הלכות נשיאת כפיים , – זמנים שאין אומרים וידוי

 

א. צריך להתוודות ולעמוד בכל הוידוי שהקהל אומר, אפילו אם כבר התפלל ואמר באותו יום וידוי. ובפרט ביום הכיפורים, שבכל פעם שהשליח ציבור אומר וידוי צריכים הקהל לעמוד ולומר עימו הוידוי.

ב. כשמתוודה צריך לשחות מעט, ויאמר הוידוי בנחת ובמתינות ובלב נשבר ונדכה. וישהה בין תיבה לתיבה, וידע לפני מי הוא מתוודה, שאם יאמר אותו במרוצה ומבלי הבנה, הרי זה בא לתקן ונמצא מקלקל.

ג. יש נוהגים שבשעת הוידוי כשאומרים אשמנו בגדנו וכו’, גם השליח ציבור מנמיך קולו ואומר אותם בלחש, עד וסרנו ממשפטיך וכו’. אך אין דעת הפוסקים נוחה מזה, ולכן יאמר השליח ציבור כל הוידוי בקול רם. ומכל מקום אין צריך לעורר מחלוקת בעבור זה.

ד. יש אומרים שהציבור שותקים בשעה שהשליח ציבור אומר חמש תיבות של "ויעבור ה’ על פניו ויקרא", ומתחילים עם השליח ציבור לומר ה’ ה’ אל רחום וחנון וכו’. אבל המנהג הוא שכל הציבור אומרים חמש תיבות אלו בלחש, ואחר כך אומרים בקול רם מתיבות ה’ ה’ אל רחום וחנון, ויש להם על מה שיסמוכו.

ה. כשאומר ויקרא בשם ה’, יפסיק בין בשם לה’. וכן צריך להטעים את הפסק שבין ה’ ה’, כי יש טעם  פסק בטעמי המקרא בין שם ה’ הראשון לבין שם ה’ השני, וכן ראוי לנהוג.

ו. כשאומר ויעבור ישחה מעט, ויזקוף בויקרא, ויחזור וישחה קצת כשאומר ה’ ה’.

ז. יש המונים באצבעותיהם את מניין הי"ג מידות, וטוב שלא לעשות כן, כדי שלא להכנס למחלוקת בין הפשט והמקובלים.

ח. אין היחיד רשאי לומר י"ג מידות דרך תפילה ובקשת רחמים, מפני שאמירת י"ג מידות נחשבת כדברים שבקדושה, שאינם נאמרים בפחות מעשרה. אבל אם בא לאומרן דרך קריאה בטעמי המקרא, רשאי. ולפיכך יחיד שהתעכב באמירת הוידוי, והקדימוהו הציבור וסיימו י"ג מידות, יקרא את הי"ג מידות בטעמי המקרא כאדם שקורא בתורה. אבל אם התחיל לומר י"ג מידות עם הציבור, וחלק מהציבור מיהרו לסיימם, כיון שיש רוב מניין שעדיין אומרים אותם עמו, רשאי לסיים י"ג מידות בדרך תפילה.

ט. כשאומר נפילת אפים (לדוד אליך ה’ נפשי אשא וכו’) צריך לשבת. וגם אם אחר עומד בתפילת י"ח טרם סיים, מותר לו לישב לפניו ולומר נפ"א, אך מותר להחמיר ולומר בכה"ג נפ"א מעומד. והמנהג פשוט אצל הספרדים ועדות המזרח לומר המזמור לדוד אליך ה’ נפשי אשא, ואבינו מלכנו, מבלי ליפול על פניהם כלל, מפני שעל פי דברי הזוהר הקדוש, הנופל על פניו ואינו מכוין ליבו כראוי כשאומר המזמור הנ"ל, עלול ח"ו להסתלק מן העולם בקיצור ימים ושנים, ולכן נהגו להמנע מנפ"א, אלא אומרים אותו כדרך הקורא מזמור תהלים בלבד.

י. אם השליח ציבור מאריך בניגון "אל מלך" מותר ליחיד לעיין בספר בהרהור, וכשיגיע לויעבור יאמר עמו את הי"ג מידות. ומכל מקום טוב יותר שלא להסיק גם בכהאי גוונא.

