הכוס של ציון

כל שנה בפסח אני נזכר בחבר שלי, ציון, ובנסיעה ההיא לחברון. כל שנה.
 
זו הייתה שנת השירות האחרונה שלי. למעשה, נותרו לי רק שבועות ספורים לפני שאשתחרר ואצא לאזרחות, לטיול וללימודים. הצבא כבר נמאס עלי לגמרי. "מיצה את עצמו," הייתי אומר. ציון היה צעיר הרבה יותר. מצחיק לחשוב על זה, אבל למעשה הוא היה צעיר ממני בשנה וחצי בלבד, אבל שנה וחצי של פז"מ הם עולם ומלואו.
 
היינו בירושלים באותו הבוקר, הוא המ"כ, אני סמל המחלקה, ועוד כמה מהחיילים מהמחלקה שלנו. היה יום רביעי, ערב פסח, וכולנו פשט ישבנו וחיכינו לקבל טלפון מהמ"מ שאומר שמחלקה מגדוד אחר החליפה אותנו בכוננות, ואנחנו יכולים לנסוע הביתה ולקבל את החג עם המשפחות שלנו.
 
בסוף קיבלנו את הטלפון, אבל זה לא היה הטלפון הנכון. על הקו היה המ"מ. "יאיר", הוא אמר לי, "ירדנו מכוננות. אתה יכול לשלוח את כולם הביתה. אבל אתה צריך להישאר. צריך לעלות על הרכב המלווה של אוטובוס שלוקח ילדים לשכונת אברהם אבינו בחברון. זה חייב להיות איש סגל, אז אתה צריך לנסוע. מצטער חביבי. כשתסיים עם זה אתה יכול לצאת הביתה. תגיע קצת מאוחר, אבל זה מה יש".
 
כמובן, קיללתי כמו עגלון, אבל שלחתי את כולם הביתה, ואת ציון איתם. החיילים בירכו אותנו בחג שמח והחלו להתפזר, וציון שאל אותי למה אני לא בדרך לאוטובוס. סיפרתי לו על הפקודה שיאיר הפיל עלי, ללוות את האוטובוס לחברון. "לא נורא", אמרתי לו. בטח אגיע הביתה בחמש-שש אחר הצהריים. לא נהדר, אבל באמת לא סוף העולם.
 
"אתה יודע מה?" אמר לי ציון בנדיבות הרגילה שלו, "אני ממילא ירושלמי. אם אני אעשה את זה במקומך אהיה בבית הרבה קודם. סע הביתה. אני אעשה את הליווי. עלי. תחזיר לי בהזדמנות".
 
"אתה בטוח?" שאלתי, אסיר תודה.
 
"בטוח".
 
וככה, אני נסעתי הביתה וציון נסע לחברון. אפילו נשאר לי זמן להתקלח ולישון קצת לפני ליל הסדר, וכמו חייל, זה בדיוק מה שעשיתי.
 
כשהתעוררתי אבא שלי היה מול הטלוויזיה. מבזק מיוחד סיפר על הירי על האוטובוס ועל הרכב המלווה בדרך לחברון. לבי ניבא רעות.
 
"אבא, אני חושב שהייתי צריך להיות על הרכב המלווה הזה בעצמי"…
 
מיהרתי לטלפון לחפש את יאיר, אבל הוא לא ענה. מהדורת החדשות חלפה ואווירת החג הורגשה ברחוב ומכל חלון, אבל אני הסתובבתי בבית אובד עצות. בשש בערב יאיר התקשר וסיפר שציון נפל.
 
ומאז, כל ערב פסח אני חושב על ציון, ועל ההתקפה ההיא שפסחה עלי אבל לא עליו. וליד הכוס של אליהו אני משאיר גם אחת בשבילו. הרי הבטחתי לו שיום אחד עוד אשיב לו טובה.