החיים לפנייך

חמש-עשרה שנות בולימיה ואנורקסיה,
אובדן אם ממחלת הסרטן, ארבע לידות
והאיום ממשרד הרווחה – הם חלק מסיפור
חייה של אישה אחת, אביבה שמה.

הכל החל בלידת אחיה של אביבה, שהייתה אז בת עשר. צירים קשים תקפו את האם בביתה, היא דיממה מאוד וכמעט ילדה בתוך הבית. בקושי הצליחו להעבירה לבית-החולים. במשך הלילה האב גרף את דמה לתוך דליים. המראות והקולות מאותו לילה רדפו את אביבה.

האם ילדה בן. לאחר מכן תקפו אותה כאבי ראש עזים. בתחילה נאמר לה שהדבר נובע מעצבים כתוצאה מהלידה, אבל אז התגלתה אצלה מחלת הסרטן בגזע המח. התינוק נולד לבית ללא אם. רוב הזמן היא שהתה בבית-החולים ונסעה לטיפולים. גם כאשר הייתה בבית, תפקודה היה לקוי, היא איבדה את כושר הראיה, כושר הדיבור ויכולת ההבנה. האב האומלל חילק את זמנו בין מקום עבודתו, ביתו ובית-החולים. הגידול לא התפשט והמחלה ארכה שבע שנים. אחיה הגדולים של אביבה נישאו והיא נותרה עם אחיה הקטן. אז חלה הרעה במצב האם. היא אושפזה בבית-חולים סיעודי בחיפה, שהיה בעצם תחנה אחרונה לחולים סופניים. האם הגיעה לשם כשהיא בהכרה, ואביבה באה לבקרה מדי יום והשתדלה לסבול את המראות הקשים.

בערב פסח האב היה עסוק בהכנות וביקש מאביבה ללכת לבקרה. היא באה כדי לאחל לאמה חג שמח. כשהגיעה, החדר היה מסודר ונקי, המיטה ריקה ומסודרת והארון ריק. ‘או, ברוך השם’ אמרה לעצמה, ‘כנראה שאמא מרגישה מצוין ותשתחרר לליל הסדר!’. אביבה תיארה לעצמה שאמה נמצאת בגינה או בחצר. "איפה אמא שלי?" שאלה את האחות הראשית.

"אמא שלך איננה. היא נמצאת בחדר קירור… לא יכולנו להודיע לכם, כי אין לכם טלפון בבית…" אביבה נדהמה. היא הרגישה שמודיעים לה על מות כלבה, לא על פטירת אדם אהוב. היא נכנסה לקהות חושים ולא הייתה מסוגלת אפילו לבכות. האחות הוסיפה בקרירות: "אני מציעה שתלכי הביתה ותודיעי למשפחה".

דווקא בזכות קהות חושיה, הצליחה אביבה לעלות על שני האוטובוסים שהייתה זקוקה להם בדרך לביתה בעכו. לפני שהגיעה התקשרה לשכנתם עליזה וביקשה להודיע לאביה שאמה נפטרה. "עדיף שאת תגיעי ותודיעי", אמרה לה השכנה. ואביבה אכן עשתה זאת. היא הגיעה הביתה, ראתה את אביה ואמרה: "אבא, אמא נפטרה". אביה ויתר בני המשפחה היו מוכנים לבשורה, ובכל זאת היה קשה להם לקלוט אותה. האם הייתה אישה מטופחת ומלאת שמחה שאהבה לחיות, גם בימיה האחרונים. הלוויה נערכה במהירות בערב החג לפני שקיעת החמה כדי שהאם לא תסבול יותר. לאחר שקברו אותה ישבו באבלות חצי שעה בלבד עד לכניסת החג.

לאחר שאמה נפטרה החלה אביבה לחפש משמעות לחיים. היא רצתה להבין לאן אמה הלכה ומה קורה לה, ובעיקר: למה זה קרה? למרות שלא היה לה שום מושג על העולם הבא, תיארה אותו לעצמה כמקום טהור מאוד. למרות שאביבה הייתה ונראתה חילונית, תמיד חיפשה משהו מעבר. היא הדליקה נרות שבת וביקשה מריבונו של עולם שיהיה לה בעל צדיק עם עשרה ילדים סביב השולחן. מי שהיה שומע אותה היה בטוח שדעתה נטרפה. נפשה כמהה למשהו זך וטהור, שלא היה לה מושג איך להשיגו.

