המסכים המבדילים
אין פתרון קסמים, צריך לעשות את הדבר הכי פשוט – להתנתק! לעשות הפסקות, אתנחתות מתוקות שיעניקו לחיים שלנו קצת יותר תקשורת אנושית בונה.
בערב החג של ראש השנה, ישבנו ארבע נשות אומן עם עשרים צאצאים בערך.
אחרי שטיפלנו והאכלנו את כולם נתנו להם להשתולל בחצר, ואנחנו ישבנו למנוחת הלוחמות. הבית נראה כמו אחרי קרב ואנחנו ניסינו לגנוב איזה דבר תורה על השולחן. חברתי הסבה את תשומת ליבנו למשפט שלכד את עינה בתפילה של נועם אלימלך קודם התפילה (ונמצא גם בהקדמה לתקיעות השופר) – "ותעביר מעלינו כל המסכים, המבדילים בינינו ובינך".
מיד נתפסנו על המשפט, כאלו הן חוזרות בתשובה, לא נחות עד שכל הקליפות, ההבדלות והמחיצות יוסרו ונוכל לחזות באור הגדול שאנו מתגעגעות אליו כל החיים. במיוחד נגע לנו השימוש במילה "מסכים" שרלוונטית כל כך בימינו.
אותה חברה אמרה, שבאותו רגע בתפילה היא הרגישה את ההשפעה של המסך של הסלולרי בחייה ואת הריחוק שהוא יוצר מבורא עולם, "שלא לדבר על כך שיש לי הרבה פחות זמן בהייה" היא משתפת אותנו. "זמן של פשוט להיות, זמן שהייתי מעבירה בעבר בשיח עם בורא עולם או בישיבה עם בעלי בערב, או בהתבודדות. הכל בגלל הצורך והריגוש במסך הזה".
כולנו מהנהנות בהסכמה.
"אני רוצה לקבל על עצמי טלפון כשר בלי נדר" היא ממשיכה בשוונג, ואני מעריצה אותה על היכולת להגיד את זה. "אם רק הייתי יכולה לשים אותו בצד נעול במגירה, ושיהיה לי רק טלפון פשוט לשיחות ומסרונים" היא מעיזה לבטא את חלומה…
ואני חושבת על כמות הזמן שאני מעבירה בסלולרי ויודעת שהיא מוגזמת לחלוטין. גם אני רוצה לחזור קצת אחורה, להיות במידה, מאוזנת מול הדבר הזה שסחף לנו את החיים והרדים לנו את הנשמה.
גם אני רוצה למחוק את כל האפליקציות של הרשתות החברתיות, שמעיבות לי על השמחה ומעוררות את יצר הקנאה שלי ואת התחושה שלכולם יש ורק לי אין. אך עקב אכילס שלי הוא ידידנו הוואטסאפ, הוא זה שגונב לי הכי הרבה זמן.
אני מכירה הרבה אנשים שאין להם וואטסאפ ומסתדרים מעולה, אבל מודה שרובם הם חרדים. ולמה זה יותר קל להיות חרדי בלי וואטסאפ? כי המסגרות החינוכיות דואגות לשלוח את ההודעות בצורות אחרות.
מאמרים נוספים בנושא:
בציבור שאני חיה בו אם אין לך וואטסאפ אתה מנותק מהעולם. לא תדע מה השיעורים, מתי יש יומולדת לחבר או אפילו מה להביא לטיול. לא תדע מתי יש פעולה בבני עקיבא, או האם הסעה נכנסה למושב. לא תדע כשיש פעילות לילדים אחר הצהריים וגם לא אם יש התארגנות לקנות סכך משותף בזול, או התארגנות לחלוקת סלי מזון לנזקקים.
והאמת? שאני לא מעזה ולא רוצה לא לדעת.
אני אוהבת להיות בעניינים, וכך גם הילדים שלי. אני אוהבת לקחת חלק, או לפחות לדעת ושתהיה לי זכות הבחירה. אבל לעומת פייסבוק, למשל, שההתנתקות ממנו תלויה רק בי, באפליקציית הוואטסאפ אני תלויה גם בחברה בה אני נמצאת.
הבעיה היא שכולם נסחפים בשמחה אחרי הביחד (דבר כשלעצמו הוא טוב וחיובי ואני מאוד אוהבת את התכונה הזאת בעם שלנו), אבל כשזה מגיע לחמש מאות הודעות ביום בקירוב, זה עובר את גבול הטעם הטוב.
אני באמת רוצה להתנתק, אבל יודעת שזה יבוא על חשבוני ועל חשבון ילדיי. בעבר יצאתי מרוב הקבוצות וביקשתי שיעדכנו אותי בפרטי אבל אנשים שוכחים, כי זה כבר לא חלק מהמערכת שלהם. גם במיילים לא תמיד מעדכנים, וכך אני נמצאת במין מלכודת דבש, וזה מתוק מדי עד שזה כבר מר.
אין לי פתרון קסמים מלבד המודעות, ואולי גם יכולת האיפוק האישית שלי (שמוטלת בספק מניסיון העבר). אך כולי תפילה שנזכה להגיע לאיזון אישי וחברתי, ולהעביר מעלינו את כל המסכים המבדילים בינינו ובינך.
* * *
שרון רוטר, רעיה, אמא, זמרת, כותבת ואוהבת לשאול שאלות ולקבל גם תשובות. נמצאת בתהליך של חזרה בתשובה כשבע שנים באופן מעשי, אך כבר יותר מעשור מעוניינת להתחבר ולחקור את שורשיה היהודים. את התפנית החדה שפתחה לה את הלב ואת האמונה בבורא עולם היא זוקפת לזכותו של רבי נחמן מברסלב ומשנתו. אתם מוזמנים לכתוב לשרון רוטר בכתובת: sharonroter@gmail.com
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור