היורמים

אני לא מתוכנת להיות "שטחי". המוח
שלי רצה תמיד דברים "מרגשים" ו"מגוונים".
אז איך בכל זאת מצאתי את עצמי שלוש
שנים עם "היורמים" של לונג ביץ'?
 
 
אחרי ששרה ואני התחתנו, עברו לגור בלונג ביץ' שבניו יורק, מקום בו נמצאת אחת הישיבות המפורסמות של הזרם הליטאי. בלונג ביץ' תמצאו הרבה תלמידי ישיבה. נראה שהם תמיד הולכים לאן-שהוא. בחורף או בקיץ, הם תמיד שם, עם החליפות השחורות והכובע המצחיק והיורמי שלהם.
 
"ממש לא אני", אמרתי לעצמי בכל פעם שראיתי אותם.
 
אני לא מתוכנת להיות "שטחי". המוח שלי רצה תמיד דברים "מרגשים" ו"מגוונים", משהו שיכה במערכות הפנימיות שלי חזק ומהר. "זו לא אשמתי, כך גדלתי!"
 
יום אחד, מסיבה לא מובנת, רגליי הובילו אותי לתוך בניין הישיבה. היה זה זמן תפילת הבוקר. תוך כדי שאני מפלס את דרכי דרך אינסוף כובעים, כמות כובעים שלא ראיתי בכל שנות חיי, הרגשתי שהרבה זוגות עיניים מסתכלות עלי. סוף סוף גיליתי מישהו כמוני, לבוש כמוני, עומד באחת הפינות, אדם מאוד ידידותי, עם חיוך על הפנים.
 
אחרי התפילה, ניגש אלינו הרב אברהם קופר עם חיוך על הפנים ואמר: "שלום עליכם. אתה מהסביבה?" אמרתי לו שעברנו לכאן לא מזמן, ושהבית שלנו ממש מעבר לפינה. "באמת?" הוא אמר (והחיוך עדיין על פניו) "אז אתה גר קרוב יותר מכל רב אחר שמלמד כאן, חוץ מראש הישיבה".
 
ואז משהו קרה…
 
שם, בדיוק במקום "השטחי", הרגשתי פתאום פרץ של שמחה עמוקה!
 
הרב קופר התעניין אם אני לומד משהו (בתחום התורה כמובן), ואמרתי לו שאני לומד במקום של בעלי תשובה, אבל אולי הגיע הזמן לעשות שינוי?…
 
"אתה חושב שאני יכול ללמוד כאן?"
 
"למה לא. תמיד אפשר למצוא כיסא לעוד תלמיד".
 
ריבונו של עולם!!!!! מה חשבתי לעצמי?!
 
ישיבה זו היא אחד המוסדות האקדמאיים המפורסמים שיש באזור. באותה תקופה היא הייתה בין חמש הישיבות הטובות ביותר של הזרם הליטאי בארצות הברית. מבחינה אקדמאית, התלמידים שם ברמה גבוהה מאוד. הם בהחלט אנשים חכמים ומבריקים, וניכר עליהם שאת זמנם הם מעבירים בקיום משימה (כן, כבר בגיל צעיר). אבל יותר מכל, הייתה להם איכות שהרשימה אותי יותר מהחכמה שלהם.
 
את מקומי מצאתי באחת הכיתות שהרב קופר סידר לי ללמוד בה. ביום הראשון שלי בבית הספר, התיישבתי בסוף הכיתה וניסיתי להתאים את עצמי בתוך כיסא של תלמידים בבית ספר תיכון. הסתכלתי סביבי וגיליתי שהכיתה מלאה בכובעים. הם הגיעו בשקט וכל אחד התיישב במקומו. וכאשר רבי פייג נכנס לכיתה, כולנו עמדו מתוך כבוד ולאחר מכן התחלנו ללמוד.
 
אחרי השיעור, ארבעה בחורים בני 15 ניגשו אלי וכל אחד מהם שאל אם הוא יכול להיות השותף ללימודים שלי – מדהים!
 
למה?
 
כי אחרי היום הראשון שלי בכיתה, היה ברור לכולם שלמרות שיש לי תואר שני בתחום בו אני עוסק (פסיכותרפיה) כשההמשך הוא לכיוון הדוקטורט, מן הסתם, הם הבינו שהם לא יכולים ללמד אותי. ובכל זאת, זה לא מנע מהם לרצות לחלוק אתי את מה שיש להם (ויש להם הרבה מה להציע) למרות שיכולתי להיות אבא שלהם.
 
האמת היא, שעדיין לא הייתי מוכן אפילו לכיתה הזו באותה ישיבה בלונג ביץ'. הרבי פשוט לא היה בטוח איך תלמידי הכיתה היותר צעירים (וההורים שלהם) יגיבו כשיראו אותי שם.
 
אז למה נשארתי שם שלוש שנים? כי בשבילי, הסחורה הכי יקרה שהייתה להם בישיבה לא הייתה החכמה שלהם, היו אלו מידות הנפש המדהימות שלהם.
 
ראיתי בבחורים הצעירים האלה (ובמורה שלהם) תכונות חיוביות כמו: אדיבות, חום ואהבה, הכנסת אורחים מדהימה, אנשים שבכל הזדמנות דנים את זולתם רק לטובה, מלאים אחריות, ביטחון, התמדה, התלהבות, סבלנות, בגרות, רצינות, אמינות, שקדנות, ויכולת לנהל בצורה מדהימה את הזמן, וכמובן חוש ניווט לחיים. הם בהחלט ידעו מה הם רוצים מעצמם. ואני, באמת רציתי שגם לילדים שלי יהיו את התכונות הללו, אבל כמו שפתגם עממי אומר: "אתה לא יכול לתת את מה שאין לך".
 