כשנפטרה האם הייתה אביבה בכיתה י"א בבית-ספר חילוני. לא היה מי שייתן לה מענה על שאלותיה והיא החליטה לעבור לבית-ספר דתי. כשהגיעה לבית-הספר הדתי הייתה המומה. בית-הספר היה מעורב והיו חברויות בין בנים לבנות. היא הבינה שלא הגיעה למקום הנכון, שהיא עדיין תועה בדרך. כתוצאה מגעגועיה לאמה וכיסופים למשהו שלא ידעה בדיוק מהו, רצתה לשנות את עצמה, רצתה להיראות יפה בלחץ החברה. כדרכה עשתה כל דבר עד הסוף. היא החלה בדיאטה תמימה, שבהדרגה הפכה להרעבה עצמית. בתחילה אכלה מעט, ואט-אט החלה להתמכר לרצון שלא לאכול. וכך בהדרגה הפכה לאנורקסית.

האב חשד בתחילה שקרה לבתו משהו, אבל לא הבין בדיוק מה. כשהייתה מקבלת את ארוחתה, זרקה אותה לפח מבלי שירגיש. משקלה ירד ל-35 ק"ג, כאשר גובהה היה 1.68 מטר. היא נראתה כמו ניצולה ממחנה השמדה. כאשר האב ראה שהיא מדרדרת במשקלה, דאגתו גברה והוא הלך לבית-הספר כדי להאכילה. הוא החל לערב את אחיה בבעייתה, אבל ככל שהתערבו, כך נסגרה יותר כלפיהם. אפילו אם רצתה לאכול, כבר לא הייתה מסוגלת. המשבר החריף והיא עזבה את בית-הספר בכיתה י"ב. לאחר שהתאוששה מעט יצאה לעבוד, כשהיא משלימה בגרות אקסטרנית בערב.

יום אחד הלכה לישון אצל חברה. אמה של החברה סיפרה שהייתה באיזו חתונה ואחת הנשים הלכה כל הזמן לשירותים. כאשר שאלו אותה מדוע, הסבירה שהיא יוזמת הקאות. כאשר שמעה על כך אביבה, אימצה את הרעיון, ומאז החלה לאכול כמויות עצומות של אוכל והקיאה אותו. כך הפכה מחולת אנורקסיה לחולת בולימיה, נפלה מהפח אל הפחת. לא הייתה מסוגלת להשאיר אוכל בתוך קיבתה, אבל לפחות נהנתה ממנו. היא קינאה באנשים רגילים המסוגלים לאכול ולהשאיר את האוכל בקיבתם. כך שקעה בבולימיה, מחלה הגורמת לחולה לפתח טכניקות איך להסתיר את הקאותיו.

באותה עת עבדה בסופרמרקט בכמה תפקידים. היה לה כסף כדי לקנות אוכל. היא העבירה קצת כסף לאביה לפרנסת הבית ויצאה לבלות בערבים. בלילות הקיאה לתוך דלי ודאגה שאף אחד לא יראה זאת, אבל לעתים שכחה לרוקן את הדלי, ואביה היה שופכו כשהוא ממרר בבכי. אחיה החל ללמוד במכון לקבלה ובעקבותיו נמשכה למיסטיקה. התכנים עניינו אותה, אבל היא לא למדה שם בגלל מחירם המופקע של השיעורים.

"אני לא מכירה אותך כמעט", אמרה יום אחד לקב"ה כשפנתה אליו, "אפילו מורדת בך, אבל אני מבקשת ממך: אני לא יכולה להמשיך ככה יותר. או שתיקח אותי אליך, או שתרפא אותי!"… מאז בכתה הרבה והתחננה להשם שיוציא אותה ממצבה הבלתי נסבל. התקרבותה הייתה מלווה בעליות וירידות. יום אחד התלבשה צנוע, ולמחרת – להיפך. החלה לקרוא ספרי יהדות, ובין השאר את ספרו של הרב מרגלית מכרמיאל – "החיים לפניך", קראה אותו מתחילתו ועד סופו ומאוד התחזקה. חשה שנזרע בקרבה זרע האמת.

"נו, מה יהיה איתך?!", היה שואל אביה כל הזמן, כשהוא נושף בעורפה כל הזמן.

