין בו כל רמז לפעילותו הפנימית הזאת.

 

נתאר לעצמנו את רבי ישראל סלנטר זצ"ל בתא כלא בודד. האם תיפסק לרגע עבודתו על מידותיו? וכי צריך מנין לשם כך? מה ימנע ממנו לעסוק בסוגיה מוסרית, להתעמק בתוך עצמו ולהבהיר לעצמו את הלכי רוחו הפנימיים? האם זקוק הוא לכלים חיצוניים כדי לשרש את מה שנראה בעיניו פסול, ולהעמיק ולהשריש את האמונה והדעות הנכונות בתוככי ליבו?

 

סיפר בחור דתי שהיה שבוי במצרים אחרי מלחמת יום הכיפורים, כי הוא היה נתון בתנאים פיזיים קשים ביותר, ועל כולנה חסך חוויות, בהיותו בדד ללא ספר, ללא עיסוק כלשהו, וללא אפשרות לשוחח עם מישהו. והוא סיפר כיצד התפלל שחרית כל יום במשך שעות אחדות ומילא בתוכן התפילה את מחשבותיו ואת זמנו, וכן במנחה, וכן בערבית. כיצד העמיק את אמונתו בהשגחת ה’ וכיצד טיפח את גישתו היהודית לחיים, ואת הסתכלותו האמונתית במה שעובר עליו. כל זאת בעוד חבריו חסרי האמונה מתייסרים בחוסר מעש ובהעדר חוויות, כשהם מייחלים למשחק שחמט שהבטיח להם מישהו מאנשי הצלב האדם. הוא חי באותו הזמן יום אחר יום חיים עשירים ברגש ובחוויות נפשיות מבלי כל תלות בחוץ.

 

יודעים אנו סיפורים רבים על צדיקים וחסידים וגדולי מוסר שהיו יוצאים להתבודדות בחדר סגור באיזה כפר נידח או ביער, לפעמים אף לתקופות ממושכות מאוד, כדי לפתח ולחיות במלואם את חיי הנפש הפנימיים שלהם, ללא כל הפרעה של חוויות חיצוניות המסיטות אותם ממסלול מחשבותיהם.

 

סבא היה לי בירושלים. את כל חייו עשה בשכונה מצומצמת מחומשת צלעות, שבקודקודיה ביתו ובית הכנסת, בית המדרש והשוק, ובית המרחץ. הוא לא זכה לברך את הברכה המתאימה על ההרים הרמים של שווייץ, ולא את הברכה על האוקיינוס המקיף את העולם. טכנאי מכונות הכביסה היה בודאי לועג למצומצם אופקים כזה. אך הסבא דווקא נתברך בעומק של חיים, חיים של פְּנים, שתיירים מוחצנים סובבי עולם אינם יודעים כלל על קיומם.

 

המוחצנים, עיניהם וחושיהם מופנים החוצה, והחוצה בלבד. הם עסוקים רק בקליטת רשמי שטח מן החוץ. אין תודעת עצמם תופסת מקום בסדר יומם, וחקר עצמם זר להם, על אחת כמה וכמה חשבון נפשם ותיקון עצמם. כאשר ישאלו אותם בסיום מושב זקנים, כמה זמן וכסף השקיעו בהשתלטות על מידת הכעס שלהם, בהקטנת מידת הגאווה שלהם, או בכבישת תאוותיהם, הם לא יבינו את השאלה בדיוק. הם יוכלו, במקום זאת, למסור דיווח מדוייק כמה עלה להם לראות במו עיניהם פאגודה אמיתית או פירמידה במצרים, וכן כמה סרטי צילום "חיסלו" לאורך מסלולי טיוליהם.

 

אף כי שמים לרום וארץ לעומק, אבל לב האדם עד אין חקר. יכול אדם לתור בתהומות נפשו ובמרחביה, ולשוטט בנבכיה האין סופיים עד סוף ימיו, אף כי שנים רבות יחיה. תיור זה אינו לוקסוס שנועד למשועממים מחייהם הריקים, אלא חובה היא, חובה יהודית בסיסית.

 

נמל אין בונים על כמה כפיסי עץ הצפים על פני המים. במשך שנים רבות משקיעים במעמקי הים אלפי טונות של אבנים וסלעים, וממתינים עד שישקעו ויאחזו יפה בקרקעית הים. רק אז ניתן לבנות עליהם את רציפי הנמל הנראים לעין. בניית נמל נמשכת עשרות שנים.

 

נפש האדם עמוקה מני ים וסוערת ממנו. לחשוב שניתן לבנות בנפש אפילו "אני מאמין" אחד מתוך הי"ג באמירה בעלמא, הרי היא היתממות שקרית. לומר בכל תפילה "כי לישועתך קיווינו וציפינו כל היום" ושלא יהא זה כצפצוף הזרזיר, דורש עבודה קשה ומאומצת לאורך שנים עד לשכנוע אמיתי והתבססות בפנימיות הנפש. ציווי התורה "והשבותך אל לבבך", אף שנאמר ב"עלינו לשבח" בסיומה של כל תפילה, דורש עבודת חיים. בלעדיה יישאר האדם במקרה הטוב במצב של "וידעת" בלבד. אותם דברים אמורים גם על "ואהבת…בכל לבבך", ועל "לעבדו בכל לבבכם".

 

כדי לבצע את העבודה הענקית הזאת, אין צורך בוויזה לחו"ל, ולא בטיפוס על הרים. אינך צריך אפילו לקום מהכסא עליו אתה יושב ברגע זה. "בפיך ובלבבך לעשותו", אלה הכלים ואלה תנאי העבודה. שום שעמום ושום תחושת ריקנות לא יתקפו את מי שעוסק במלאכת חיים זו של היהודי.

 

גם אם אלף שנים פעמיים נחיה, לא נספיק לתייר בכל אותה ארץ אין חקר שהיא נפשנו שלנו, ולא נסיים לבקר בכל אתריה. אך היא ארץ מולדת אהובה, והיא עמנו תמיד, ועליה נצטווינו לעבדה ולשמרה.

 

 

(מתוך "בעין יהודית")