הכי טוב לוותר

אנחנו משקיעים הרבה זמן ואנרגיה בנאומי מוסר לילדים על כך שעליהם לוותר ולחלוק. בכל יום אני מבקשת מהם, בעיקר מהגדולים, שיוותרו לאחים הקטנים שלהם. פעם בכמה זמן אני מאזנת בבקשה גם מהקטן שיוותר לגדול (בעיקר כי כבר לא נעים לי, ואני מנסה להרגיש טוב יותר עם עצמי). אפילו כתבתי שיר לילדים בו מניתי את כל המעלות שיש בוויתור ועל כמה שאנחנו בעצם מרוויחים מכך. השיר עוד לא יצא, ואני עדיין חושבת שזו מעלה גדולה, אבל פעמים רבות אני מוצאת את עצמי בדיון אישי ועמוק על נושא הוויתור.

וכמו בכל דבר, גם כאן עובר קו דק הנקרא מידתיות. הרי כולנו יודעים שזה דבר לא פשוט לוותר לטובת האחר, ושיש דברים שאסור לנו לוותר עליהם, כמו חיפוש האמת, השמחה וכדומה, כי זה יהיה כמו לוותר על החיים (בחינה של ייאוש חלילה). לפעמים, כשאנחנו מוותרים על עצמנו, אנחנו בעצם מחסירים מעצמנו ועושים נזק. ובכל זאת, זה חשוב לא להתעקש, ללכת לפנים משורת הדין, לא לעשות חשבונות ולהיות זורמים. להיות הראשון שיגיד 'אם אין עוד כרטיס אז אני מוותרת על שלי', ולנסות לא להתבאס או להרגיש שהפסדתי. זאת ממש אומנות ללכת בין הטיפות, כלומר להיות יכול לוותר ולא להרגיש שנלקח ממך משהו, ובמדרגה גבוהה יותר אפילו להרגיש שהרווחת.

בשבוע שעבר חל יום פטירתה של רחל אימנו. חשבתי על הצד החזק באישיות שלה – יכולת הוויתור המופלאה שלה. כידוע, היא כל הזמן ויתרה לאחותה לאה ובסופו של דבר זכתה בטוב ביותר. לא בכמות, לא בכבוד, אבל באיכות ובקרבת השם. אפילו מקום קבורתה הוא אחד הציונים היותר מתוקים שיש.

מאמרים נוספים בנושא:

אסור או מותר?

תפילה של אמא

תפוחים נופלים

לקחת אחריות

לך בתי, מאבא

לגונן או לשחרר?

זה מתחיל בדוגמה אישית

פירות האמונה

פרחים יקרים

חתיכות של סבון

הצלחתי לא לקלקל

כשמגיעים לבקר את אמא רחל – לא משנה אם אתה מחובר או לא, ישר מרגישים את החום והחמימות של המקום. זה ממש כאילו היא מחבקת אותך. היא אינה קבורה במקום של כבוד עם שאר האימהות והאבות במערכת המכפלה שבחברון, אלא על אם הדרך, בדרך לבית לחם, במובלעת מלאת גדרות ובלוקים, ויחד עם זאת יש משהו אחר בציון שלה שלא הרגשתי אותו באף מקום אחר, גם לא במערת המכפלה.

איני יכולה שלא לחשוב שבסופו של דבר היא זכתה להתחבר אלינו מהמקום של הרגש, המקום הקרוב והאכפתי, רק בזכות הוויתורים הכל כך קשים שהיא עשתה בחייה. כביכול, היה אמור להיות לה הכל – היא הייתה אמורה להיות "המלכה", ניבאו לה עתיד וורוד, אך הכל התהפך ובסופו של דבר היו לה חיים לא פשוטים. אני לא יודעת איך הרגישה, אמא רחל, כשוויתרה שוב ושוב לאחותה, במיוחד כשנאלצה לראות את פריחתה של אחותה מול הקמילה שלה, אבל יודעת שלמרות הכל היא לא תפסיק לוותר, גם אם לא תדע איך זה ייגמר…

אני מודה שקשה לי לוותר, וגם כשאני משכנעת את עצמי לעשות זאת למען המצווה, עדיין, אני לא יכולה להימנע מההרגשה שיצאתי מופסדת. זה מקנן בי כמו מחלה רעה, וכל מיני קולות צפים ועולים שמרקיבים את ההחלטה הטובה שעשיתי ומגמדים אותה, לעומת מה שהפסדתי. אולי זה מתחבר למקום המתקרבן באישיות שלי, זה שזוקף את ראשו בכל הזדמנות. אני מתבוננת במתיקות של אמא רחל ולא יכולה שלא לחשוב שהיא זכתה לא כי רק כי הייתה יפה, צדיקה ואשת חיל, אלא זכתה כי ידעה לוותר.

ואולי החכמה הגדולה שלה הייתה שהיא ידעה על מה לוותר ועל מה לא, וגם אחרי המעשה לשתוק, גם אם בוזתה (כמו במקרה של הדודאים, כשוויתרה לאחותה על לילה עם בעלה בעד הפרחים).

אני מתפללת לזכות לוותר ולדעת כל הזמן שאני יוצאת מורווחת, מתפללת לדייק בוויתורים שלי, מתפללת לזכור כל הזמן שאני עובדת את השם יתברך ומוותרת רק עבורו, ומתפללת שכל זה יעבור גם לדור הבא שבאחריותי.

* * *

שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com