הלב והמעיין – מכתב 5

 

שלום ארז,

 

תודה על מכתבך ועל דבריך.

 

שאחד ועוד אחד שווים שניים – זה פשוט. שאומות העולם שונאים את עם ישראל – גם זה פשוט. שהתורה והמצוות הם הבחירה הנכונה לכל יהודי – פשוט לי. שה’ יתברך מנהיג את הכל – אין שום ספק.

 

אבל שהוא מנהיג את הכל ברחמים – בזה אני לפעמים משוכנע, ולפעמים…כופר. לא בשכל. בשכל אני משוכנע תמיד ואין לי בעיה. בשכל אני מבין שהשואה היתה מתוך רחמים, שתאונות דרכים איומות הן מתוך רחמים, שהחיילים שלנו נופלים בג’נין מתוך רחמים. הכפירה שלי נמצאת בלב. פה קשה לי מאוד.

 

אני מקבל את היסודות הבסיסיים האלה בישיבה – אז מה אם אני מקבל? אתה מרגיש כל דבר שאתה קורא? חי כל דבר שאתה לומד? חש כל דבר שהשתכנעת בו?

 

אני יודע שה’ משגיח על הכל ורואה את הכל – וממשיך להתקפל מרוב כאב כשאני קופץ לבקר בן דודה ורואה ילד בן שתים-עשרה עם רצח בעניים מרוב סרטי אלימות שכבר ראה. (ויש, כידוע לך, ילדים בני גילו שהרצח כבר עבר להם מהעיניים לידיים).

 

אולי כולנו באנו לצ’אנס אחרון כאן אחרי שכבר היינו בדור הפלגה ובדור המבול, אבל אנחנו זקוקים לנס כדי לא להתבלבל גם הפעם ולא להיטרף. אתה טוען שהניסים קיימים ושומרים על כולנו. שלכל אחד יש שמירה ובחירה ושקוראים לנו ופותחים בפנינו דלתות, עובדה שאנשים נגאלו מתוך ריחוק מטורף. אתה טוען שיש תקווה לכל אחד. אני לא רואה שום דבר מזה בעיניים וקשה לי מאוד להאמין – כלומר להרגיש, ולהתעודד.

 

התנחמתי רק במילותיך: "זעקתך – במקומה. צריך וחובה לזעוק ולבקש רחמים עבור כל נשמות ישראל…צריך לכאוב, וחובה לשאת תפילה עבור כל פרט ועבור כלל ישראל".

 

בכיתי, בכיתי בדמעות אמיתיות, אחרי המפגש עם בן הדודה שלי בן השתים-עשרה, שמדד אותי במבט מרוחק ואמר לי: "מה, אתה דוס? איכס". אמא שלו, דודתי, גערה בו, ש"ככה לא מדברים, גיא, דניאל אורח שלנו". בתור תשובה הוא אמר משהו שאין שום אפשרות לצטט אותו, לקח את קסדת האופניים שלו ויצא מהבית בטריקת דלת גסה. דודתי אמרה: "אי אפשר לסבול אותו בזמן האחרון, הוא נהיה נורא ואיום. היועצת של בית ספר אומרת שהוא התחיל מוקדם עם גיל ההתבגרות".

 

אני תוהה כמה כאב יכולים עוד קרובי משפחתי לשאת בלי להשתגע. אומנם הדבר שלשמו באתי היה כדי לדבר עם דודתי על חינוך תורני לגיא המדובר, שאותו זכרתי כילד קטן ומתוק וחשבתי שיוכל להשתלב באחת מן המסגרות של הרב אורי זוהר, אבל הרגשתי שכל דבר שאומר אחרי הסצנה המבישה הזאת (אותו דיבור לא עדין שפלט הילד לכיוון אמא שלו, לא אלי), יהיה כמו ניסיון לעשות רווח פוליטי מן המצב האיום שהאם והילד מצויים בו. דודתי גם מתגרשת בימים אלה ("וזה בסדר גמור, דניאל, יש לי הסכם מצויין והדירה תעבור על שמי. הוא ישלם לגיא את כל ההוצאות ואני שמחה להיפטר ממנו") המטבח היה מלא בדלי סיגריות וקפה שחור.

 

יצאתי מהבית המדהים הזה ברמת אביב ג’ בתחושה מעיקה של קבס. חיפשתי את בן הדוד שלי ברחוב כדי לנסות להגיד לו מילה, אבל לא ראיתי אותו. היו שם ילדים אחרים, חבריו, עם קרחות וקעקועים ועגילים בלשון. ארז, זה נורא. צהריים של יום רגיל, ילדים רגילים ומשחקים רגילים ברחוב רגיל בתל אביב – ומבפנים הכל מתפורר ומתרסק וגולש לתהום.

