המלך ואיש היער

גם כלוב מוזהב אינו אלא כלא,
והמלך היה מרותק בפנים מבוקר
ועד לילה. מה יעשה? הרי הכל
דחוף, לעזוב הכל וללכת? זה
בלתי אפשרי…

המלך ואיש היער, חלק 1

המעשה הבא מבוסס על מעשה חסידי שסיפר הרב לוי יצחק מברדיטשוב, זכותו יגן עלינו, אותו שמעתי באידיש מאת כבוד קדושת האדמו"ר ממעליץ שליט"א. אמנם הוספתי למעשה מעט נופך משלי אך אין זה סיפור פשוט כלל וכלל, משום שטמונים בו סודות רבים על חודש אלול וראש השנה.

* * *

המלך השתוקק לנשום קצת אוויר צח. יותר ויותר, הוא הרגיש כמו ציפור בכלוב של זהב. גם כלוב מוזהב אינו אלא כלא, והמלך היה מרותק בפנים מבוקר ועד לילה. הרי הכל דחוף – פה בעיה בוערת על גבול הצפון, שם ביקור של ראש מדינה, וזרם בלתי פוסק של שרים וממונים, כל אחד עם העניין שלו הדורש את האישור האישי של המלך. "זהו", אמר המלך בליבו, "אני זקוק לכמה שעות בהתבודדות מוחלטת, טיול לבד בטבע יחַיה את נפשי".

בזריזות, נכנס המלך לחדר צדדי ופשט את הכתר, הגלימה ואת יתר בגדי המלכות. הוא לבש בגדים של צייד ויצא בשקט מן הארמון מבלי שאיש הפריע לו. ברגע שעזב את רצפות השיש המבריקות אך הקרות, כאשר רגליו דרכו על הדשא הירוק לראשונה זה חודשים רבים, צהלה נשמתו כמו אותה ציפור שפרחה מן הכלוב. קרני השמש נצנצו באגם והברבורים שטו בקלילות על פני המים. רוח דרומית של בין ערביים ליטפה את פני המלך, וככל שהתרחק מגינות הארמון, הרגיש יותר ויותר התעלות. המוח של המלך שט אל על והוא ריחף בין העננים של שלהי הקיץ הרוסי. חיש מהר, איבד את כל מימדי הזמן והמקום.

המלך בקושי שם לב לשקיעתה של השמש באופק המערבי. רוח קרירה של לילה גירשה את הרוח המלטפת של היום. גל של קור הרעיד את המלך. הוא חזר למציאות ומצא את עצמו בלב יער, מוקף עצי אלון ענקים. המלך איבד את חוש הכיוון, וככל שניסה לצאת מן היער, כך הסתבך עוד יותר. הוא הסתובב במשך ארבע שעות, וכעת נוספו רעב וצמא לתחושה של הקור. פתאום, הוא ראה הבהוב של להבה במרחק כמה מאות מטרים והתקדם לעברה. המלך האומלל נקלע היישר לתוך מחנה של חבורת שודדי יער אכזריים.

בתמימותו, נופף להם לשלום ואמר: "ידידיי, אני המלך. כנראה שטעיתי בדרכי והגעתי לכאן. אנא מכם, עזרו נא לי לחזור לארמון – אתן לכם מתנה הגונה בהחלט!".

"המלך?!" אמר אחד מאנשי החבורה – כנראה הסגן – והתפוצץ בצחוק. "נעים מאוד, אני האפיפיור!"… עכשיו, כל השודדים התפוצצו מצחוק. בינתיים, שלף אחד מבני החבורה את חרבו המבריק והניח אותה על צוואר המלך. שודד אחר כפף את זרועו של המלך מאחור, והמלך זעק בכאב. שודד שלישי נתן למלך אגרוף בבטן.

"בבקשה" התחנן המלך, "אני המלך גוסטב! ה-הלכתי ל-לאיבוד ביער. יש לי מאה רובלים בכיס – תעזרו לי לשוב לארמון, ואתן לכם הרבה י-יותר!".

בעל החרב גער במלך: "מה, אתה חושב שאנחנו טיפשים? שנשחרר אותך אחרי שגילית את מקום המסתור שלנו? אין דבר כזה – חייך הגיעו לקיצם!".

ווסילי היה בן 19 בלבד, אך הוא היה חזק, אמיץ וחכם יותר מכל יתר השודדים. הוא פשוט היה יתום יהודי שגדל ללא שום מסגרת. אך כבעל כשרון טבעי, הוא הפך במהירות לראש אותה חבורת שודדי יער שגדל במחיצתם. והנה, בזמן שאנשיו התעללו במלך, העיניים האינטליגנטיות של ווסילי סקרו את השבוי מכף רגל עד ראש.

ווסילי ידע שאין זה איש פשוט. ניב הדיבור של השבוי היה מעין רוסית קלאסית ספרותית של בני טובים. המגפיים השחורים והמבריקים היו כאלה של בני האצולה. ידי השבוי היו וורודות וחלקות. ליבו של ווסילי אמר לו שאכן זהו המלך וכדאי להציל אותו.

המלך היה בטוח שסופו קרב. הוא לא העז להזיז שריר בעוד חרבו של אחד השודדים מונחת על צווארו.

פתאום, מנפנף החרב חטף סתירה שזעזע את מוחו. ווסילי איים: "איוואן, החזר את החרב לנרתיקה לפני שתרגיש אותה עמוק עמוק בגופך!".

"אבל ווסילי, הוא יגלה את מקום המסתור שלנו…"

"תעשה מה שאומרים לך, פדר אטום, אם אינך רוצה להיות סעודה לתולעים הלילה! תן לי אותו – אני אחסל אותו בעצמי! לכו למערה ותכינו את סעודת הלילה!".

איוואן הסתלק עם יתר החבורה, ווסילי נותר לבד עם המלך.

"אין לנו אף רגע מיותר" לחש ווסילי, "בוא מהר! עוד מעט, כל החבורה תרדוף אחרינו!"

"מה זה???…" השתומם המלך.

"אנא, אדוני המלך, מחל לי על הפגיעה בכבודך, אך אין לנו רגע לבזבז על פטפוטים. עלינו לנוע בשקט ובמהירות!"…

המשך ב"ה בשבוע הבא.

* * *
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס" בכתובת www.lazerbrody.net