החיים כמו מגהץ – חם וחלק

 

 

"החיים הם כמו מגהץ", שיננתי לעצמי כשאני עומדת ומגהצת ערימה של גרביים. כל הזמן עסוקים בלהחליק טעויות, לעגל קצוות וליישר הדורים.

 

לא פעם ניצבים אנו מופתעים לנוכח איוולת או מעשה סכלות של בעל שכל ולא מבינים מה ראה הוא לשטות זו. להיכן נעלם האיי-קיו המעטר את קודקודו בדרך כלל, איפה ההיגיון?

 

כיצד ייתכן שגב’ לוי, הידועה כאישה פיקחית, קנתה אגסים בעשרה שקלים לקילו, שעה שמול ביתה בדיוק הם נמכרים בחצי המחיר? על מה ולמה בחר אדון וייס להשקיע כספו דווקא בעסקי השרוכים, וכי לא ראה שהיום קונים כולם סנדלים?

 

לכו תבינו.

 

אני הבנתי.

 

נכוויתי קשות עד שהבנתי שהאדם לא מאבד את שכלו סתם כך, ולעולם לא הופך מחכם לטיפש. חכם נשאר חכם ונבון תמיד יודע הכל לפני שזה קורה, רק שהראש לפעמים מתנתק לו מהגוף. משמע, הוא ממשיך בעיסוקים האינטלקטואליים והגוף עסוק בהליכים הפיזיים, כאילו לא הכירו זה את זה מעולם, כמו שנאמר – מעשים לחוד ומחשבות לחוד.

 

ומעשה שהיה כך היה:

 

קיפלתי את זוג הגרביים החמישי במספר, ודגתי גרב נוסף מהערימה המקומטת. הנחתי על קרש הגיהוץ, מעריצה את גוש הברזל המגולוון ההופך כבמטה קסם כל עקוב למישור וכל שדה חרוש ללוח חלק.

 

אין כמו גיהוץ לחידוד המוח ושיוף השכל.

 

גיהוץ הוא מטלה אינטלקטואלית טהורה, עיסוק רוחני הדורש המון משאבי מוח עם עומק ותבונה. בעצם, שום מחשבה לא תגיע לקרסוליים של הגיהוץ. כי בעוד היד עסוקה בערגול ושיפוי הבגד, מרחף לו הראש בהיכלי הדמיון, הוגה ושוקל ובונה וסותר. היד מהלכת קדימה ואחורה, עצמאית לחלוטין, והראש חופשי לעיסוקיו. היא עמלה והוא מהרהר, היא טורחת והוא הוזה, מעלה מנבכי זכרונו סיפורים מקדם, מבוכות וחוויות משכבר הימים, פותר ספונטאנית את כל בעיות היקום ומסובב את מערכת השמש על ציר אחר.

 

היד יוצרת זיגזגים על קרש הגיהוץ והראש מפליא בהברקותיו. היד משמידה קמטוטים עקשנים מעל גבי הבגד והראש נזכר בכל מיני ויכוחים סוערים שהתנהלו בזמן האחרון, ואף משיב תשובה ניצחת לכל מי שהותיר אותו, בשעתו, פעור פה. לפעמים אף מעניק לעצמו פרסים וצל"שים ואותות גבורה ופרסום.

 

יש אומרים שההמצאות הגדולות ביותר בהיסטוריה לא היו קורמות עור וגידים אלמלא היו ממציאים את המגהץ.

 

היד משוטטת ימין ושמאל באינטנסיביות כאילו הראש לא קיים, והראש שוגה והוגה בקצב מוגבר כאילו לא קיימת ומעולם לא היתה לה יד בצד ימינו.

 

הכל נראה פסטורלי עד שנכנס הטלפון לתמונה.

 

הראש שומע צלצול והיד נודדת כמו רובוט, כך לשבריר של שניה כשעוד השבלול שבאוזן רוטט מעוצמת גלי הצלצולים, והנוירונים ביד רומזים לה: "גברת, יש טלפון".

 

נטלה היד (שלי במקרה) את המגהץ הלוהט והצמידה חזק לאוזן כאילו היה הוא הטלפון בכבודו ובעצמו, ואז צעקתי במלוא גרון: "הלווווו!"

 

זהו…שבריר של שניה זה לקח עד שהמערכת הפאראסימפטתית שבה למסלול תקין. אבל שבריר השניה הספיק לו לאידיוט להטביע את חותמו על האוזן והלחי ומחצית מהפה במין משולש ברמודה של כוויה אדומה ונפוחה.

 

ה"הלו" ההיסטרי הפך לזעקת כאב חותכת, והטלפון המשיך לצלצל כאילו הוא לא שייך לעניין.

 

ייתכן כי המגהץ תבע את עלבונו, "כיצד את מעיזה להפוך מגהץ קיטור מאה ושישים גרם לדקה למכשיר טלפון לחצנים פשוט? איך תוכלי להסתכל לעצמך בפרצוף?"

 

ואכן, כשהבטתי לתוך המראה לא הצלחתי לראות לעצמי את הפרצוף, סיוט שהצריך חדר מיון דחוף.

 

"ממה נפגעת?" היתה השאלה הראשונה שנשאלתי.

"נכוויתי".

"ממה?"

שתקתי.

"ממה נכווית?"

שתקתי חזק יותר.

"גברת, אנחנו זקוקים לפרטים כדי להתאים טיפול, ממה נגרמה לך כוויה כזו על הפנים?"

"מהטלפון…"

עכשיו הם שתקו. רשמו משהו בתיק, טיפלו, חבשו, שחררו וצרפו כדורים הביתה, לא יודעת איזה.

 

החיים הם כמו מגהץ: מחליקים, מיישרים, עושים טעויות ועוברים לסדר היום עד שמקבלים מכה, חוטפים לקח. כי המגהץ הוא המורה הטוב ביותר, וכוויה אחת ממנו שווה יותר משמונה שנות לימוד בסמינר.

 

מהמגהץ למדתי סוף סוף, שהאדם אף פעם לא אחראי למעשיו, אי אפשר לבוא בטענות, ושום היגיון שבעולם והסברים ותירוצים אין בכוחם לבאר מעשה איוולת או טעות בנאלית זניחה, שנעשו בהיסח הדעת.

 

 

(מתוך מגזין "משפחה")