הלב והמעיין – מכתב 10

 

 

ארז שלום,

 

אני שב ומודה לך על המאמץ שאתה משקיע להתייחס אל דבריי, אבל אני חייב לומר לך את האמת, התעייפתי. קצת "נגמר לי" מכל המורכבות הזו ומכל הצדדים והצדי צדדים שיש לכל סוגיה ביהדות (ובברסלב).

 

האם זה חייב להיות מסובך כל כך? האם אין דרך פשוטה ותמימה לעבוד את ה’ (והלא רבי נחמן מרבה לדבר על "תמימות ופשיטות" אם איני טועה). כשחזרתי בתשובה לא חשבתי שזה הולך להיות כל כך מסובך. האם זה הכרחי שאעסוק בבירור כל נקודה בחיי? ומי אמר שאני בכלל מסוגל לזה? אולי צדקו כל אלו שהסתכלו על כל מחשבותיי כהסתבכות מיותרת?

 

יודע אתה, בזמן האחרון, בכל פעם שעמדו לרשותי עשר דקות פנויות הייתי מסתער על איזו משימה מאלה שהצעת לי: התבודדות, לימוד בעיון או לימוד בבקיאות, קריאת סיפורי מעשיות או אמירת ‘שמות צדיקים’, שהרי בכל אחד מהם טמונה תועלת כה רבה.

 

לא הרשיתי לעצמי כוס קפה נינוח כבר זמן רב, תמיד נצלתי את הזמן לעשות בו עוד משהו, ולמרות שתמיד היה ה"משהו" חיובי וטוב, דקותיי הפנויות וכוסות הקפה שלי הלכו ואיבדו מטעמם.

 

הגיעו הדברים לידי כך שכאשר עמד בפני זמן מה פנוי, כבר לא הצלחתי להחליט מה לבחור מתוך רשימת הדברים הממולצים – ואחרי שבכל אופן בחרתי באחד, חלחלה אלי תחושת החמצה על כל השאר, שלא הספקתי.

 

בחודשים האחרונים כמעט ולא האזנתי למוסיקה – לא היה לי זמן לזה. לא יצאתי לשום טיול רגלי מאלה שכה הרביתי להכיר את ירושלים באמצעותם, מיעטתי להתארח, וניצלתי כל רגע פנוי ללמוד עוד ועוד. קודם, כשהייתי ‘סתם’ בחור ישיבה רגיל כמו כולם, יכולתי לנצל את רגעי הפנאי שלי כרצוני, אבל עכשיו הכפלתי את היעד שלי, עלי להיות גם תלמיד חכם וגם חסיד מושלם – ודבר זה בולע את זמני ואת שלוות נפשי. אינני סבור שאשבר, אבל כידוע לך, המחשבה שאצליח לשרוד לא מנחמת אותי. אני לא רוצה רק לשרוד, אני רוצה לחיות!

 

בבקשה, עזור לי,

דניאל

 

***

 

 

 

דניאל יקירי,

 

לעצור ולנוח – מותר ואפילו חובה. להתייאש ולוותר – אסור.

 

אינך צריך לשרוד. חובתך לחיות, אבל לפי מדרגתך האמיתית, ולא למעלה ממנה. "העיקר שהכל תלוי בו הוא אמת" כותב רבנו, "לילך בדרך אמת לפי מדרגתו" (ליקוטי מוהר"ן קי"ב). ואם אתה חש מותש ועייף, מובלבל וחסר כוח, משמע שעשית דברים למעלה ממדרגתך וחובה עליך להירגע ולהתבונן היכן אתה עומד ומה מוטל עליך באמת לפי כוחך.

 

מותר ‘להוריד הילוך’ ברגע שאדם מרגיש שהדברים גדולים עליו. לא חייבים לנסוע תמיד באותה מהירות. לפעמים צריך לעצור, לנוח, לשתות משהו, להסתכל על הנוף שבדרך.

 

וכך הורה רבנו בעניין זה (חיי מוהר"ן פח): "אמר: כשהמוח נתייגע מהלימוד, אז צריכין לשוח לדבר שיחות חולין עם בני אדם, כדי לפקח דעתו. ושיחה כזו אינה בכלל דברים בטלים חס ושלום כלל. אדרבא, היא מצווה גדולה…כי אם לא יתבטל קצת לפקח דעתו בשיחה, אזי חס ושלום יתבטל מכל וכל".

 

ועוד אמר (שיחות הר"ן כז): "אף על פי שהאדם צריך להיות זריז גדול מאוד מאוד בעבודת השם, להזדרז בכל עת ובכל שעה לעשות הרבה בעבודת השם, כי עיקר הוא העשיה, ללמוד הרבה ולעשות מצוות הרבה ולהתפלל ולהתחנן הרבה, לשפוך ליבו לפניו יתברך וכיוצא בזה שאר ענייני עבודת השם. אף על פי כן אל תהי נבהל, כשאתה רואה בספרים קדושים ענייני עבודות הרבה. אל תהי נבהל מפני זה לומר: מתי אוכל לקיים אחת מהנה מכל העניינים הללו, מכל שכן כולם. כי צריך לבל יהיה מבוהל לחטוף הכל בבת אחת, רק לילך בנחת בהדרגה מעט מעט.

 

…ואם לפעמים אין האדם יכול לעשות כלל בעבודת השם, מה לעשות, "אונס רחמנא פטריה" (במקרה של אונס, הרחמן הוא הקב"ה, פוטר את האדם). וירגיל עצמו לכסוף ולהתגעגע ולהשתוקק תמיד אליו יתברך, כי השתוקקות והכיסופים בעצמם הם דברים גדולים מאוד ורחמנא ליבא בעי (והרחמן רוצה את הלב). ויש בעניין זה כמה שיחות וסיפורים יפים ששמענו, שהם עצות גדולות טובות מאוד להרגיל עצמו בעבודתו יתברך".

 

אל תתעייף לעולם. אל תרפה, אל תוותר. ואל תאמר "נגמר לי". כך זה צריך להיות, כן. העולם הוא חידה מורכבת וכמו כן חיינו, ואם לא נעמול ונתייגע בכל כוחות נפשנו, השכליים והרגשיים, לחתור לנו דרך אמת בתוך הסבך הזה – נלך לאיבוד לבטח.

 

כן, זה הכרחי שתעסוק בבירור כל נקודה בחייך. ואתה מסוגל לזה משום שזהו רצון ה’ ורק היצר הרע ושליחיו מתעתעים בך באומרם שאתה קטן וחלש, עלוב ומבולבל.

 

"תמימות ופשיטות" – בודאי. אך כבר לימד רבנו "גם בתמימות אסור להיות שוטה", ואם הזהיר מפני חוסר דעת המתחפש לתמימות משמע שדבר זה מצוי וצריך להישמר ממנו! "אשכילה בדרך תמים" כותב דוד המלך בתהילים. גם בדרך התמימות צריך שכל, וראה כי בתורה א’ בליקוטי מוהר"ן, שם מדבר רבנו אודות התמימות (שם התורה הוא "אשרי תמימי דרך") ומציב את יעקב אבינו כסמל התמימות ("יעקב איש תם"), אבל כשאתה לומד בתורה זו על יעקב אתה רואה שתמימותו לא סתרה את החכמה, ועם תמימותו הוא הוא החכם באמת ("כי יעקב זכה לבכורה…שהוא בחינת חכמה"). דבר זה מוטל בתמידות גם עלינו וכלשון רבנו שם: "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר".

 

להסתכל בשכל! לחתור פנימה! להתבונן! לברר!

 

יקירי, הגיע הזמן שתשמח במה שכבר השגת, במה שכבר זכית. תראה איזה דרך נפלאה (וארוכה) עברת.