באותה תקופה לא הייתה מודעות להתמודדות עם אנורקסיה ובולימיה. פעם אחת, כשהבדיקות הורו על כמות אשלגן נמוכה ביותר, הגיעה אביבה לבית-החולים באשפוז כפוי. לאחר יומיים ביקשה מהרופא להשתחרר, אך הוא אמר לה: "את חייבת לגשת לבית-חולים פסיכיאטרי כדי לקבל טיפול תרופתי!". "עם כל הכבוד לך", ענתה אביבה, "אצליח לצאת מזה בכוחות עצמי בלי שום תרופה!". אביבה הייתה מאוד עקשנית והאמינה כי כשם שנכנסה לזה, כך תצליח לצאת.

היא עבדה 7 שנים באותו מקום. בשנה השביעית הכירה באמצעות עיתון את ראובן, איש בצבא קבע. הם התכתבו תקופה מסוימת, נפגשו והתחתנו. אביבה, שעדיין הייתה במשקל ירוד, התעברה והפילה בגלל הבולימיה. מאז, נכנסה לפחד שלא תוכל ללדת. היא הבינה שהקב"ה רוצה ממנה משהו, וקיבלה על עצמה כיסוי ראש חלקי. שנה לאחר מכן שוב הרתה וילדה את בתה הבכורה. לאחר מכן ילדה בת נוספת, ולאחר מכן בן. בכל אותה תקופה הייתה עדיין בולימית. אבל בכל השנים הללו בכתה הרבה והתפללה להשם שיושיע אותה. הייתה לה מחברת שבה כתבה לקב"ה מדי יום. פעם כתבה: "ריבונו של עולם, אני מבטיחה לך להפסיק עם זה!"… זה החזיק מעמד כמה שעות ושוב היא נסוגה. ובכל זאת, התעקשה להתפלל ולהמשיך לכתוב להשם את כל מה שעובר עליה.

בנה הרביעי נולד בחודש השמיני. לא היו לה נוזלים בגוף, נוצרו אצלה נוגדנים, והתפתחה בצקת גדולה ברגליים. התינוק שקל קילו וחצי ונכנס לפגייה. אז נודע לצוות הרפואי כי היא בולמית. נערכה לה בדיקת דם והתברר שערכי הדם שלה הם כמו של קשיש. "אני לא מבינה אותך", אמרה לה האחות בבית החולים, "הרי יש לך מטפחת, את בחורה דתייה. איך את עושה דבר כזה לגוף שלך?! הרי כתוב ‘ונשמרתם מאוד לנפשותיכם’!"… דבריה חדרו לנפשה של אביבה. היא התבוננה בעצמה: ‘הרי הגוף לא שלי, ואיך אני מענה אותו באופן שיטתי?!’ היא התביישה שאישה חילונית אומרת לה דבר כזה. לא עבר זמן רב והבשורה המרה ממחלקת הרווחה הגיעה: "לא תוכלי לגדל את הילד במצבך. אנחנו לוקחים אותו לאימוץ!"

"אבל יש לי שלושה ילדים בריאים?!" נדהמה. אביבה צעקה ובכתה, אבל המחלקה הפסיכיאטרית התעקשה והעניין הגיע עד לבית משפט. "אני חייבת לדבר עם הקדוש-ברוך-הוא" אמרה לבעלה, "אני לא מוכנה בשום פנים לוותר על הילד!"… אביבה נשאה את עיניה לשמים ואמרה: "ריבונו של עולם, אין לי עם מי לדבר. אני יכולה לדבר רק איתך. אם החלטת שלא אקח את הילד הזה הביתה, אז תיקח גם אותי…"

אביבה הרגישה שתפילתה נשמעה. יום אחד הלכה לחדר מיון וערכו לה בדיקות דם שהיו אמורות להכריע את עניין האימוץ, ולאחר מכן חיכתה במתח עצום לתוצאות. היה לחץ בחדר מיון. האחות לקחה בטעות גיליון של מטופל אחר שהיה על השולחן. אביבה ראתה שהשם המופיע על הגיליון אינו שמה. והאחות הראשית שאלה: "מה עם גברת אסולין? מה מצב האשלגן בבדיקת הדם שלה?". האחות התבוננה בגיליון הלא נכון ואמרה בפסקנות: "הכל בסדר. אפשר לשחרר את הילד!". אביבה רצה לפגייה ואמרה לאחות הראשית: "קיבלת את הדיווח בטלפון?". האחות ענתה בחיוך: "נו, את רואה! צריך קצת אמונה בחיים…" אביבה לקחה במהירות את התינוק ונסעה עם בעלה, שלא ידע דבר מכל מה שאירע. "סע מהר הביתה!" האיצה בו, "אחר כך אספר לך מה קרה…"