 

ואז – בבית הכנסת הבני-ברקי שבו עצרתי להתפלל מנחה, בכיתי מרוב ייסורים על הפער הזה בין גיא וחבריו לבין הילדים הבני-ברקים סביבי שאחזו סידורים וענו "אמן יהא שמיא רבא מבורך" בלי לקלוט באיזה פיס הם זכו, ללא טרחה וללא מאמץ, והבנתי את הדבר שגם אתה במכתבך ניסית לומר.

 

הבנתי שאנחנו, החוזרים בתשובה ממחוזות הריחוק והניכור, מתחלקים עם השכינה הקדושה בצערה על הבנים החילונים. כי מי יצטער עם הקדוש-ברוך-הוא על נשמתה האבודה של דודתי? ומי יצטער את צערו על כל הבנים (והבנות!) ברמת אביב ג’? מי יבכה את הבכי הנורא על הצער הזה?

 

אז סליחה שאני שוב חוזר לנושא הזה, אבל עדיין קשה לי להבין – איזה סיכוי יש לגאולה, כשרוב העם רחוק כל כך? איך אתה חולם על ממלכת הקדושה שתקום אולי מחר, אם כל כך הרבה ‘גיא וחבריו’ יודעים שדוסים זה "איכס"? האם המשיח יבוא לבני-ברק וקריית-ספר והתל-אביבים יאבדו? ואם אכן כך צפוי לקרות – איך אני אמור לצפות לגאולה שתבוא ותשמיד את כל משפחתי?

 

ואם, לעומת זאת, המשיח ממתין שכולנו נהיה מוכנים לבואו, איך אתה מחכה לו היום? איך אמורה להתרחש מהפכה דרמטית כזאת?

 

אתה הרי עוסק בקירוב רחוקים. כותב ספרים, מוסר שיעורים ונוסע ברחבי הארץ. איך זה שלא התייאשת? אתה מוסר את כולך כדי להציל אחד מאלף, שניים מרבבה, איזו משמעות יש לשובם של גרגרים בודדים כמוני? האינך חש כמו הציפור ההיא שמנסה במקורה לייבש את הים?

 

מה נותן לך את הכוח לעסוק בקרוב המועטים?

מה אתה מאמין שיקרה? למה אתה מצפה?

 

תשתף אותי קצת,

דניאל.

 

****

 

 

דניאל היקר,

 

שאלותיך נוקבות מתמיד. נדמה שאתה רוצה להסתכל לתוך ליבי ולראות את הדברים העמוקים והפנימיים ביותר שבי, שהם ה’לוז’ ועמוד השידרה של כל אמונותי ושל חיי הרוחניים.

 

ובכן, אתן לך להתבונן שם.

 

שאלת: "אתה מרגיש כל דבר שאתה קורא?" התשובה היא – לא. "חי כל דבר שאתה לומד?" התשובה היא – לא. "חש כל דבר שהשתכנעת ממנו?" התשובה היא – לא. לא, אינני צדיק. אין אני אלא בשר ודם מלא מבוכות ושאלות ויצרים, כמוני כמוך. אני לא יודע איך להפוך את מה שכתוב בספרים לרגש חי. ובעצם גם על שאר שאלותיך המענה שלי דומה.

 

"איזה סיכוי יש לגאולה, כשרוב העם רחוק כל כך?"

 

התשובה היא – אין לי מושג. (כלומר – לי, כשלעצמי, אין מושג). אני לא יודע כלום. יותר נכון – כמעט כלום. אבל יש דבר אחד, רק אחד, שאותו אני יודע, והדבר הזה הוא ‘עצם הלוז’ שלי, שאליו אתה מנסה לחדור. והדבר הזה הוא המענה ל"מה נותן לך את הכוח לעסוק בקירוב המועטים?" והדבר הזה הוא הנותן לי את הכוח להאמין בטירוף ש"אין שום ייאוש". גם בתוך הביקורים המאוד כואבים שלי בגיהנום הנפשי הפרטי שלי – הדבר הזה הוא הדבר היחידי שלוחש לי – יש טעם. יש משמעות. תבוא גאולה. ה’ גדול. רחמיו אין סופיים, משפטיו צדק ואין בו עוול. הדבר הזה הוא לא אני. הוא לא בא ממני.

