הלכות תלמוד תורה

 

 

א. אסור מצד ההלכה למורים של בתי הספר להשתמש בנשק השביתה, לשם העלאת שכרם, שיש בזה ביטול תורה לתלמידים. מכיון שאין השביתה על פת לחם, אין הצדקה לבטל תורה בשל כך. ובפרט בזמן הזה שהשביתה תביא בהכרח להתדרדרות התלמידים. לפיכך חובה קדושה על כל המורים יראי ה’ החרדים לדבר ה’, להתקומם כאיש אחד נגד שביתה כזאת הנוגדת את דעת התורה וההלכה, ויאבקו לשיפור מעמדם ושכרם בדרכים אחרות. ואם בכל זאת פרצה שביתה בבית הספר, ולא יוכלו להפר אותה, עליהם לעשות מאמץ לאסוף התלמידים לבתי כנסת וללמדם דעת ומוסר ויראת ה’, חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.

ב. כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, או שקרא ושנה ופירש להבלי העולם והניח תלמודו וזנחו, הרי זה בכלל: כי דבר ה’ בזה וכו’. ותחלת דינו של אדם על תלמוד תורה. וכל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה אש אוכלתו. וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, וכמפורש בתורה: תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויביך. וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, שנאמר: למען ענותך לנסותך להיטיבך באחריתך.

ג. מצות תלמוד תורה שיהיה עוסק בתורה לשמה, שעושה כן מפני אהבת השי"ת שציוונו על כך. וכל העוסק בתורה כדי לקבל שכר (בעולם הבא) או כדי שלא תגיע לו פורענות הרי זה עוסק בתורה שלא לשמה. ואף-על-פי כן אמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולפיכך כשמלמדים את הקטנים ואת הנשים ואת כלל עמי הארץ אין מלמדים אותם אלא לעבוד את ה’ מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתם ויתחכמו חכמה יתירה, ואז מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילים אותם לענין זה בנחת עד שישיגוהו וידעוהו ויעבדוהו מאהבה.

ד. הלומד ש"ס ופוסקים ושמח מלימודו, מקיים בזה עיקר מצות תלמוד תורה, ורק הלומד לתענוג בלבד, נחשב שלא לשמה, וגם בזה מתוך שלא לשמה יבוא לשמה, ונוטל שכר על כך.

ה. העוסק בתורה ובמצוות, ואחרים מכבדים אותו בשביל תורתו או בשביל מעשיו הטובים, אף-על-פי שגם מחשבתו היתה על כך, אינו נענש, ויש לו על כל פנים קצת מצוה. ואם לומד תורה בכוונה להנאת עושר וכבוד, וחושב גם לקיים מצות תלמוד תורה, להבין ולהורות ולקיים המצוות, אין בזה שום איסור לכל הדיעות. ואף העוסק בתורה שלא לשמה, יש לו מצוה בעצם הלימוד. אבל הלומד תורה ואינו מקיים המצוות כלל, נוח לו שלא יצא לאויר העולם כלל.

ו. המחבר ספר ומערב במחשבתו גם לגדל את שמו ואת כבודו, אינו עובר משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם, שאין זה אלא אסמכתא ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

ז. מותר ללמוד תורה ולהכין מחקר תלמודי בכתב, אף שמכווין גם לקבלת פרס כספי, או לקבלת תואר כבוד, נוסף על כוונתו לקיים מצות תלמוד תורה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. וכן מותר לכתוב ולשלוח ספר וחידושי תורה למוסדות המעניקים פרס למצטיינים, וכל שכן אם עושה כן כדי שיוכל להדפיס את חיבורו, על-ידי המענק שיקבל, שבודאי שרשאי לעשות כן לכתחילה, והעוסק בתורה לשמה אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא.

