המטבע

אף אם לא נראה איזה הגיון לעולם
אין לדעת את הדבר לאשורו, ואסור
להיתפס למחשבה השטחית וההמונית
המאשימה והחושדת בזולת. "הוי דן
את כל אדם לכף זכות"!

ההלם היה מוחלט. מבטים נבוכים ולא מאמינים תלויים היו באוויר החדר, והאוזניים כאילו מסרבות לשמוע. אך הבקשה הייתה ברורה ומפורשת: "אנא, בבקשה מכם, המתינו עוד מעט, וכי מה בוער, אפשר להמתין מספר דקות". גם בפעם הראשונה כשביקש היה הדבר מאוד מוזר, אך פעמיים?? זה כבר יותר מדי…

* * *

הדבר אירע אי-שם, בזמן אסיפת רבנים חשובה שהתכנסה לדון בעניינים שעמדו על הפרק. חשיבות הכינוס ניכרה היטב במשתתפים, ובאוויר היה אפשר לחוש את כובד האחריות שחשו כל אותם רבנים שבימים רגילים לא היו עוזבים את קהילותיהם ובכל מחיר. אך הפעם הייתה זו קריאתו של הגאון בעל "הכתב סופר", בנו וממלא מקומו של "החתם סופר", שהיה הדמות הנערצת והמפורסמת בכל רחבי הונגריה, וכל ילד ואף תינוק יהודי ינק לנשמתו את ההערכה לאישיותו התורנית. גם מחוץ לגבולות הונגריה הייתה דעתו נשמעת, ופסקי ההלכה שיצאו מתחת ידו היו מקובלים על כל חכמי דורו. כאמור, בנו וממשיך דרכו רבי שמואל בנימין סופר זצ"ל, חיבר את הספרים "כתב סופר" ונקרא על שמם "בעל הכתב סופר", קרא לכנס רבנים מיוחד זה. מסביב לשולחן הארוך הסבו כל זקני וחכמי הארץ, כשהם דנים בשורה של נושאים בעלי השלכה על החיים של יהודי ארצם.

בשלב כלשהו של הדיונים כובדו האורחים בתקרובת, ולזמן-מה עבר נושא השיחה לאפיק אחר. ואז הוציא "הכתב סופר" מטבע מזהב מכיסו והראה לנוכחים, תוך שהוא מציין שקבלו מאביו והמטבע עבר במשפחתם במשך הדורות. מסורת בידם כי מטבע זה הינו "מחצית השקל" מזמן היות אבותינו במדבר ביציאתם מארץ מצרים.

הנוכחים שהבינו את חשיבות הנושא וידעו להעריך את ערכו של המטבע הנדיר, ביקשו כל אחד לראות ולמשש את המטבע היקר במו ידיהם, כדי לחוש מעט את ההיסטוריה. מטבע בן אלפי שנים לא מתגלגל בכל יום. "הכתב סופר" שהראה את המטבע, וראה את התפעלותם והתרגשותם של הנוכחים, קורת רוחו ניבטה מכל מעשיו.

* * *

ואז, כאשר ביקשו להחזיר את המטבע, התברר לתדהמת כולם כי "אין מטבע". הרי הרגע היה כאן, כולם אחזו בו ודיברו בו, מה קורה? כל הנוכחים החלו לחפש איש איש בבגדיו וסביב למקומו, אולי נפל מידם מבלי לשים לב, אך לשווא. המטבע איננו. חזרו ופשפשו ובדקו איש איש את עצמו אך ללא הועיל. כאשר כולם הנידו בראשם בצער כי אין להם שמץ של מושג היכן המטבע, נענה "הכתב סופר" ואמר: "מורי ורבותי, כיוון שברור לכולם כי המטבע בודאי נמצא בידי מישהו מהנוכחים, אבקש מזקן הרבנים שיחפש בכיסיו ובבגדיו של כל אחד מהנאספים. אני מבין את תחושתכם, אך אין ברירה, ולכן, כולם ללא יוצא מן הכלל יוציאו כל אשר בכיסיהם, אף כי ברור לי שאיש לא עשה זאת בכוונה, אבל…"

לפתע קם אחד מהרבנים, אדם זקן ונשוא פנים, ופנה אל "הכתב סופר" ואמר: "כבוד הרב, אבקש שהבדיקה תתחיל בעוד חצי שעה, ובינתיים נשוב לדון בנושאים לשמם באנו והתכנסנו איש איש ממקומו".

