הכל בגלל מסמר קטן

תשמעו סיפור.

איש אחד נסע ברחוב והבחין בזווית העין במחזה מאוד מוזר. במרפסת קדמית של בית ישב איש זקן וקרא עיתון. לידו ישבה אישה מבוגרת וסרגה צעיף. וביניהם, ישב כלב ונאנח ומדי פעם גם יילל בקול רם. האיש התפלא מאוד, אבל בגלל שהיה טרוד במחשבות היום שכח מהעניין והמשיך הלאה.

למחרת, האיש נסע שוב באותה הדרך וראה את אותו מחזה: איש זקן קורא עיתון, אישה מבוגרת סורגת צעיף. ובאמצע, כלב נאנח בקול רם. האיש התמלא במחשבות, אבל חשב שזה לא ממש עניינו. אז הוא המשיך בדרכו.

למחרת, רק מתוך סקרנות, הוא שוב עבר מול הבית ההוא. ואכן, שוב אותו מחזה – האיש הזקן קורא עיתון, האישה המבוגרת סורגת צעיף ובאמצע כלב נאנח. הפעם הוא יצא מהרכב, ניגש אל בני הזוג ושאל אותם "למה הכלב סובל כל כך?"

"הוא נאנח כי הוא יושב על מסמר" השיבה האישה.

"למה הוא לא קם?" שאל האיש בתמיהה.

"כי מספיק כואב לו כדי להיאנח, אבל לא מספיק כואב לו כדי לקום" השיבה והמשיכה לסרוג.

כואב, אבל לא מספיק

גם אנחנו, וכן אני מתכוונת גם אליך – את/ה שקוראים עכשיו את השורות של מאמר זה, יושבים על הרבה מסמרים, נאנחים ומתקשים לקום.

כמה פעמים יצא לכם לקחת חלק בשיחת קיטורים? כמה פעמים סיפרנו לעצמנו תירוצים, אבל בעצם לא עשינו שום דבר כדי לשפר את המצב?

כמה פעמים התלוננו על מקום העבודה, המדינה, הבוס, מערכת יחסים עם חברה או הילד שלנו, על עודף המשקל או כל גורם אחר, אבל לא היינו מוכנים לשלם מחיר אמיתי כדי לקום מהמסמר?

מאמרים נוספים בנושא:

הגרסה הכי טובה שלכם

החיים בקופסה

תברח מהקופסה

יש חיים מחוץ לקופסה

אני, כי זה הכי מקורי

אל תיכנעו לפחדים

להזיז את הגבינה

הדבר הכי טוב שקרה לך

קופסה עם שיניים

והעיקר, לא לפחד כלל

אף פעם אל תגיד אף פעם

בזכות הקשיים

הוא לא פחד

להתעמת קצת עם עצמי

השבוע ישבתי בפגישת אימון עם יזמית. היא סיפרה לי שלמרות כל המאמצים שהיא עושה, העסק לא מתרומם. היא עשתה כל מה שהייתה יכולה, אבל השוק פשוט לא מאפשר להצליח.

יכול להיות שבאמת השוק קשה, אבל אצלי האוזניים שמעו משהו אחר. המסמר כואב אבל לא מספיק כואב כדי לשנות כיוון, עדיין יש נוחות נעימה המשאירה אותה על המסמר. כי אם השוק הוא הבעיה, אז איפה החלק שלנו בעיין?

אחרי שיחה קצרה, ראינו באמת שקל מאוד להגיע למסקנות ולפתרון.

אחת הנשים בקבוצת ההרזיה אותה אני מנחה – "מידה טובה", ירדה 30 ק"ג. ופתאום, נהיה לה קשה. המוטיבציה נעלמה וההתמודדות היומית הפכה להתמודדות לא קלה. למה? כי עכשיו כואב לה, אבל כואב פחות. לא כואב מספיק. עכשיו היא רזתה, הבריאות השתפרה עד כדי כך שרופאה שלה הפסיקה לה את התרופות ללחץ דם. לחץ הדם שלה מאוזן ללא תרופות כבר מעל חצי שנה! היא מוצאת בגדים בשפע, מקבלת מחמאות… אז לא כל כך כואב שיש עדיין עודף משקל.

אז זהו, שצריך לשים לב למסמר הכואב ולהתייחס אליו, לקום ולעשות משהו שייטיב איתנו.

פעמים רבות אנחנו מתרגילים לכאב הזה, לאי שביעות הרצון הזו, ורק כאשר קורה משהו חריג אנחנו מתחילים לחפש כיסא אחר.

למשל, אדם עם מסמר תקוע בעבודה, הוא לא מרוצה אבל ממשיך ללכת לעבודה. ואז, לפתע דורשים ממנו בעבודה לעבוד עד שעות הערב המאוחרות או דוחים את פנייתו להתקדם בדרגה. זה כבר כואב מדי. ואז, הוא אומר לעצמו, 'לא אשב על המסמר הזה. זה כואב מדי, מעליב מדי…' והוא קם ועושה מעשה – או שהוא מדבר עם הבוס ומשתף אותו בקושי, או עובר למקום עבודה אחר. לפתע, הוא מרגיש משוחרר והמסמר לא מציק לו יותר.

אני ממליצה לכם לא לחכות שהמסמר יכאב חזק. לא לחכות שחלילה תופיע מחלה שתעורר אותנו לעשות שינוי. כאשר המסמר דוקר, כאשר ישנה אי שביעות רצון, עדיף להתמקד בפתרון ולא בבעיה. עדיף להימנע מקיטורים ותלונות ולפעול למען שינוי המצב לטובה.

לא מתמקדים בבעיה, מתמקדים בפתרון! זאת הדרך הנכונה.

* * *

עדנה קדוש – אחות טיפול נמרץ, מטפלת ברפואה משלימה רב תחומית. מאמנת ותומכת על פי חכמת המזרח, המערב והחסידות. מורה בשיטת נקודתרפיה. מחברת הספר "49 ימי מסע". להזמנת הספר וסדנאות בריאות: 050-5574065, ednakadosh18@gmail.com וכן באתר www.ednakadosh.com