 

לא מוטל עלינו לדהור קדימה עד כלות הכוחות. לפעמים דווקא דהירה כזו (במעשה או במחשבה) באה מצד היצר הרע, ומטרתה להתיש את כוחותינו (הגופניים או השכליים והרגשיים) ולייאש אותנו חלילה. וכך כתב רבנו בעניין זה (ליקו"מ עב): "גם בעניין ההתקרבות עצמו להשם יתברך יש יצר הרע גדול. כלומר שלפעמים ריבוי ההתלהבות חוץ מהמידה הוא (בא) מהיצר הרע".

 

אין זו שאננות. מותר לך לנוח, כשם שמותר (ורצוי) לנוח אחרי יום עבודה כדי שיהיה כוח ליום עבודה חדש, כשם שצריך לפעמים להסיח את הדעת מדף גמרא מוקשה כדי לחזור אליו אחר כך רענן וביתר שאת. כשם שאדם זקוק למזון שיאפשר לו לחיות ולפעול – כך זקוקה גם נשמתו למזון רוחני שיאפשר לו להמשיך ולרצות לעלות. כי לפעמים הצימאון לאין קץ גורם חולשת הדעת, והשאלות ללא גבול מתישות את המוח והלב.

 

המזון המובחר שרבנו ממליץ עליו תמיד, ובפרט ברגעים של חולשת הדעת כמו אלו שעוברים עליך כעת, הוא מזון ה"אזמרה".

 

"אזמרה" הוא שמה של תורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, שמצויינת על ידי רבי נתן תלמידו כתורה העיקרית במשנתו. תורה זו עוסקת בחיוב הגדול של כל יהודי, בכל מצב, לראות טוב וללמד זכות על עצמו ועל יהודים אחרים, ורבנו מפרש כיצד מתגלה עיקרון זה בפסוק בתהילים: "אזמרה לאלוקי בעודי" וכלשונו: "היינו על ידי בחינת העוד שלי, שאני מוצא בעצמי, בחינת "ואין מעט ואין רשע" (דהיינו העוד מעט טוב שיש בי ששם הוא נקי מרשעות ורע) על ידי אותה הנקודה, על ידי זה אוכל לזמר ולהודות לה’. וזהו "אזמרה" – אזמרה דייקא, היינו זמירות וניגונים שנעשין על ידי שמלקט הנקודות טובות".

 

סיפורה של "אזמרה" מתחיל בעצם בזמן עתיק מאוד. אפילו טרם היות הזמן.

 

ב’מדרש רבה’ (בראשית פרשה ח, פיסקה ה) מובא סיפורו של דיון קדום בין בורא עולם לבין מלאכיו בעניין כדאיות בריאת העולם: "אמר רבי סימון: בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים: "אל יברא" ומהם אומרים: "יברא", ההוא דכתיב (זה שכתוב): "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו" (תהילים פה). חסד אומר: "יברא, שהוא גומל חסדים", ואמת אומר: "אל יברא, שכולו שקרים". צדק אומר: "יברא, שהוא עושה צדקות", שלום אומר: "אל יברא, דכוליה קטטה (שכולו קטטה)". מה עשה הקב"ה? נטל אמת והשליכו לארץ, ההוא דכתיב "ותשלך אמת ארצה" (דניאל ח). אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מה אתה מבזה תכסיס אלטיכיסיה שלך? "תעלה אמת מן הארץ". הדא הוא דכתיב (וזהו שכתוב): "אמת מארץ תצמח" (תהילים פה).

 

רבי נתן, כדרכו בקודש, מבאר מדרש פליאה זה באופן מעמיק שממנו יוצאות השלכות רבות משמעות לחיינו. מפאת אריכות דבריו שם (הלכות ריבית ה, טז-לו) אכתוב לך את הדברים בלשוני.

 

לפני הכל צריך להבין, שמחלוקת זו הנקראת "קטרוג המלאכים" איננה רק סיפור היסטורי. היא מתחדשת ועולה, מאז בריאת העולם, בכל יום ויום. עבודת הצדיקים בכל הדורות, ובכוחם גם עבודתנו – היא לבטל "ולהמתיק" את הקטרוג, העמוק והתקיף, הדורש, על פי מידת הדין, ביטול וכליית האדם בגלל מעשיו הרעים ("כולו שקרים", "כולו קטטה" וכו’).