"הכתב סופר" נענה לבקשתו מיד, וביקש להמשיך את הדיון באותו נושא שבו סיימו לפני האתנחתא שעשו. אף כי אכן חזרו ודנו, אבל באוויר עמדה תחושה כבדה של חוסר נוחות. איש כמובן לא אמר מילה וחצי מילה, אך בליבם פנימה הרהרו הנאספים בבקשתו של הרב הזקן. ‘מה יש לו לבקש דחייה? האם הדבר מרמז על חשש שלו מהבדיקה?’… אך הכל ניסו להמשיך כרגיל, אולם ללא הצלחה יתירה. חלפה חצי שעה וגם שעה ו"הכתב סופר" שוב חוזר ומעלה את הצעתו: "איני חושד חלילה באף אחד, אבל אפשר שבשוגג מישהו בלי לשים לב נתן לתוך כיסו את המטבע". ושוב חוזר הדבר על עצמו כבפעם הקודמת, הרב הזקן קם ומבקש: "אנא כבוד הרב, נעשה זאת בעוד חצי שעה".

גם הפעם קיבל "הכתב סופר" את הבקשה ו"החיפוש" נדחה בחצי שעה נוספת, והנוכחים חזרו לבעיות השעה, תוך שהפעם חשים כולם כי יש כאן בקשה לא תמימה, וכנראה, כך חשבו, נכשל הרב, ועל כן הוא מבקש לדחות את רוע הגזירה. וכך חולפות להן דקה ועוד דקה, והשעון אינו מפסיק את מהלכו, וכבר חלפה שוב מחצית השעה, ו"הכתב סופר" אינו מראה סימני חוסר סבלנות. אך הזקן כאילו שוהה בעולם אחר, עיניו תלויות בנקודה לא נראית, והוא יושב בחוסר מנוחה בולט.

ואז, לפתע פרץ אחד מבני הבית לתוך החדר, חסר נשימה הכריז: "מצאתי את המטבע. הנה המטבע!" ובידו, שעדיין הייתה מלוכלכת משיירי אוכל, הראה את המטבע לעיני כולם. "הכתב סופר" נטל את המטבע בשמחה גלויה, ניקה אותו והכניס אותו לתוך מעילו. ואז, פנה אל הרב הזקן ושאל אותו: "עתה יאמר לנו כבודו, מה ועל מה ביקש אותי להמתין ולחכות? ואנו כמעט ובאנו לידי חשד בכשרים".

"מה אומר, מורי ורבי", פתח הרב הזקן את דבריו ועיניו זולגות דמעות שלא יכול היה לעצור בעדן. "כאשר ראיתי את המטבע היקר עמדתי בפני ניסיון קשה מאוד, שכן גם לי יש את אותו המטבע בדיוק, מטבע שהוא סגולה לשמירה ועבר במשפחתנו מאב לבן במשך דורות רבים, וכאשר ראיתי את ההנאה הרבה שגרמה לכבודו ההתעניינות של כל הנאספים, החלטתי להשאיר את המטבע בכיסי ולא להראותו, כדי לא להמעיט את התפעלות הציבור מהמטבע, ועל ידי כך לגרום לרב איזו עוגמת נפש. והנה, שוד ושבר, המטבע אבד, ולמרות כל החיפושים לא נמצא. ואני, מטבע דומה בכיסי, וכי מי יאמין לי שהמטבע שלי? הרי אהיה גנב בפני כל חכמי התורה, ולאן אשא את חרפתי? וכי מישהו ידון אותי לכף זכות כאשר כל הסימנים מראים כי אני הגנב? וכאשר הציע כבוד הרב את ההצעה לבדוק כל אחד בכליו, נפל ליבי כי ידעתי שאין לי מוצא. לכן, ביקשתי לדחות שוב ושוב את הבדיקה, והתפללתי בכל ליבי שהמטבע ימצא, כי ידעתי היטב מה יקרה אם לא. על כן ביקשתי וביקשתי מאת הקב"ה שלא יביא אותי לידי הביזיון הנורא הזה. ואני הרי בסך הכל התכוונתי שכבודו ימשיך לשמוח וליהנות מהמטבע שלו. וברוך השם, השם שמע את תפילתי וראה את שברון ליבי, על כן נמצא המטבע. עכשיו אני מרשה לעצמי להראות את המטבע שלי כדי שכולם יראו שדברי אמת דיברתי". וכאן שלף מכיסו מטפחת ובתוכה היה צרור המטבע ממש כמטבע שהיה בידי "הכתב סופר".

הנוכחים שהיו עדים לכל המעשה, לא יכלו שלא להתרגש ולהביע את צערם על כי חשדו בכשר, ולא רק בכשר, אלא אף ברב צדיק וחסיד שהתגבר על רצונו וחפצו, ולהשאיר את תשומת הלב וההערכה כולה בידי הרבי.

והיה "הכתב סופר" מספר את המעשה באוזני תלמידיו כדי להראות להם עד כמה על האדם לדון את חברו לכף זכות בכל מקום ובכל מצב. אף אם לא נראה איזה הגיון לעולם אין לדעת את הדבר לאשורו, ואסור להיתפס למחשבה השטחית וההמונית המאשימה והחושדת בזולת. ועל כן, הורונו חכמים: "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות), ומקובלים אנו כי הדן את חברו לכף זכות ידונו אף אותו בשמים לכף זכות.