הכותבות של ברסלב

עלי הוטלה המשימה לתעד את מה
שהיה שם, והאמת היא שבהתחלה לא
ידעתי איך. אז נפגשנו כמה כותבות.
יצאו כמה מילים. ואני מרגישה ברת מזל
להיות חלק מקבוצה מיוחדת שכזו.
 
 
לאורך כל הדורות, היו כל מיני אגודות וארגונים חברתיים שונים של כותבים (כמו ארגון הכותבים הידוע). חלקם, החוט שקישר ביניהם הייתה זו דווקא השירה. חלקם, דווקא הצדק החברתי או תחום הפילוסופיה חיבר. אבל מעט מאוד, אם בכלל, הוקמו למען השם.
 
היום, אני גאה לומר שגיליתי שאני חלק מארגון נשים מיוחד, נשים שהגורם היחיד שדוחף ומניע אותן לכתוב הוא רק להפיץ את המילה – השם, בלי שום מטרות רווח, בלי רצון לקבל כבוד, אלא רק מתוך כנות ורצון אמיתי לפרסם את השם יתברך בעולם.
 
הכל התחיל לפני מספר שבועות, כשקיבלתי מייל מרבקה לוי שלנו, בו הציעה שכותבות ברסלב יפגשו (סוף סוף). יוווו… אני חושבת שהגיע הזמן שניתן לעצמנו שם!
 
ההיענות הייתה נלהבת, אחרי הכל, סוף סוף נפגוש את האדם שהמילים שלו הפכו לחלק מחיינו. לצערנו, לא כולן יכלו להגיע משום שהן כותבות לנו מעבר לים (והן היו מאוד חסרות). אבל אנו, ברות המזל, שגרות כאן בארץ ישראל, קבענו פגישה בביתה של רחלי רקלס כדי לחנוך את המפגש הראשון של חברת הנשים הכותבות של ברסלב, או משהו כזה.
 
אז איך זה היה, אתם בטח שואלים? טוב, אני רק יכולה לנסות לתאר משהו שמאוד לא קל לבטא אותו… ואני גם לא יודעת אם אצליח.
 
אחת אחרי השנייה הגענו – יהודית לוי, חיה עובדיה, רבקה, לוי, אני (נטלי קובן) ורחלי רקלס שכבר הייתה שם. טוב, זה הבית שלה, לא? אחרי כמה קריאות התפעלות, מופתעות זו מזו, התיישבנו ליד השולחן ועשינו מה שנשים עושות הכי טוב – דיברנו.
 
באוויר, הייתה תחושה ברורה של 'אנחנו כבר מכירות', כאילו נפגשנו כבר לפני שנים. ומה הפלא? אחרי שקראנו כל אחת את סיפור חייה של השנייה, כל מה שנותר לנו לעשות הוא רק לשאול עוד כמה שאלות אחת את השנייה כדי להשלים את הפאזל. כל אחת מאיתנו הגיעה אל השולחן הזה עם מסע חיים, ובפעם הראשונה, הדרכים שלנו נפגשו – כדי להתחיל שלב חדש של חברות ומטרות משותפות.
 
אז מה עושות כמה כותבות, שכולן חוזרות בתשובה וכותבות לאתר ברסלב ישראל, כשלכל אחת יש את סיפור המעשייה המיוחד שלה – כיצד התגברה על מניעות רבות כדי לעבוד את השם? על מה הן מדברות? על הרבה דברים. צחקנו הרבה. הזדהינו הרבה. ולמדנו הרבה. זה היה דיון סביב השולחן על אבני הדרך שחלפנו על פניהן במסע והשגנו, על החומות שטיפסנו, ועל הפסגות שכבשנו כדי להגיע למקום בו אנו נמצאות היום. ובמרכז של הסיפורים שלנו היה המכנה המשותף – ברסלב, והעבודה לשם שמים שכל כולה למען הכלל, וכמובן של הרב שלום ארוש והרב אליעזר רפאל ברוידא.
 
לקראת סוף המפגש, רחלי רקלס הציעה שנתקשר לרב ברוידא ונספר לו על האיחוד הקטן שלנו. אחרי מילות חיזוק וברכות רבות, הרב ברוידא הציע שאחת מאיתנו תכתוב על המפגש שלנו, וזה היה הרגע בו רבקה לוי הצביעה עלי, למרות שבאותו רגע שוחחתי בטלפון. צחקתי. למה? כי מי בכלל רוצה לקרוא על חבורת נשים שיושבות ביחד ומדברות? למרות שזה היה מאוד מעניין, במיוחד אותנו המשתתפות. לא הבנתי באותו רגע שהעיקר והמהות של מאמר זה, והמטרה האמיתית שלו, תתגלה רק אחרי המפגש עצמו.
 