 

קטרוג זה איננו חיצוני בלבד, משהו שנגזר עלינו משמים. הוא משתלשל והולך ומופיע גם בליבנו. בכל רגע שאנו רואים סביבנו ובתוך עצמנו את הרע והשלילי, בכל רגע שאנו חשים בעוצמת השקר והרשע המפעפעת מתחת לפני השטח ומעליו, גם אנחנו אומרים, כאותם מלאכים קדמונים – "אל יברא". גם אנו מרגישים שמוטב למות מאשר לחיות חיים כאלה. מה התכלית ומה התועלת בעולם אם כך נראים פני הדברים? ומה התועלת והתכלית בחיי כאשר אני מגלה, למרבית הזוועה, גם בתוך עצמי את סימני "כולו שקר", "כולו קטטה" ושאר ענפיהם המרים והארסיים.

 

איך מבטלים קטרוג זה?

 

הבעיה העמוקה בהתייחסות אל הדברים היא שהם פשוט אמת! והלא מידת האמת היא שאמר "אל יברא, שכולו שקרים". וכלשון רבי נתן שם: "כי בודאי האמת הפשוט בהשקפה ראשונה מחייב שלא יהיה נברא האדם (מפני שאכן) שכולו שקרים".

 

האור הראשון שבוקע מסוגיה זו הוא עצם התייחסותו של בורא עולם לטענה. הסתייגותו ממנה היתה כה רבה עד שהתגובה לדברים היתה: "נטל האמת והשליכו לארץ". אמת כזו, קטרוג כזה – הקב"ה לא רוצה והוא משליך אותם ממנו והלאה.

 

גם משה רבנו נקט בדרך זו (וכמוהו כל גדולי הצדיקים). ברגע שראה שהאמת מעוררת קטרוג על ישראל – השליכה ממנו והלאה. וזהו עניין שבירת לוחות הברית, שבזה מסיימת התורה את דבריה. (בפסוק "לעיני כל ישראל" כמו שמבאר רש"י שם). כי כמו שה’ השליך ארצה את האמת המקטרגת, השליך משה מידיו לארץ תורת אמת ברגע שראה שעם ישראל חטא והאמת של התורה מקטרגת. "כי משה ראה גודל החורבן שחטאו ישראל כל כך ועברו על כל התורה ועבדו עבודה זרה, עד שהיה משורת הדין על פי התורה להרחיק ולהאביד ישראל חס ושלום…ועל כן השכיל משה והשליך את הלוחות לארץ…להורות שאף על פי שהם תורת אמת, אף על פי כן מאחר שעל ידם עולה על דעתו שאפס תקווה ואי אפשר להתפלל עוד על ישראל, על כן השליכם ארצה והרחיקם מעל פניו, וחיזק את עצמו להאמין שאי אפשר להשיג עמקות דעתו כלל, עד שהבין שאף על פי כן השם יתברך רוצה שיתפלל עליהם" (שם סעיף כח).

 

וזהו המסר העמוק בו מסיימת התורה את דבריה – אם יהודי נתקל באמת שמה שיוצא ממנה זה קטרוג ודין, ייאוש ואובדן תקווה – חובתו להתעלם מאמת זו!

 

ואם נחזור ונשאל: הלא סוף סוף מדובר באמת. וכי אנו מצווים להאמין חלילה בדבר שהוא היפך האמת?

 

מבאר רבי נתן שמידת האמת היא דבר נאצל ונברא על ידי ה’. אין היא ה’ עצמו. ועל כן אפילו מידת האמת, בהיותה נבראת ולא בורא, איננה משיגה את האמת של ה’ בעצמו וכלשונו: "רק מחמת שתיכף שנאצל האמת מאיתו יתברך לא היה אפשר להשיג עמקות דעתו".

 

יש "מידת האמת" שהיא מידה מסויימת של אמת. ויש האמת בעצמה! שהיא עמקות דעתו של יוצר העולמות.