יא. המתפלל עם האשכנזים בימי שני וחמישי, והם אינם נוהגים לומר "אל מלך יושב על כסא רחמים", והוא רוצה לאומרו כמנהג הספרדים, אינו צריך לסיים בכל פעם י"ג מידות (בטעמי המקרא), אלא יסיים: "כמו שהודעת לענו מקדם וכן כתוב בתורתך", ולא יותר, ודי לו מה שאמר י"ג מידות בטעמי המקרא בסוף הוידוי. ועכ"פ לא ירבה לומר פעמים רבות ויעבור.

יב. גם היחיד שאומר י"ג מידות מטעמי המקרא, רשאי לסיים במילת "ונקה". ואין לחוש בזה משום מה שאמרו: "כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה", שסוף סוף עיקר ותכלית כוונתו אינה לשם קריאה ממש, אלא לבקש רחמים, ולכן אינו צריך לסיים כל הפסוק.

יג. השומע י"ג מידות מן הציבור, אם הוא נמצא במקומות שמותר להפסיק בהם, צריך לעמוד ולומר י"ג מידות עם הציבור, הואיל ונחשבים כדברים שבקדושה. ורק אם נמצא בפסוקי דזמרה או בקריאת שמע וברכותיה לא יפסיק.

יד. אין לומר נוסח וידוי ב’ פעמים בזה אחר זה, דהווה ליה ככלב שב על קיאו. ואמנם אם אמרו וידוי בסליחות, ומתפללים מיד אחר כך שחרית או מנחה, חוזר לומר וידוי בתפילה.

טו. אין אומריםי"ג מידות ונפילת אפים בלילה. ומכל מקום רשאים לאומרם במנחה אף אחר שקיעת החמה, תוך י"ג דקות וחצי מזמן השקיעה (בשעות זמניות), שהוא זמן בין השמשות.

 

  

טז. משה רבינו תיקן להם לישראל שהחתן נוהג ז’ ימי חופה בשמחה ומשתה, ושמח את אשתו אשר לקח, ונחשבים אצלו כימים טובים, לפיכך אינו אומר בהם וידוי ונפילת אפים. וכשמתפללים הקהל בבית החתן, או כשהחתן בא לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, כל הקהל אינם אומרים וידוי ונפילת אפים בכל שבעת ימי המשתה, לכבודו של החתן. אולם בשחרית של יום החופה, אף על פי שהקידושין והחופה נערכים בו ביום קודם שקיעת החמה, מכל מקום עדיין אין תורת חתן עליו, וצרכים לומר וידוי ונפילת אפים. אבל במנחה כשהיא סמוכה לחופה, ובפרט כשהיא במזמוטי חתן וכלה, אין לומר וידוי ונפילת אפים.

יז. אם החופה והקידושין נערכים למשל ביום רביעי סמוך לשקיעת החמה, כמו שנהגו בירושלים, אף על פי שלעניין שבע ברכות נשלמים שבעת ימי המשתה ביום שלישי עם השקיעה, מכל מקום לעניין וידוי ונפילת אפיים יש להקל שלא לאומרם ביום הרביעי, עד סוף שבעה ימים מעת לעת משעת החופה והקידושין.

יח. המתפללים בבית האבל, אין אומרים וידוי ונפילת אפים בכל שבעת ימי האבל, ואף אם אין האבל שם, נוהגים שלא לומר וידוי ונפילת אפים בבית המנוח הנפטר.

יט. אם אין מניין בבית האבל, ובא לבית הכנסת כדי לומר קדיש, ולשמוע קדושה וברכו, צריכים לומר וידוי ונפילת אפים. אבל אם בא לבית הכנסת בערב השבעה, להתפלל מנחה וערבית, והקהל מתאסף כדי לשמוע דברי תורה והספד לעילוי נשמת הנפטר ולחלוק לו כבוד, אין לומר וידוי ונפילת אפים. ויש מקומות שלעולם אין אומרי וידוי ונפילת אפים כשהאבל בבית הכנסת, ויש להם על שיסמוכו.

כ. פשט המנהג בארץ ישראל ובכמה מקומות, שכשיש בבית הכנסת נער "בר מצווה", שמניח תפילין ביום שמלאו לו שלש עשרה שנה ויום אחד, דהיינו ביום לידתו, שלא לומר וידוי ונפילת אפים ותחנונים, כשם שאין אומרים וידוי ונפילת אפים כשיש שם חתן. ונתנו סמך לדבר, שהבר מצווה דומה לחתן, שנאמר כחתן יכהן פאר, ותפילין נקראו פאר, שנאמר פארך חבוש עליך, ומנהג זה נכון וישר, ויש להם על מה שיסמוכו.