היסח הדעת

 

אמרו רבותינו ז"ל: שלושה דברים באים בהיסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב. כי זה ידוע שהשם יתברך מנהיג את עולמו בצדקה ובחסד וברחמים, אך כל התלאות והיסורים העוברים על האדם, הכל הוא מחמת שהשם יתברך אוהב צדקה ומשפט, ואי אפשר לדעת האדם להבין זאת בשלימות – איך המשפט נכלל עם הצדקה באחדות אחד, וכמו שייסד הפייטן: "ובמקום משפט אין צדקה, ובאין צדקה יש משפט – ואתה במשפט תעשה צדקה".

 

הנה מה שאנו רואים, שלפעמים דואג האדם ומחשבתו רודפת למצוא מציאה ורווח, ואשר יהיה מאחריו מישהו שיאמר לו, שפתאום באים עליו יסורים וצרות רבות אשר לא עלו כלל על דעתו, שהם בחינת נשיכת עקרב הבא ונושך פתאום בהיסח הדעת. וכן לפעמים להיפך, שהאדם טרוד בדאגותיו המרובות בעניין מציאת פרנסתו, ופתאום מזמין לו השם יתברך ישועה ורווח גדול או קטן, מה שלא עלה כלל על דעתו, שזה בחינת מציאה הבאה בהיסח הדעת.

 

וכך הוא הדבר גם ברוחניות, כמאמר הזוהר הקדוש: לית יום דלית בה טוב, אך כמה נחשים ועקרבים סחרין לה דלא יעול לההוא טוב – כלומר שבכל יום ויום יכול האדם להשיג ביותר בתורה ובעבודת השם, שזה עיקר הטוב והמציאה והרווח האמיתי בעולם הזה ובעולם הבא, אך כמה נחשים ועקרבים סחרין לה, שזה בחינת המחשבות הרעות והרעיונות הבאים פתאום ומבלבלים מחשבתו שלא יכנס לדבר הטוב, שזה עיקר בחינת נשיכת העקרב. וכל זה נמשך בשורשו מההנהגה שהשם יתברך מנהיג את עולמו בצדקה ובמשפט. כלומר, נשיכת העקרב בגשמיות וברוחניות נמשכת מההנהגה של בחינת המשפט, כי ממידת הדין נמשכת גם התגברות היצר הרע, כידוע, והמציאה והרווח הטוב בגשמיות וברוחניות נמשכים מההנהגה של בחינת צדקה.

 

 

 

לפני נישואיו השניים, ציווה רבנו לאנשי שלומנו שלא יהיו בחתונתו כי אם מניין אנשים בלבד. אולם לחתונה הגיעו מניין אנשי שלומנו והיו יחד אחד-עשר אנשים, כי אנשי שלומנו הביאו עימם מניין, מכיון שהבינו שכוונת רבנו, שיבואו מניין אנשים בלעדי רבנו. אולם רבנו לא הסכים לזה וציווה לרבי יעקב בעל מגיה, שהיה בין הבאים, שיצא החוצה. דבר זה היה פגיעה בכבודו של רבי יעקב, שנפגע מזה מאוד.

 

אחר כך קרא לו רבנו ואמר לו: "היות שביום החופה מוחלים לו לאדם על כל עוונותיו, ולא היה לי שום עוון שימחלו לי, על כן ציוויתי עליך לצאת, ומדוע ציוויתי דווקא לך? זה הינך יודע בעצמך!"…