במשך חודשיים חייתה אביבה בפחד. כאשר מישהו הקיש בדלת, הביטה דרך העינית לראות אם זה עלול להיות מישהו שייקח את תינוקה. לאחר חודשיים מלו את התינוק וקראו לו צוריאל. "אני חייבת לך משהו על הנס שעשית לי" – אמרה לקב"ה. היא חשה שהבורא נתן לה ארבעה ילדים שלא בדרך הטבע והציל את הרביעי בדרך נס, ולכן לא יתכן שהיא תמשיך לחיות כך. אז החלה מסכת של תפילות עם דמעות להשם שיחלץ אותה מהבולימיה.

וזה קרה.

יום אחד אביבה קמה בבוקר ואכלה כרגיל, מבלי להקיא במשך היום עד שהלכה לישון. למחרת אותו דבר, וגם ביום שאחרי. אביבה אכלה בכמויות אבל לא הקיאה. לאחר שלושה ימים הרגישה ביטחון שהיא גמרה עם הבולמיה, חשה שעלתה על דרך המלך. הייתה בה שמחה עילאית. לאחר 15 שנה של אכילה והקאות – הכל חלף! היא הרגישה שקיבלה כוחות מלמעלה. אבל ההמשך לא היה פשוט. הגוף שהתרגל למצב הבולימי הגיב בתופעות לוואי קשות. היו לה בצקות וכאבי תופת כתוצאה מהתרחבות הקיבה, היא חשה כאבי ראש עזים וחשבה שראשה עומד להתפקע, וכבר רצתה לחזור לבולימיה. כל בוקר התעוררה למלחמה. ידעה שרק השם מסוגל להוציא אותה מהבולמיה. החזרה בתשובה הייתה התרופה למחלה. לאחר חודשיים עלתה ב-20 ק"ג. במשך הזמן גופה התאזן. מכאן ואילך החלו אביבה וראובן להתחזק. ראובן החל ללכת לשיעורים, הפיץ יהדות במקום עבודתו בצבא, וארגן שם מנייני תפילה.

אביבה חשה שחסר לה עומק ביהדות. אז נתקלה בתקליטור של הרב משה ארמוני על רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס ובו נאמר: "רבי מאיר בעל הנס ורבי שמעון בר יוחאי באו לשמוע תורה מפי רבם, רבי עקיבא. רבי עקיבא שם לימינו את רשב"י ולשמאלו את רבי מאיר. חלשה דעתו של רבי מאיר. רבי עקיבא הבחין בכך ואמר לו: ‘רבי מאיר, דייך שאני ובוראך מכירים את כוחך’!"… המשפט הזה מאוד חיזק אותה. היא הבינה שהכוח של הקדושה הינו פנימי, וכאשר האדם קשור לקב"ה ולצדיקים הוא לא זקוק לאישורים בלתי פוסקים מסביבתו. באותו רגע הודתה להשם: "השם, תודה לך! זה מה שחיפשתי תמיד!". בהמשך, השיגה תקליטורים נוספים של הרב ארמוני ורכשה את ספריו. פנימיות התורה נתנה לה את הנשמה של התשובה.

בנוסף להתחזקותה ביהדות, החלה אביבה לטפל בקבוצות תמיכה באנשים שנפלו לאנורקסיה ובולימיה, בהבנה שלאחר שהצליחה להיגאל, בעזרת השם, עליה לעזור כעת לאחרים להיגאל בגופם ובנפשם.

* **
אם חוויתם סיפור מיוחד או שמעתם ממישהו על סיפור של השגחה פרטית ואמונה שיכול לחזק את הרבים, אתם מוזמנים ליצור קשר – odedmiz@actcom.co.il

(ספרי "אור חוזר" ו"עין רואה" מאת המחבר ניתנים לרכישה בחנות האתר)