ח. אף-על-פי שהותר ללמוד תורה שלא לשמה, שסופו בא לידי לשמה, מכל מקום הלומד תורה לא מאהבה ולא מיראה אלא לקנטר את חבריו, ולהוסיף על חטאתו פשע, שאף-על-פי שיודע שעובר על דברי תורה אינו מונע תאוות ליבו, נוח לו שלא נברא, ותורתו נעשית לו סם המות. אבל הלומד למטרת כבוד, או לשאיפת עושר וכיוצא בזה, הוא בכלל ההיתר לעסוק שלא לשמה שסופו בא לשמה, וכמבואר לעיל.

ט. אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם. ולא בלומד מתוך עידון ואכילה ושינה ושתיה. אלא במי שממית עצמו עליה, ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, וכך היא "דרכה" של תורה, פת במלח תאכל וכו’ ובתורה אתה עמל.

י. הרוצה לזכות לכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ובאכילה ושתיה ושיחה בטלה וכיו"ב, אלא בדברי חכמה ותלמוד תורה בלבד, כי אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה. וכל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, שנאמר יומם יצוה ה’ חסדו ובלילה שירה עמי.

יא. תלמיד חכם השוקד על לימודו, יכול להמנע מללכת לסעודת ברית מילה, וסעודת נישואין ואירוסין, על מנת שישב ויעסוק בתורה בהתמדה, ולא מבעיא אם התחיל בלימודו שאין צריך להפסיק, אלא אף לכתחילה רשאי ללמוד ולא ללכת לסעודת מצוה, ומכל שכן לתלמיד חכם שמברר הלכה למעשה, שאין לך מידה טובה הימנה, ולא שייך בכהאי גוונא להכלילו בכלל מה שאמרו חז"ל: שבעה מנודים לשמים ח"ו. ומכל מקום אם רואה שבהליכתו לשם יוכל לזכותם על-ידי אמירת דברי תורה, וגם על-ידי נוכחותו יימנעו מהוללות וליצנות, כדאי הוא לבטל מלימודו ללכת להתם, ובמקום שאין איש השתדל להיות איש, וזכות הרבים תלוי בו, והשי"ת לא ימנע טוב להולכים בתמים. ( יבי"א ד/יט )

יב. תלמיד חכם השוקד על לימודו, שהוא מוהל, והזמינוהו לערוך ברית מילה, אין ראוי לו להמנע מלמול מטעם ביטול תורה, אע"פ שיש מוהל אחר, שמצות ברית מילה ביסודה גדולה יותר מתלמוד תורה. וכן הוא הדין לסנדק שאין ראוי להתחמק מלישב סנדק אם מכבדים אותו. ואם הוא אדם גדול שמברר הלכה לרבים, מותר לו להתחמק מכל זה. [שו"ת יביע אומר חלק ד’ חלק יורה דעה סימן יט אות ז’]

יג. מותר לבן ישיבה לחתום על טופס הדחיה משירות סדיר בצה"ל, אף-על-פי שכתוב בטופס זה "שתורתו אומנותו", ובין חכמים ובין תלמידים שלא הגיעו עדיין לדין תלמיד חכם כולם בכלל תורתם אומנותם, שגדר תורתו אומנותו שתורתו קבע ומלאכתו עראי לפרנסתו.

יד. אין ישנים בבית המדרש אפילו שינת עראי וכל המתנמנם בבית המדרש תורתו נעשית קרעים קרעים, שנאמר, וקרעים תלביש נומה. ואין משיחים בבית המדרש אלא בדברי תורה, ואפילו מי שנתעטש אין אומרים לו רפואה (אסותא) בבית המדרש. ואין צריך לומר בשעת הלימוד, שהמפסיק בשעת הלימוד עונשו גדול. ויש אומרים שבזמן הזה שאין נזהרים כל כך בשיחה בבית המדרש אומרים רפואה. ונכון להחמיר.

טו. כל הלומד בבית הכנסת או בבית המדרש לא במהרה שוכח, וכל היגע בתלמודו בצינעא, מחכים, שנאמר ואת צנועים חכמה, וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש וכל שכן בהרהור במהרה שוכח. ומכל מקום הלומד תורה ע"י הרהור בדברי תורה, או בכתיבת דברי תורה, מקיים מצוות "והגית בו יומם ולילה". והמעיין בהרהור בדברי תורה, בעומק העיון לעמוד על האמת, נחשב גם כן לעמל התורה, ואין הכרח שיתן בקולו קול עוז. [יבי"א ד/ח סקי"ז. חאו"ח]

טז. אף-על-פי שמצות תלמוד תורה גדולה עד מאד, אמרו חכמים: לא עיקר המדרש אלא המעשה. ולכן אם היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה, ואי אפשר למצוה להיעשות על-ידי אחרים, כגון מצות המוטלות על גופו, כלולב ושופר קריאת שמע ותפילה וקבורת מת מצוה שאין לו קוברים, המצוה קודמת לתלמוד תורה. ואפילו התחיל כבר לעסוק בתורה אינו נפטר מהמצוה, ואף-על-פי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, לא נאמר כלל זה לענין תלמוד תורה שכל עיקרה לצורך מעשה המצוות. [יבי"א ד/יח חיו"ד]

יז. אם היתה מצוה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים, תלמוד תורה קודם למצוה. ואפילו מצות כיבוד אב ואם שהיא מצוה גדולה (שהוקש כבודם לכבוד המקום) תלמוד תורה קודמת אליה. ולכן אם אביו מצוהו שלא יסע לעיר אחרת ללמוד שם, והבן מקוה שבעיר אחרת יצליח יותר בלימודו, אינו צריך לשמוע לאביו בזה. וגדולה מזו אמרו: גדולה תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, ורצונם לומר, שיותר יש זכות למי שזכה לעסוק בתורה, ולא בא לידו הצלת נפשות, ממי שבא לידו הצלת נפשות והוצרך לבטל תורתו ולעסוק בפקוח נפש.

יח. מבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה ולהוצאת המת, שגם מצות אלו חשובות כמו אי אפשר לעשותם על-ידי אחרים, כל שצריך להרבות בכבודו של המת, אם הוא תלמיד חכם דמתני ומתני. ואין חייבים בזה אלא אם היה הנפטר מורה הוראות לרבים, בדברי הלכה למעשה, שאז צריכים לבטל מלימודם וללוות את הנפטר. והנוהגים כיום לבטל את התינוקות של בית רבן בלווית אדם גדול שנפטר, או אדמו"ר וכדומה, אף שלא לימד הלכה לרבים כלל, מן הסתם הנהיגו כן על פי גדולי הדור שלפנינו, לכבודה של תורה, והנח להם לישראל.

יט. אשה שלמדה תורה יש לה שכר על זה, אבל אין שכרה כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ועושה, וכמו שדרשו חז"ל ולמדתם אותם את בניכם, ולא בנותיכם. וגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. ומכל מקום ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה שבעל פה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. ולכן אמרו כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות. (דבר עבירה). ומיהו תורה שבכתב לא ילמדנה לכתחילה, ואם לימדה אינו כמלמדה תיפלות. ויש מפרשים שאף לכתחילה מותר ללמדה פשוטי המקראות, וכמו שמצינו בפרשת הקהל, שכתוב בה הקהל את העם האנשים והנשים והטף, שהמלך היה קורא ספר משנה תורה באזניהם. ודוקא פירושי המקראות בעומק והבנה אסור לכתחילה. ועל כל פנים בזמן הזה נהגו ללמדן מקרא לכתחילה.

כ. גם הנשים חייבות ללמוד הדינים השייכים להן, שאם לא תדענה הלכות שבת על בוריין וכדומה, איך יוכלו לקיים המצוות שמחוייבות בהן. ולכן הנשים מברכות ברכת התורה בכל יום, מטעם לימוד ההלכות השייכות להן. (ילקוט יוסף חלק א’ עמוד סג)