לפני שנפרדנו, רבקה לוי אמרה לנו שנשתדל לעשות כל שביכולתנו כדי להפיץ את האמונה, בכל מקום וזמן שאנחנו יכולות. זה יכול להיות שיעור, או אפילו רק מילה טובה לסובבים אותנו. ההסכמה אליה הגענו הייתה שכל אחת מאיתנו – או כל אדם אחר לצורך העניין – יכולה לעזור בהפצת שמו של השם יתברך בעזרת כמה מילים פשוטות. "ההזדמנויות להשראות הן אינסופיות, ובעיקר בזמן זה של חוסר ודאות", אמרה רבקה לוי והמשיכה, "זהו חסד לשמו – להעניק לאנשים את השם יתברך, את המודעות אליו". הנדתי בראשי בהסכמה ובלב שלם, אבל לא הייתי בטוחה שאני יודעת איך להפוך את מילותיה מעוררות ההשראה למשהו מעשי. כן, אנחנו לא צריכים להיות רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש או הרב שלום ארוש כדי לחזק אחרים. אבל רגע, אנחנו בעצם השליחות שלהם…
 
ובכן, השם, וכמו שרק השם יודע לעשות, תזמן את הכל, ומכיוון שעלי הוטלה המשימה הוא רצה לוודא שיהיה על מה לכתוב. רק שלא ידעתי כמה מהר ההזדמנות הזו תתגשם…
 
אחרי הפגישה, חיה עובדיה הציעה לי באדיבותה הרבה טרמפ. שאלתי אם היא יכולה לעצור בבקשה ליד בית מרקחת באזור, ובהמשך גם בסופרמרקט. כשנכנסתי לקנות את 'רק שני דברים' שאני צריכה, גיליתי שאני צריכה 'עוד דברים'. כאן משהו הכה בתודעה שלי, כשפגשתי מישהי שבדרך כלל מתפתח בינינו דיאלוג מעניין על הקשיים איתן אנו מתמודדות ברישום הבנות לבית הספר שאנחנו מאוד רוצות. נגענו גם בנקודה-אפשרות שהבנות לא תתקבלנה ושכדאי מאוד לעשות שלום עם עדיפות שנייה ברשימה שלנו, ובעצם להפוך אותה לעדיפות הטובה ביותר. בהמשך הגענו למסקנה שהחיים באמריקה מהבחינה הזו היו הרבה יותר קלים, ואילו שאר האתגרים בכלל לא קלים ושאיתם, כאן בארצנו המתוקה והקטנה, אנחנו כבר לא מתמודדות.
 
"את יודעת" אמרתי לה, "הדבר היחיד שלמדתי מאז שהגעתי לכאן הוא שאני חייבת לוותר על השליטה שלי על החיים ולהעביר אותה להשם, משהו שחשבתי שתמיד היה בידיי בעצם היה רק כלפי חוץ. חייבת להמשיך לקרוא את הספר בגן האמונה", סיימתי בקריצה.
 
"אני מאוד אוהבת לדבר איתך" היא אמרה עם חיוך ענק על הפנים. "את אדם מאוד מעורר השראה!"
 
עמדתי שם ליד הדלפק, מנסה לשמור על איזון ואחיזה מלאה של חלק מהמוצרים, כמו הקרקרים ולבבות הדקל שבדיוק קניתי. וואו! זה לא מה שרבקה בדיוק התחננה בפנינו שנעשה לפני חצי שעה? לעורר השראה? להפיץ את המילה? ואני, זו שהוטלה עליה המשימה לכתוב ולתעד את המפגש, בדיוק חוויתי את מה שחשבתי שהוא לא מעשי!
 
זה לימד אותי כמה דברים. כשיהודים נפגשים, לשם שמים, דברים נפלאים יכולים לקרות. דבר שני, כולנו יכולים לעזור ולעורר השראה אחד בשני בעזרת כמה מילים. לא יותר. שיחה טיפוסית, בנאלית ושגרתית לכל הדעות יכולה להפוך להזדמנות של צמיחה רוחנית עצומה. וכמובן, שאם מכניסים את השם לתמונה הכל יכול להשתנות, ורק לטובה.
 
כמה כותבות. כמה מילים. אני מרגישה ברת מזל להיות חלק מקבוצה מיוחדת כזו. קבוצה שמונחית על ידי אנשים מקסימים שכל רצונם הוא רק לתת, לעזור ולעשות הכל אחד בשביל השני – הרב שלום ארוש והרב אליעזר רפאל ברוידא. יהי רצון שהשם יברך אותם ואת כל העוסקים מאחורי הקלעים של ברסלב ישראל ואת כלל עם ישראל, ויזכה אותנו, במילה אחת, במה שכולנו מחכים ומצפים לו – גאולה, במהרה בימינו אמן.
 
תודה מיוחדת ליהודית בל, שאמנם הגיעה לקראת סוף המפגש, אבל עטפה אותנו בחיבוקים ובמילים טובות ומעודדות. יהודית, וכל צוות ברסלב ישראל בכל השפות, לכל הכותבים והכותבות שלא הזכרתי (סליחה, הרשימה מאוד ארוכה…) – תודה רבה לכם על כל העבודה שאתם עושים, על זיכוי הרבים והפצת האמונה. יהי רצון שהשם יברך אתכם על כל מסירות הנפש שלכם למעננו, ולמען כלל עם ישראל.