 

כך מסביר שם רבי נתן גם את המשך דברי המדרש. השלכת האמת המקטרגת מלפני ה’ היתה ההתייחסות הראשונה. אולם המלאכים טענו שאין ראוי להשליכה, ועל כן המשך ‘הטיפול’ באמת היה: "תעלה אמת מן הארץ" ככתוב: "אמת מארץ תצמח".

 

זרע האמת שהושלך ארצה, וכדרכו של זרע, כאשר מטפלים בו, משקים אותו ושומרים אותו מפני המזיקים, הוא גודל וצומח. אמת מארץ – תצמח. מיהו "הגנן" של האמת? מי בכל ברואי עולם מסוגל להוציא מתוך גרעין האמת עץ של אמת, ומתוך הדין – חסד.

 

על זה משיב שם רבי נתן (סעיף כ): "כי השגת עמקות דעתו באמת לאמיתו – זה סתום ונעלם מכל הנבראים והנאצלים, ואי אפשר לעמוד על סוף דעתו יתברך ולא שום מלאך ושרף, כי אם נשמת הצדיקים האמיתיים הגדולים במעלה מאוד, שזכו על ידי מעשיהם ועבודתם להשגת דעתו יתברך באמת".

 

וכן הוא דברי רבי נחמן בספרו (ליקו"מ ז, סעיף ב): "ואי אפשר לבוא לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים, וילך בדרך עצתם, ועל ידי שמקבל מהם עצתם, נחקק בו אמת…ועצת הצדיק הוא כולו זרע אמת".

 

בלעדי הצדיק – מסתבך האדם והולך באמת המקטרגת, באמת שמצביעה על חסרונותיו ומחלישה את דעתו עד לתחושת "אל יברא". אולם בזכות הצדיק – זוכה אדם "לזרע אמת", זרע שצומח ומתפתח ומגלה פנים אחרות לגמרי: "כדאי וכדאי להיברא, ולו בכדי כדי לעשות לקב"ה פעם אחת כל החיים נחת רוח אחד".

 

"כי אז יזכה שם (במקומו הנמוך והשפל, מלא שקרים, מלא קטטה) לזכור בה’ יתברך, ולעשות שם מה שיוכל, מה שמרמז לו ה’ יתברך. כי לפי המקום הזה יכול לזכות בעבודה קטנה לעשות נחת רוח ושעשוע גדול לה’ יתברך, מה שלא היה זוכה במקום קדוש ביותר, כי ה’ יתברך מקבל תענוג ושעשוע גדול מאוד כשעולה לפניו איזה עבודה ממקום הנמוך ורחוק מאוד, כמו בדברי חכמינו ז"ל כמה פעמים (ליקוטי הלכות או"ח ברכות הריח וברכות הודאה ד, אות מה).

 

אמת – מארץ תצמח. ובארץ – יש גן ויש גנן.

 

"והיה באותו הגן פירות, שהיה להם כל מיני טעמים שבעולם. גם היה שם כל מיני ריחות שבעולם, גם היו שם כל מיני מראה, כל הגוונים וכל הפרחים שבעולם. הכל היה שם באותו הגן. והיה על הגן גנני (גנן) אחד, והיו בני אותה המדינה חיים, חיים טובים על ידי אותו גן" (מעשה משבעת הקבצנים).

 

רצונך לחיות חיים טובים? לאכול פירות בכל הטעמים? להריח פרחים בכל הריחות? לך אצל גנן המלך, אצל צדיקי עולם שמצמיחים את האמת העמוקה של ה’, האמת שהיא עמקות דעתו וכוונתו ביצירת עולמו. אמת שעל פיה כדאי שיברא האדם ויעבור מה שיעבור, אף על פי ש"כולו שקרים" ו"כולו קטטה", כי בתוך השקרים, בתוך הקטטה, נמצא אור גדול של חסד וטוב, נקודות טובות יקרות מאוד.

