המדריך לסוכות
הגענו לחג הסוכות, חג השמחה והמצוות המיוחדות לו - ארבעת המינים, סוכה כשרה ועוד, הם חלק ממה שקיבצנו במדריך לסוכות שהכנו עבורכם. חג סוכות שמח!
סוכות – אחד משלושת הרגלים שנצטוו בני ישראל לחוג בשנה, והוא חל בימים טו’-כא’ בתשרי. היום הראשון יום-טוב ושאר הימים הם חול המועד.
נאמר בתורה: “בחמישה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה’ ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו” (ויקרא כג). הישיבה בסוכה והאירוח בה הם נושא מרכזי במהלך חג הסוכות. במשך שבוע ימים אנו מבלים יותר בסוכה מאשר בבית ואף מעדיפים את הסוכה והאירוח בה, מכיון שיש בזה חוויה רוחנית גדולה וכן חוויה משפחתית וחברתית.
נאמר בספר החינוך (מצווה שכ”ה): משרשי המצווה, מה שמפורש בכתוב – למען נזכור הנסים הגדולים שעשה האל ברוך הוא לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים, שסככם בענני כבוד שלא יזיק להם השמש ביום וקרח בלילה. ויש שפירשו שסוכות ממש עשו בני ישראל במדבר.
אף על פי שיציאת מצרים היתה בניסן, לא נצטווינו לעשות סוכה בניסן, כיון שבימי ניסין רגיל אדם לצאת מביתו להנאתו ולגור בסוכה, שכן נוהגים האנשים, שבימות הקיץ יוצאים לשדות ויושבים תחת האילנות כדי לרענן עצמם, ולא היה ניכר בעשיית הסוכה שהיא מפני צווי הקב”ה, אבל בימי תשרי דרך הבריות להיות בביתם ואנו עושים ההיפך – יוצאים מן הבתים לסוכות, ובזה ניכר שעשיית הסוכה היא מפני מצוות הקב”ה שציוונו לזכור ניסיו ונפלאותיו.
חג הסוכות חל בתקופת השפע, באיסוף כל אדם את ברכת אדמתו ומביאה לביתו, ולמען לא יגבה לב האדם עליו מפני הברכה שבבית ויחשוב כי: “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”, לכן יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבים בסוכות, לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת.
נאמר במדרש: למה אנו עושים סוכה אחר יום הכיפורים? לומר לך, שכן אתה מוצא בראש שנה יושב הקב”ה בדין על באי העולם, וביום הכיפורים הוא חותם את הדין, שמא יצא דינם של ישראל לגלות? לכן עושים סוכה וגולים מבתיהם לסוכה.
שתי מצוות חשובות לחג זה:
ישיבה בסוכה – זכר לסוכות שישבו בהם בני ישראל במדבר כשיצאו ממצרים, את הסוכה צריך לעשות בהידור ובנוי וראוי לו לאדם לטרוח בעצמו בעשיית סוכתו, ואמרו חכמינו ז”ל במסכת שבת: “התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה…” – “זה אלי ואנווהו”. אמרה התורה שישב בסוכה כמו שהוא דר בביתו. שזוהי דירתו כל ימי החג. כל מעשיו של כבוד יעשה בה ואת סעודותיו יאכל בה. חייב לישון בסוכה אפילו אם זו שינת ארעי.
בניית הסוכה – בונים את דפנות הסוכה, וכל הדברים לבנייתה כשרים העיקר שיעמדו בפני הרוח, הדפנות צריכות להיות קרובות לארץ ולא יותר מ – 24 ס”מ מעל הקרקע. גובה הסוכה לא פחות מעשה טפחים (80 ס”מ) ולא יותר מעשרים אמה (9.60 מ’). רוחב הדפנות לא פחות משבעים טפחים. לאחר הכנת הדפנות יניח את הסכך.
סכך כשר – גידולי קרקע שנעקרו מן הקרקע ולא נעשה בהם שימוש ולא חל עליהם שם כלי לעולם ואינם ראויים לקבל טומאה.
אסור שסוכה תהיה מתחת לעץ וענפיו יהיו סוככים עליה, לא מסוככים בדבר שריחו רע או בענפים שהעלים שלהם נושרים.
צריך שצלתה תהא מרובה מחמתה, אך לא להרבות יותר מדי בסכך שכן צריך לראות את הכוכבים הגדולים דרך הסכך.
כל מרכיבי הסוכה: הסכך, עצי הסוכה ודפנות הסוכה אסורים בהנאה כל שמונת ימי החג ואסור להשתמש בהם שימוש אחר.
ארבעת המינים
“ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה’ אלוקיכם שבעת ימים” (ויקרא כג).
כתוב בספר החינוך (מצוה שכ”ד): משרשי המצווה, כיון שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיונותיו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו, ורצה המקום ברוך- הוא לזכות את עמו ישראל אשר בחר, ולפיכך הרבה להם מצוות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה תמיד כל היום, ולפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן לבית ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, וציווה הא-ל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עיקר השמחה לשמו, ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים, לכן בעת ההיא ציוונו הבורא לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו – לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מן המשמח כמו שהעת – עת שמחה, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינים כולם משמחי לב רואיהם, ועוד יש בארבעה מינים אלו עניין אחר, שהם דומים לאברים היקרים שבאדם:
האתרוג – דומה ללב שהוא משכן השכל, לרמוז שיעבוד את בוראו בשכלו.
הלולב – דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם לרמוז שיישר כל גופו לעבודת הבורא.
ההדס – דומה לעיניים, לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו.
הערבה – דומה לשפתיים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדיבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוין דבריו ויירא מהקב”ה אף בעת השמחה.
מצוות ארבעת המינים מלמדת אותנו, שיש לקרב את הרחוקים לאבינו שבשמים ולא להתייאש מהם, וכמו שנאמר במדרש: שכל אחד מארבעת המינים מייצג שכבה מסויימת בעם היהודי:
פרי עץ הדר הוא האתרוג שיש בו טעם וריח – אלו אנשים שיש בהם תורה ומעשים טובים.
כפות תמרים הוא הלולב שיש בו טעם (תמרים) אך אין בו ריח – אלו אנשים שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
עץ עבות הוא ההדס – שיש לו ריח ואין בו טעם – אלו אנשים שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
ערבי נחל שהיא הערבה – אין בהם לא טעם ולא ריח – אלו אנשים שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה עושה להם הקב”ה? הרי לאבדם אי אפשר, לכן אמר הקב”ה: יקושרו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו.
הרי לנו שגם אותם שאין בהם טעם וריח, שהם ללא תורה וללא מעשים טובים, אין להרחיקם אלא אדרבה, לאגדם יחד עם אותם שיש בהם ריח, ואז אין ספק שיקלטו מעט מהריח הטוב, ובדרך זו לקרב את הרחוקים אל התורה ואל תלמידי חכמים שיש בהם טעם וריח והוא ישפיע בדרכו על אותם הרחוקים, עד שלבסוף הרחוקים יהיו דומים לאתרוג שיש בו טעם וריח.
מכאן למדים אנו, שמצוות ארבעת המינים יכולה להיות שלמה רק אם כל ארבעת המינים מוחזקים יחדיו כאחד, כך גם בני ישראל על אף שהם שונים זה מזה – הם נשארים תמיד יחד!
ושמחת בחגך – “מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד”
מצווה גדולה לשמוח בחגים, אולם בסוכות נאמר הדבר בהדגשה יתירה בתורה: “ושמחת בחגך” – זה העניין של החג – להיות בשמחה, וכן בארבעת המינים – “ושמחתם לפני ה'”, ובזמן התפילה נאמר: “חג הסוכות…זמן שמחתנו”.
בחג זה השמחה היא דבר עצמי, שלא כשאר החגים שאנו שמחים כי קרה משהו או מתוך שנהיינו לעם, לדוגמא בשבועות – ניתנה התורה, בפסח – יציאת מצרים וכו’. על כן מצווה גדולה לשמוח בחג, שמחה אמיתית מכל הלב, כי שמחים אנו שיש לנו את הקב”ה, שמחים על הקשר שיש לנו איתו בכל עצמותינו ומדרגתנו ועל חיינו הקשורים אליו, אנו שמחים כי הוא מטפל בנו כאב המטפל בבניו ומחוברים במעשינו למעשיו.
האושפיזין
כתוב בזוהר הקדוש: “בשעה שישראל יוצאים מבתיהם ונכנסים לסוכה, זוכים ומקבלים שם את פני השכינה, וכל שבעת הרועים הנאמנים יורדים מגן עדן ובאים לסוכה ונעשים להם אושפיזין”, כלומר: אורחים ליסב עמהם בסוכה. ושבעת האושפיזין הם אבות האומה שכל אחד מהם ידע את טעם הנדודים ולא הגיעו אל המנוחה והנחלה אלא לאחר עמל ותלאות רבות.
במשך כל יום משבעת הימים מזמינים אנו את אחד מתוך שבעת האושפיזין והם:
ביום הראשון – אברהם אבינו ע”ה
ביום השני – יצחק אבינו ע”ה
ביום השלישי – יעקב אבינו ע”ה
ביום הרביעי – יוסף הצדיק ע”ה
ביום החמישי – משה רבנו ע”ה
ביום השישי – אהרן כהן גדול ע”ה
ביום השביעי – דוד המלך ע”ה
נהגו ישראל כשנכנסו לסוכה להזמין את האושפיזין בדרך כבוד ואומרים: “עולו אבהן אושפיזין עילאין קדישין אברהם יצחק יעקב..” וכו’.
יש הנוהגים להניח כסא נאה בסוכה ולפרוס עליו מפה יפה ואומרים: “זה כסא לכבוד שבעה אושפיזין עילאין קדישין”, וכיון שהסוכה היא מעון לשכינה, לכן ראוי להזמין לסוכה גם אושפיזין בשר ודם, כלומר להזמין אורחים עניים שיסבו על השולחן כדי לעשות נחת רוח לשכינה ולאושפיזי-מעלה, ששמחים עם אושפיזי-מטה.
למדים אנו שהסוכה היא מעון לשכינה, ולכן יש להיזהר מאד שלא לדבר בתוך הסוכה בדברים בטלים וכל שכן דברים אסורים כמו לשון הרע, ליצנות ועוד, אלא דברי תורה וקדושה, כי הסוכה היא קדושה מאד, שהרי אפילו על עצי הסוכה חל הקדושה ואסורים כל שמונת הימים. וכן, יש לשבת בסוכה מתוך כבוד שחלילה לא לגרום לסילוק השכינה משם.
חג סוכות נקרא…
חג האסיף – מכיון שזהו הזמן בו אוספים את היבול מן השדות, וכן נאמר: “וחג האסיף בצאת השנה באוספך את מעשיך מן השדה” (שמות כג).
“זמן שמחתנו” – שכן התורה הדגישה את השמחה בחג זה.
שמיני עצרת ושמחת תורה – היום השמיני עליו נאמר: “ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו”.
עליה לרגל
בחג סוכות ישנה מצוות עלייה לרגל לבית המקדש ומצוות הבאת קורבן חגיגה.
שלושה רגלים: פסח, שבועות וסוכות – בהם היו עולים לרגל לבית המקדש, אשר היה בירושלים, ומביאים מנחה לה’. כיום נוהגים להגיע אל הכותל המערבי בזמנים אלה.
שלושת החגים קשורים בעבודת האדמה:
בפסח – היו מביאים עומר, ראשית קציר שעורה – “והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן”.
בשבועות – ביכורי קציר חטים, מביכורי פרי האדמה – “וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.
בסוכות – אסיף הפירות – “וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה”.
הושענא רבה
“הושענא רבה” הוא היום האחרון של חול המועד סוכות. יום זה נחשב כסיומם של של הימים הנוראים, והוא גמר חתימת גזר הדין של האדם והעולם נידון בו על המים, כי בראש השנה ויום כיפורים, כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון ונסקרים כל אחד לעצמו, ובחג הסוכות נידון העולם בכללותו על המים ועל ברכת הפירות והתבואות, ויום השביעי של החג הוא יום של הושענא רבה, הוא יום החיתום האחרון של הדין הזה, ולפי שחיי האדם תלויים במים, והכל הולך אחר החיתום, לכן דומה הושענא רבה במקצת ליום הכיפורים, ומרבים בו בתפילה ובתשובה.
ואמרו חכמינו ז”ל: “אמר הקב”ה לאברהם: אני יחיד ואתה יחיד – אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותיהם, אם יתכפרו בראש השנה – מה טוב, אם לאו – יתכפרו ביום הכיפורים, ואם גם ביום זה לא זכו לכפרה, הריני מעניק לך את יום הושענא רבה”.
נשאלת השאלה, למה הבטיח הקב”ה הבטחה זו לאברהם אבינו דווקא? כדי לומר לנו, מה אורו של אברהם התחיל לזרוח בעולם אחר עשרים ואחד דורות, אף אורם של בניו אפילו יאחר לזרוח, לא יאחר יותר מעשרים ואחד יום אחר תחילת הדין בראש השנה וזה יום הושענא רבה.
טעם נוסף לקריאת יום זה “הושענא רבה” הוא, כיון שמתחילים בבקשת רחמים מראש חודש אלול, ומיום ראש חודש אלול עד הושענא רבה הם נ”א ימים (51) לכן אומרים הושע-נא, כלומר הושע יום נ”א (51) שהוא הסיום.
נהוג בליל הושענא רבה להישאר ערים בלילה וללמוד את הסדר המתוקן בספר קריאי מועד, לפי שבחג נדונים על המים, וכל חיי האדם תלויים במים, על כן מרבים בתפילות ותחנונים בכוונת הלב, שהרי נ”א ימים ניתנו לעם ישראל בחסד עליון לעשות בהם תשובה לפני אביהם שבשמים.
בבית הכנסת מקיפים את התיבה שבע פעמים כמו שהיו מקיפים בבית המקדש את המזבח שבע פעמים, ומרבים תחנונים על המים.
שמיני עצרת ושמחת תורה
נאמר בתורה: “שבעת ימים תקריבו אשה לה’, ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם אשה לה’ עצרת היא, כל מלאכת עבודה לא תעשו” (ויקרא כג).
שמיני עצרת הוא חג בפני עצמו ואינו קשור לחג הסוכות, ולכן לא נוהגת בחג זה מצוות סוכה, ולא מצוות ארבעת המינים, ומשום כך מברכים בו “שהחיינו” בקידוש שלאחר תפילת ערבית. ועצרת היא מלשון חיבה, כמלך שזימן את בניו לסעודה למספר ימים, אך מכיון שהגיע זמנם ללכת, אמר – בני! בבקשה מכם הישארו עימי עוד יום אחד מכיון שקשה עלי פרידתכם. טעם נוסף ליום זה, לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות וכשבאים ללכת, אומר להם הקב”ה: בבקשה מכם עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם (רש”י במדבר כט).
בחוץ לארץ, שכל החגים שם שני ימים קיימת הפרדה מוחלטת גם בין שני הימים האחרונים הנלווים לחג הסוכות, היום הראשון הוא חג “שמיני עצרת”, וזה שלמחרת הוא חג “שמחת תורה”. אולם בארץ ישראל מאוחדים שני החגים ליום אחד, ולכן יום כ”ב בתשרי הוא גם “שמיני עצרת” וגם “שמחת תורה”.
חג “שמחת תורה” אינו מוזכר בתורה, אולם חז”ל קבעו שעושים סעודה ושמחים כשגומרים את התורה, ככתוב (מלכים א, ג): “ויקץ שלמה והנה חלום, ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה’ ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו”. ואמרו חז”ל במדרש: “מכאן שעושים סעודה לסיומה של תורה”, ומכיון שביום זה מסיימים לקרוא את כל התורה, לכן שמחים ומרקדים ומזמרים לכבודה של תורה.
לאחר תפילת ערבית מקיפים שבע הקפות ושמחים בשמחת התורה. ככל שהאדם מרבה יותר בשמחה לכבוד התורה, הוא זוכה לקיים מצווה גדולה. וראוי גם שבכל דבר יכוין האדם לשם שמים, ויזהר שלא יערב בתוך שמחתה של התורה צחוק וקלות ראש, חלילה.
לאחר שחרית של יום שמחת תורה, נהוג להוציא ספרי תורה לרחובה של העיר בשמחה ובשירים להקפות נוספות, כיון שכל המטרה היא להרבות בכבוד התורה. נהוג להוציא ספרי תורה גם במנחה של יום זה ובמוצאי שמחת תורה – מכיון שיש בזה סודות גדולים, והיה זה מנהג חסידי ישיבת המקובלים “בית אל” הנוהגים על פי דברי האריז”ל.
את ההקפות צריך לעשות בשמחה בשירה ובריקודים. בזמן ההקפות חייבים לעמוד ואין לשבת בעת ההקפות, אף בין הקפה להקפה, עד אשר יוחזרו ספרי התורה להיכל. (חולים וזקנים או הסובלים מחולשה ברגליהם, רשאים לשבת בין הקפה להקפה ויעמדו רק בעת ההקפות עצמן). בתפילת המוסף של חג שמחת התורה מברכים “משיב הרוח ומוריד הגשם” לירידת הגשמים.
בזמן בית המקדש היו עוד שתי מצוות:
מצוות “ניסוך המים” – המצווה – ניסוך מים על המזבח בשעת הקרבת קורבן-תמיד של שחר בשבעת ימי חג הסוכות. מקורה של המצווה ב”הלכה למשה מסיני”, וחכמים מצאו לה רמז מן התורה.
וכך היה סידור ניסוך המים: היו נוטלים צלוחית של זהב המכילה שלושה לוגים ויוצאים וממלאים אותה ממי השילוח. חוזרים למקדש דרך שער המים שהיה בדרום העזרה. בכניסתם היו תוקעים ומריעים, לקיים מה שנאמר: “ושאבתם מים בששון”. הכהן היה נוטל את המים ומעלם לקרן דרומית-מערבית של המזבח, שם היו שני ספלים של כסף. באחד היה מנסך יין ובשני מן המים השאובים. בספלים היו נקבים שהיו מוליכים את המים והיין – אל מתחת למזבח ולמקדש.
מצוות ערבה במקדש – היו זוקפים ביד ערבה בצידי המזבח ובכל יום היו מקיפים את המזבח פעם אחת, וביום הושענא רבה היו מקיפים שבע פעמים. לאחר חורבן בית המקדש תיקנו חכמים זכר לבית המקדש את ההקפות מסביב לבימת בית הכנסת בכל יום פעם, ובהושענא רבה שבע פעמים.
בחג הסוכות נאספו המונים לירושלים, בתקופה זו עובדי האדמה החקלאים והאיכרים היו מגיעים בשמחה אל עיר הקודש כשבידם ארבעת המינים. אבותינו שהיו עובדי אדמה, ברכת ה’ עבור עבודתם היתה חשובה ביותר והיא, ירידת גשמים בעיתם ובכמות המספקת. בחג זה מתפללים על הגשם, וכדי להרבות תפילות בנושא זה היו מתאספים המונים רבים בזמן הקפות המזבח ושמחת בית השואבה.
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור