הלכות תלמוד תורה

 

 

א. הנשים שמגדלות בניהן לתורה, ועוזרות לבעליהן שעוסקים בתורה, ומעודדות אותם על כך, שכרן גדול מאד, והן חולקות עמהם השכר של העולם הבא.

ב. מצות עשה על האיש ללמד את בנו תורה, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם. וכן חייב ללמד אח בן בנו, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך. וכן מצוה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים תורה, שגם הם נקראים בנים. ומאימתי חייב אדם ללמד את בנו תורה, משעה שיתחיל לדבר מתחיל ללמדו תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, ופסוק ראשון מפרשת שמע ישראל, ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקי תורה וברכות הנהנין, עד שיהא כבן שש, ואז מוליכו אצל מלמד תינוקות.

ג. אם היה צריך ללמוד ויש לו בן ללמוד, ואין ידו משגת להספיק לשניהם, אם שניהם שוים הוא קודם לבנו, ואם בנו נבון ומשכיל מה שילמד יותר ממנו בנו קודם, ואף על פי כן לא יבטל הוא.

ד. אין לבטל תינוקות של בית רבן מהתורה ואפילו לבנין בית המקדש. והמלמד תינוקות צריך להיות ירא ה’, ומהיר לקרוא ולדקדק שיעשה מלאכתו באמונה. ואשרי אדם המחנך את בניו לתורה וליראת ה’ טהורה, ועושה כמיטב יכלתו לחנכם בישיבות. וכל זכויות שעושה הבן במשך חייו הוא וזרעו וזרע זרעו, הכל נזקפים לזכותו של האב הזה. כי "ברא מזכה אבא", וזכות הרבים תלוי בו. אשרי שזה ילד אשרי שזה גידל, ועליו נאמר ישראל אשר בך אתפאר.

ה. מנהל בית ספר דתי שקיבל הוראה מהרשות העירונית, שלא לקבל יותר ממספר מסויים של תלמידים לבית ספרו, למרות שביכולתו לקלוט מעבר למספר זה, אין לו להשמע להוראות אלה, ואסור לו לדחות שום תלמיד שרוצה להתקבל בבית הספר, עד קצה היכולת של הקליטה בבית הספר, וכל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו.

ו. אסור ללמד תורה לגוי, בין תורה שבכתב בין חורה שבעל פה, וגם לדבר עמו בדברי תורה אסור, וכל שכן שאסור לכתוב לו דיני התורה ומצוותיה. וכן אסור למכור לגוי ספרי קודש, כמו תנ"ך וכדומה. ואפילו אם יש גוי אחר שילמדו תורה, מכל מקום ליהודי אסור ללמד, שנאמר, מגיד דבריו ליעקב. ואין חילוק בזה בין גוי גדול לגוי קטן, שקטן דמסברי ליה ומיסבר אף-על-פי שאינו בגיל י"ג שנה, דינו כגדול, ורק בפחות מכן מותר ללמדו תורה. ואסור לענות לו על שאלות דתיות, אולם אם מקשה ומתמיה על דת ישראל, מותר להקהות את שיניו, ולהשיב לו מלחמה שערה, בכדי שלא יהיה חילול ה’, וכמו שכתוב ודע מה שתשיב לאפיקורוס עכו"ם.

ז. מותר ללמד גוי עברית בדקדוק, וכן דיני שבע מצוות בני נח, אף בזמן הזה. וכן גוי הבא להתגייר מותר ללמדו עיקרי התורה והמצוות, ואפילו ללמדו בכתב מותר. [שו"ת יביע אמר חלק ב’ חלק יורה דעה סימן יד). ע"ש].

ח. כיתת לימוד שיש בה תלמידים יהודים וגויים ביחד, מותר למורה ללמד את התלמידים תנ"ך, או תלמוד והלכה, שמפני דרכי שלום אי אפשר להוציאם מהכיתה בעת מסירת השיעור. ומכל שכן שמותר למסור דברי תורה והלכה ברדיו, ואף-על-פי שיכול להיות שיש מאזינים לא יהודים המטים אוזן קשבת לדבריו. וכן עיקר.

ט. אף-על-פי שבודאי שאין ללמוד תורה בגילוי ראש, מכל מקום אין זה מעיקר הדין, אך יש להזהר בזה מאד, ואפילו כשלומד לבד בחדרו. [שו"ת יביע אומר ח"ו סי’ סו סק"ז האו"ח]

י. אסור למנות מגיד שיעור בהלכה ובאגדה לקהל קדוש שומרי תורה ומצוות, אדם אשר לימד תורה במשך שנים רבות בבית מדרש לרבנים קונסרבטיבים, או רפורמים ח"ו, וכבר אמרו, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה’ צבאות הוא, אם הרב דומה למלאך יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.

