המכרסם הכי גדול בעולם
כשהספק מכרסם בתוכנו הוא הופך להיות החיה הכי גדולה ביקום, הכי מפחידה שמשתקת ולא מאפשרת לנו לעשות אפילו צעד אחד. שרון רוטר מתירה את הספק בשמחה של חודש השמחה.
הגעתי למסקנה שאחד הדברים היותר מדכאים בעולם הוא להיות בספק.
וזה לא משנה אם הספק הוא קטן או גדול, מהותי או לא משמעותי, רציני או שטותי, בכל מקרה הוא מעיב על החיים כמו עננים אפורים שלא מוכנים לזוז לרגע, ולתת לשמש להציץ ביניהם.
הספק הוא אכזרי כי אתה לא תמיד קולט כמה אתה אחוז בו, וכמה הוא באמת מדכדך את המצב רוח.
זו יכולה להיות אפילו התלבטות טיפשית כמו, אם ללכת עם הילדים לבקר חברים או לגינה, להימשך ממש כל היום.
"היי, אפשר לבוא אליך היום אחר הצהריים עם הילדים?" אני שולחת מסרון לחברה. "בשמחה, רק אחרי חמש וחצי נהיה בבית". או.קיי, אני חושבת לעצמי, נצא אליה בחמש וחצי ונחזור בשבע… פשוט, נכון?
באותו רגע זה באמת נראה פשוט, אבל ככל שהשעות עוברות, פתאום, אני בכלל לא בטוחה שבא לי על זה. בשתיים, כשצריך לאסוף את הילדים מהגן אני מתחילה להתעייף. פתאום הרעיון הנחמד הזה כבר לא נחמד. אני יודעת שכבר קבענו והיא מחכה לי, אבל הספק מתחיל להצמיח את שורשיו. בהתחלה הוא מכרסם בי בעדינות, שולח זרועות ארוכות אל קרביי פנימה. האוויר קצת מתדלדל ואני מתחילה להסתחרר. אבל עדיין, לא הגיע השעה לצאת, יש עוד זמן להחליט, נזרום ונראה מה עושים.
"אל תלחצי שרון, הכל בסדר", אני מנסה להרגיע את עצמי, תשכבי קצת במיטה ותתאוששי.
מאמרים נוספים בנושא:
בארבע אני קמה לחזות בבלגאן הנוראי שהילדים עשו. טוב, נסדר קצת ונצא. בינתיים, אני מכניסה בגדים למכונת הכביסה ומתחילה עם הכנות לארוחת ערב. חסר קטשופ וצריך לקפוץ למכולת. לאט לאט, סך הרצונות שלי גדול מהשלם ואני מרגישה שאני עומדת לקרוס. טוב, אולי נוותר על החברה? נשארה עוד חצי שעה ליציאה – כן ללכת? לא ללכת?… אני נהיית עצבנית בלי לשים לב. לא מבינה למה אני בדיכאון? האם זה שעמום? חוסר סיפוק? מה עובר עלי?
חמש עשרים וחמש ועדיין לא החלטתי. ברגע של חולשה אני עושה את אחד הדברים הגרועים באימהות ועוברת על חוק מספר אחד – לא לשאול את הילדים, או לספר להם מראש לאן הולכים.
"ילדים" אני אומרת בקול ענות חלוש, "רוצים ללכת לבקר את אורנית?". "לא בא לי", "כן!" "אני לא בא" – כמספר הילדים מספר התשובות, ועדיין לא מצאתי מזור לנפשי.
"אוי אבא" אני נאנחת בתסכול, ומיד שומעת קול בתוכי "שרון, תאספי את עצמך, על מה ולמה כל הסרט?". אני מתאפסת באחת. לוקחת את התיק ונכנסת לרכב. כולם דוהרים אחריי בבהילות, מעילים נזרקים, נעליים נשרכות ולא לשכוח מוצץ (שיש סיטואציות בהן אני מוכנה למכור את יד ימיני בשביל למצוא אחד).
תזכרו את מה שעשה לנו עמלק ואז תדרכו עליו ותמעכו אותו! עשו כל מה שיקדם אתכם אל עבר המטרה!…
בדיעבד, אני ממש לא מבינה מה היה כל כך קשה. תוך זמן קצר היינו, נהנינו וחזרנו. הרי כל היום שלי היה יכול להיראות אחרת לולא נתתי לספק מקום, לולא זרמתי, לולא הקשבתי באמת לאינטואיציה הראשונית שלי – לזאת שהקב"ה שתל בי, ולא התנדנדתי הלוך ושוב אחוזה בחזקת היצר הרע.
אז סופסוף הגיע חודש אדר ב ויש לזכור את אשר עשה לנו עמלק, שהוא גם הספק… לדרוך עליו, למעוך אותו או פשוט להכיר בו ולבחור אחרת. כל מה שמקדם אותנו למטרה – להיות באמת בשמחה.
* * *
שרון רוטר, מוסיקאית יוצרת זמרת וכותבת, מקדמת נשים יוצרות. רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור