“היום יום רביעי בשבת”

היה זה יום רביעי, ח”י אלול תק”ה, הבעל שם טוב בא לבית המדרש במצב רוח מרומם. הוא עובר לפני התיבה והתפלל בניגון חגיגי עליז, שעורר פליאה והתפעלות בקרב תלמידיו.

פליאתם גברה כשראו שהבעל שם טוב אינו אומר “תחנון” ולא עוד אלא שהזמין אותם לאחר התפילה לסעודת מצווה. הם הבינו כי וודאי קרה משהו משמח במיוחד, אולם לא הם לא העזו לשאול לפשר הדבר, עד שנענה להם הבעל שם טוב וגילה את הסוד בעצמו:

“היום יום רביעי בשבת” פתח הבעל שם טוב ואמר: “יום רביעי  בו האיר הבורא יתברך את העולם בשמש, ירח וכוכבים. והיום זיכה הקדוש ברוך הוא את עולמו בנשמה גדולה שתאיר את העולם בתורה ועבודה“.

באופן הזה בישר להם הבעל שם טוב לתלמידיו כי הנה נולד תינוק, שעתיד להאיר את העולם ולהתפרסם בגאונותו, חסידותו ואהבת ישראל שבו.

תינוק זה נקרא בשם “שניאור זלמן” – על שם עתידו. שמו מורכב מהשמות שני אורות, כלומר שזכה להאיר את העולם בשני אורות – אור התורה ואור החסידות.

רבי שניאור זלמן מייסד תנועת חסידות חב”ד והראשון האדמו”ר בשושלת זו. לפי מסורת חב”ד, רבי שניאור זלמן הוא דור שביעי למהר”ל מפראג המיוחס לדוד המלך.

הבעל שם טוב הוא הסבא שלי!

בגיל שלוש הובא לבעש”ט לבקשתו לשעה קלה, בה גזז את שערותיו והניח לו את הפאות שם ידו על ליבו וברכו. כשהיה בן 5 שנים למקרא, הביאו אביו פעם נוספת אל הבעש”ט, וברכו שוב. בחזרם הביתה שאל הילד את אביו, מי היה האיש הזה? והשיבו כי זה היה “סבא”. מאז היה נוהג לכנותו “סבא”, ואף באוזני נכדי הבעש”ט, כגון רבי ברוך ממז’יבוז’ ובעל דגל מחנה אפרים. כמו כן היה נוהג לומר באוזניהם, כי אמנם הבעש”ט הוא הסבא שלהם הגופני, אולם הבעש”ט הוא סבו שלו הרוחני ממש. אלו היו הפעמים היחידות שרבי שניאור זלמן ביקר אצל הבעש”ט, כי הבעש”ט הסביר לאביו כי הוא צריך לקבל את עיקר תורתו מתלמידו, המגיד ממזריטש.

“נשמה חדשה”

בשנת תקכ”ד (1764 למניינם) נסע לראשונה ללמוד בבית-מדרשו של המגיד ממזריטש (ממלא מקומו של הבעש”ט). המגיד סיפר לו אודות מעלת נשמתו בהיותה נשמה חדשה (נשמה שלא ירדה לעולם קודם לכן, דבר המצביע על כך שמטרת ירידתה לעולם אינה לצורך תיקון חוזר על ידי גלגול נשמות, אלא בעלת מטרה כללית) וכי תפקידו בעולם הוא לגלות ולבאר את תורת הבעש”ט באופן של הבנה והשגה בדרך חב”ד.

על ספריו הקודשים

רבי שניאור זלמן מלאדי חיבר ספרים רבים כדוגמת “אגרות הקודש“, “ליקוטי תורה“, “שולחן ערוך” של האדמו”ר הזקן.

הספר הבולט והמפורסם מבניהם הוא ספר “התניא” – ספר היסוד של חסידות חב”ד, ומכאן גם כינויי “בעל התניא“.

ניגוני הקודש – ” הלשון הוא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש “.

רבי שניאור זלמן הלחין מספר ניגונים, לפי המסורת החב”דית עשרה מתוכם נקראים “הניגונים המכוונים” ומשמשים כסגולה להתעוררות לתשובה.

הניגון בתורתו של רבי שניאור זלמן הוא חלק מעבודת ה’ המסייע לפתיחת הלב בתפילה ובקיום המצוות. פתגם זה היה שגור בפיו: “הלשון הוא קולמוס הלב והניגון הוא קולמוס הנפש”.

ארבע בבות – הניגון המקודש ביותר בין ניגוני חב”ד. ניגון ה”ארבע בבות” (ארבעה שערים) הוא יצירה מוזיקלית בת ארבעה בתים, שתוכנה מקביל לארבעת העולמות העליונים הרוחניים המתוארים בכתבי הקבלה – ‘אצילות’, ‘בריאה’, ‘יצירה’ ו’עשייה’. בחסידות חב”ד נוהגים לנגנו רק בתאריכים מיוחדים, כמו חג הגאולה י”ט-כ’ כסלו ועוד.

השבוע ביום שני , י”ח אלול חל יום הולדתם של שני המאורות הגדולים : הבעל שם טוב הקדוש, ורבי שניאור מלאדי בעל התניא.  

וכפי שאני תמיד מסיימת את המאמר על הצדיקים: הדליקו נר לעילוי נשמתם הקדושה, שימו פרוטה לצדקה וקראו פרקי תהילים, אם אפשרי אז גם סעודה לכבודם, בקשו מהצדיקים שיהיו מליץ יושר בעדכם בפני בורא העולם. מבטיחה לכם שהצדיקים לא נשאר אף פעם חייבים..! זכותו