יא. ראוי ונכון לשנן לשון הקודש, גם לתושבי חוץ לארץ, כדי שהתפילה והתלמוד תורה שבפיהם שבלשון הקודש יהיו מובנות היטב להם, ומצוה גוררת מצוה, שעל-ידי כך יהיו מסוגלים לעלות לארץ ישראל, ולא יסבלו חבלי קליטה. ויעשו הכל על פי הנחיית הרבנים ומורים החרדים לדבר ה’.

יב. אסור לצאת מאר"י לחו"ל בשביל ללמוד תורה ביציאה שלא על מנת לחזור לארץ.

יג. תלמיד חכם היודע בעצמו על דבר הלכה שהוא כן, והדבר ברור בעיניו בירור גמור ומוחלט, מותר לו לתלות שמועתו זו ששמע כן מרבו, [אף בתלמיד גמור] אף-על פי שלא שמע כן מרבו, כי היכי דליקבלו מיניה. ואף אם אומר זאת מסברתו, ואינו מפורש בשולחן ערוך. אבל אם יש לו ספק כל שהוא קל שבקלים אם כן הוא ההלכה, אסור לו לתלות הדבר ברבו, אף שכן נראה לו להלכה. [שו"ת יביע אומר ח"ב חלק חו"מ סי’ ג’ אות ז’].

יד. הדבר פשוט וברור שאין לרב מורה הוראה להתיר איסור כל שהוא, כדי שלא יכשלו הרבים באיסור חמור יותר, ואפילו להתיר איסור דרבנן קל, אינו מותר גם כשהוא נעשה להציל מאיסור גדול יותר. אבל אם אין הרב מתיר במפורש את האיסור הקטן, ורק אומר שהדבר השני הוא איסור חמור יותר, וזה איסור קל יותר, אין בזה איסור. [יבי"א ד/ז סק"א. חיו"ד]

טו. תלמיד חכם שנבחר לכהן כרב מקום מסויים, רשאי לפי הדין לעקור לעיר שנבחר בה, שכיון שהחליט לצאת ממחנה קודשו, אינו חשיב עוסק במצוה, ואין בזה אין מעבירין על המצוות.

טז. יש נוהגים בכמה ערים בישראל שממנים מורה הוראה לאיסור והיתר, מלבד בית הדין ששופט בין איש לרעהו, ובין איש לאשתו, ויש לנוהגים כן סמך מרבותינו חכמי הש"ס שהנהיגו כן בעצמם. [יבי"א ד/יח]

יז. בזמן הזה שהציבור משלמים את המס, לכולי עלמא אין התלמידי חכמים צריכים לפרוע את המס, ורק כשהמלך או באי כוחו גובים מכל אחד ואחד, ובאים ונוטלים מהתלמידי חכמים, אין הציבור חייבים לפרוע להם מה שגבו. ואסור לפי ההלכה להטיל מס על תלמידי חכמים, גם על ריוח שהשיג התלמיד חכם על-ידי משא ומתן, והרויח מעסקיו. [יחו"ד ה/רצח]

יח. ראוי ונכון שכל תלמיד חכם אשר חננו ה’ דעת וספרים שישתדל להועיל לרבים, לאסוף כעמיר גורנה, ולזכות הרבים, ולהעלות חידושי תורתו על הכתב, לחוקקם על ספר, וכמ"ש "וקנה" לך חבר. ועל-ידי כתיבתו יתעורר יותר לזכירת הדברים. אולם מצינו כמה מחכמי ישראל שלא העלו חידושיהם על הכתב, והסתפקו רק במה שלימדו חכמה ודעת בעל-פה. אבל נכון יותר לכתוב את חידושיו, שהם לדורי דורות. ומחבר שקיבל על עצמו טורח הכתיבה וההדפסה, זכותו לאסור על אחרים הדפסת ספריו, שיש אומרים שעל-ידי כתיבתו התורה נעשית שלו. ומכל שכן שהוא אסור על-פי חוק כלל עולמי, ודינא דמלכותא דינא.

יט. באר"י אין מנהג להמנע מללמוד תורה בליל חג המולד של הנוצרים. [שו"ת יבי"א ח"ז כ’]