 

זוהי תורת ה"אזמרה". לחפש ולבקש ולמצוא בעצמנו ובזולתנו – טוב מתוך הרע, אור מתוך החושך, חסד מתוך הדין.

 

ועוד בעניין זה כותב רבי נתן (ליקוטי הלכות יו"ד גילוח ב’, אות ח): "כי רבותינו ז"ל אמרו: "טוב לאדם שלא נברא משנברא", ואם כן קשה – למה נברא? ופירש רבנו ז"ל (ליקו"מ לט) שכפי שפגעי העולם הזה בודאי טוב שלא נברא, אבל בשביל התכלית – בודאי מה טוב שנברא. כי אי אפשר להנשמה להשיג התכלית כי אם על ידי שעוברת בזה העולם המעשה.

 

…וכאשר באמת הרבה בני אדם קובלים על ימיהם ואומרים למה נבראו, מחמת ריבוי הצרות והייסורים שסובלים בזה העולם (שזוהי הצורה החיצונית בה מתבטא "כולו שקרים, כולו קטטה"). אך באמת, בשביל התכלית שיזכה אפילו הפחות שבפחותים והקל שבקלים בודאי כדאי כל הייסורים והצרות שסובל בזה העולם ולאחר, כי הכל כדאי בשביל התכלית…שאי אפשר לזכות אליו שום מלאך כי אם נשמת ישראל…כי אחר כך יזכה למה שיזכה, עין לא ראתה".

 

"ואפילו נקודה אחת (כלומר החלק הטוב והאמיתי) של מצווה קלה של הקל שבקלים – אין כל העולם נחשב כנגדה" (ליקוטי הלכות או"ח תחומין ו, אות ב). ולא רק העולם אינו נחשב כנגדה, אלא גם עבודתם בקודש של כל יצורי מעלה אינה כלום כנגדה, וכלשון רבי נתן ("עלים לתרופה" מכתב רב): "כי כל העולמות, עם כל עבודתם הגדולה, שעובדים אותו יתברך באימה וביראה תמיד, אין עולה אצלו יתברך כלל כנגד שיחה אחת ותפילה אחת של בן אדם השפל הזה שבזה העולם".

 

וכותב עוד בעניין זה רבי אברהם בן רבי נחמן ("כוכבי אור" חלק ששון ושמחה תפילה א’ בהגהות): "ואף אם אמרו חז"ל: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", כפי התכלית האחרון שיזכה כל אחד, בודאי טוב יותר מה שנברא (כפי שכבר הבאנו בשם רבנו) וזה נאמר אפילו על הפושע שבפושעים, שאין פושע יותר ממנו…כי גם כל העונשים מרים ומרורים שלו, שיצטרך לסבול עד אשר יזדכך, אף על פי שיהיו קשים וגרועים מכולם, כאין יהיו נחשבים נגד העונג אשר יזכה גם הוא, גם אם לא עשה בזה העולם רק מצווה אחת".

 

ולא זו בלבד שמעט הטוב שיש באדם יועיל לו לעולם הבא, וכבר ‘משתלם’ לו לבוא לעולם ו"נוח לו שנברא", אלא שהעוסק בתורת "אזמרה" מצווה לייקר כל כך את הטוב שהוא מוצא בעצמו ובזולתו, עד שעל ידי זה יוציא משפטו (ומשפט זולתו) לכף זכות. וכלשון רבנו שם (ליקו"מ רפ"ב): "ועל ידי זה שמחפש ומוצא בעצמו עדיין מעט טוב, על ידי זה הוא יוצא באמת מכף חובה לכף זכות". למרות ריבוי החושך, השגיאות, השקרים, העוון – ערך הטוב שבנו כה עצום, עד שיש בכוחו להטות את הכף לזכות.

 

הגנן מצמיח את הטוב הזה, את האמת העמוקה הזו, מצווה עלינו, על כל פנים, להתאמן בזה. לראות טוב.

 

ארז.

 

(מתוך: הלב והמעיין – מאת הרב ארז משה דורון, ובאתר "לב הדברים").