אז נשארתי ללמוד עם "היורמים" במשך שלוש שנים.
 
מזווית הראיה שלי כפסיכותרפיסט, לפני החזרה בתשובה, אף פעם לא הייתי מאמין שאדם יכול לשייף ולמרק את מידות הנפש שלו, במיוחד אם הוא חלק מקבוצת נערים מתבגרים. מנקודת מבט זו, הנערים האלה נמצאים במרחק עצום מאלה שהכרתי כשאני הייתי נער, החבר'ה מהכיתה שלי, אפילו מהחברים מהקולג'.
 
היום אנו רואים הרבה אנשים שמעוניינים למצוא כל מיני דברים באנשים אחרים. ישנו דבר אחד שאיננו יכולים ללחוץ על כפתורים ולחפש בגוגל, לקבל מידע ולהחכים בדרך אינסטנט. על מה אני מדבר? על עצמנו.
 
אנחנו צריכים להיות מומחים בכל הקשור לעצמנו, כדי לדעת במה אנו צריכים את עזרתו של השם על מנת להוציא את זה מתוכנו, ובמה אנו צריכים את עזרתו של השם כדי לשפר ולתקן בתוכנו ובעצמנו. בלי ידיעה עצמית, כלומר בלי שנכיר את עצמנו, זה פשוט לא יעבוד. וכמו שאמר פעם רבי ישראל סלנטר זצ"ל: "אדם יכול לחיות עם עצמו במשך 70 שנה, ועדיין, לא להכיר את עצמו".
 
הרבה אנשים דתיים, כך נראה, עדיין לא יודעים ששיפור עצמי הוא בעצם ציווי של השם, עוד מהרגע שבו הוא נתן למשה את התורה על הר סיני, וציווי זה קודם אפילו את לימוד התורה וקיום שאר המצוות. למה? כי בלי מידות נפש מתוקנות, לימוד התורה שלנו וקיום המצוות לא יהיה כמו שצריך, ואפילו משהו שעלול לפגוע בנו.
 
אז אם אתם מוכנים להצטרף אלינו – "היורמים" – למסע החיפוש של שיפור עצמי, הנה דרך קלה להתחיל את המסע.
 
בספרו של הרב זליג פליסקין "הדרך להכיר את עצמך" (מקווה שהוא מתורגם לעברית, כי אם כן, כדאי לכם להשיג את הספר הזה. באנגלית הוא נקרא: Gateway to Self-Knowledge). בספר זה תמצאו מאות תכונות חיוביות או שליליות של האדם, בעזרתן תוכלו לבדוק את עצמכם, והמדובר בבדיקה נוחה לעצמכם בכל זמן ובכל מצב.
 
בפעם הבאה בה אתם נפגשים עם קושי או אתגר השתמשו ברשימה זו כהזדמנות לצמיחה, עד שתמצאו את כל התכונות השליליות שהתגלו לכם (המתאימות למצב אותו אתם בודקים) במחשבות, ברגשות, ובהתנהגות שלכם.
 
המשיכו לחפש באמצעות רשימה זו עד שתמצאו את התכונות החיוביות שמצאתם, בדרך כלל ההפוכות מהשליליות שמצאתם.
 
קבעו פגישה עם השם יתברך (בעצם לא צריך, הוא תמיד שם).
 
ספרו לו שאתם מוכנים לכך שהוא יעזור לכם להשתחרר מכל תכונה שלילית שגיליתם בגלל (וזה חשוב מאוד) – שאתם רוצים להיות אנשים טובים יותר! כלפיו וכלפי הסובבים אתכם.
 
בקשו מהשם שיתקן לכם את המידות-תכונות השליליות.
 
בקשו ממנו שבמקומן ייתן לכם את המידה-תכונה החיובית שציינתם ברשימה, זו שמנגד, השלילית.
 
התפללו להאמין באמת שמרגע זה ואילך תוכלו להתנתק מהמידות/תכונות/התנהגות השליליות ולתת להשם לטפל בהן (וזה אומר שסוף סוף אתם יכולים להפסיק להילחם בהן). אבל זה רק אם אתם…
 
מתרגלים את התכונות החיוביות שציינתם ברשימה (הכי טוב שאתם יכולים).
 
המשיכו להתפלל על זה במשך שלושים הימים הבאים פעמיים ביום – בבוקר כשאתם קמים, ובלילה לפני השינה.
 
בעזרת גישה זו גיליתי שהמודעות העצמית שלי רק גדלה, ומהר מאוד משחשבתי. אני, ברוך השם, יכול לעצור כמעט כל נטייה שלילית שלי ברגע שהיא מתחילה ממש. אני מתפלל תפילה קצרה ומהירה בה אני מבקש מהשם שיעזור לי להשתחרר מהנטייה השלילית הזו, ובמקומה – שיעזור לי לקחת את כל הכוח הזה לצד החיובי – לתכונה החיובית שמנגד. למשל, אם התכונה השלילית שלי היא נטייה לדון לכף חובה אנשים, אני מתחנן להשם שיעזור לי לנהוג בדיוק ההיפך – לדון לכף זכות.
 
נסו ותראו מה קורה.
 
אתם יכולים להימנע מהייאוש שאורב שם תמיד בדרך, אם תחליטו שאתם מתקדמים ולא מחפשים שלמות. נכון, אנחנו רוצים לתקן והשם תמיד מוכן לעזור לנו, אבל אל תיקחו את זה למקום שיכול לגרום נזקים, כמו החיפוש אחר השלמות.
 
בהצלחה!
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט וחסיד ברסלב. את רוב שעות יומו מעביר בבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. על פעילותו בתחום הפסיכותרפיה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א.