 

כמובן שלא תמיד אני בא במגע עם אותו ‘לוז’. פעמים רבות שהוא מיטשטש וצורתו אובדת. לא פעם קולו דומם. אבל תמיד תמיד אני יודע – הוא שם, בתוך העורקים, בתוך המוח והלב והדם. ורק ממנו, ורק מכוחו, אני חולם בוודאות על מלכות הקדושה, ואני יודע בוודאות שאני רוצה להיות משרת שלה ורק שלה.

 

אני מהסס האם תבין, אני משער שלא תבין, אני מקווה שמה שאומר עתה לא יגרום לך, בעקבות דעות קדומות שמן הסתם נגעו גם בך, להרים גבה ולומר: "אה, אם זה הסיפור, הבנתי הכל, זה לא מתאים לי".

 

ומה שאומר לך אינני אומר משום חוץ, רק מבפנים. מתמצית התמצית של מה שאני ושל כל הטוב שאי פעם אוכל להיות שייך אליו. אנא, נסה להבין שדבריי אלה הם הסוד הכי פנימי שלי, הדבר הכי אהוב ויקר ונערץ בעיניי.

 

הדבר הזה שמכוחו אני מאמין באור הגדול גם בעומק החושך,

הדבר הזה, שמלמד אותי איך להפוך מילים דוממות לרגש יהודי חי,

הדבר הזה שבעלדיו הייתי נותר לגמרי מבחוץ למרות היותי שומר מצוות, ורק מכוחו נוגה עלי גם אור המצווה –

הדבר הזה הוא: רבי נחמן מברסלב.

 

"כי יש צדיק, שהוא היופי והפאר והחן של כל העולם כולו", כותב רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב, תורה סז), "וכל מי שנכלל בזה החן והאמת של זה הצדיק, שהוא החן והיופי של העולם, דהיינו שמתקרב אליו ונכלל בו, נפתחין עיניו ויכול לראות".

 

מה רואה המתקרב אל הצדיק?

"מסתכל על עצמו איך הוא אוחז בכל המידות",

"וגם יכול לראות ולהסתכל בגדולת ה’, ולהסתכל בעולם".

 

אבל אנשים רבים (וטובים) מפחדים להסתכל על עצמם, נבעתים שמא יראו את עומק חסרונם. וכמו כן, למרבית הפלא מפחדים גם לראות את גדולת ה’ באמת, את עומק עולמו ויופיו ואת הנהגתו. ולכן מפאת האימה המשתקת, הם מתבוננים מבחוץ ומטילים דופי. מעדיפים לבוסס בספקותיהם מאשר להיחשף לאור העז של הוודאות.

 

לא, אינני חש כציפור שמנסה במקורה לייבש את הים, כי לא אני מייבש אותו. אני, במקרה הטוב, רק מנסה לפזר מעט את מסך העננים שמפריד בין הים ובין השמש הענקית, שאם תתקרב רק קצת לכדור הארץ – יהיה בכוחה לייבש את כל האוקיינוסים שבעולם. אני, במקרה הטוב, רק עושה דברו של רבי נחמן. אינני מפקד גדול, רק חייל פשוט. וביטחוני בקדושה נובע מאמונתי במי שמנהיג אותי.

 

אינני מאזין לדעותיי שלי, אינני מתבונן בייאושי ובסיבותיי (הרבות וההגיוניות כשלעצמן) להתמסר לייאוש. כל רצוני הוא לפנות ולבטל את השקפותיי הנמוכות, והנגועות מכל צד, ולהיות כלי נקי להכיל ולהעביר את אורו של "החן והיופי של כל העולם".

 

כשאני במקום הזה, אני מאמין, וחזק, ובוטה, וחש בקרבת אלוקים ובנחמתו. וכשאני מתרחק מהמקום הזה חלילה, אזי כמוני כמוך, אני תוהה, אנושי, אנוש בייאוש.

 

וכדי להבין את דבריי לאשורם, אם אתה מספיק אמיץ כדי לחוש בכנות שבהם, אין שום דרך אחרת בעולם – רק להכיר בעצמך את רבי נחמן.

 

להכיר משמע ללמוד בספריו, להתנסות בקיום עצותיו, להתוודע לתלמידיו, ולפקוד את קברו הקדוש באומן שבאוקראינה. יש לי ספרים שמבארים את הדברים לעומק יותר (בפרט הספר ‘היכל הגוונים המשתנים’ והספרון ‘לבד’), ואם תרצה אשמח לשלוח לך אותם.

 

אני כשלעצמי – מה אני? אם מצאת תוכן, עומק וטעם בדבריי, ואם חשת שיש כאן דבר בעל ערך, הדבר הוא רבי נחמן מברסלב. ולזכות יחשב לי להכיר לך את מיטיבי ואיש חסדי.

 

להשתמע,

ארז.