המסע של רבי ישראל הבעש”ט לארץ ישראל

בשביעי של פסח אחר הצהרים, נהגו בקהילות ישראל ההולכים בדרך רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זיע"א לערוך סעודה, הנקראת "סעודת הבעל שם טוב", לזכר הצלתו של הבעל שם טוב שהייתה בשביעי של פסח, בנסיעתו – שלא באה לסיומה – לארץ ישראל.

להלן סיפור נסיעתו של הבעל שם טוב לארץ ישראל, בנוסח המקובל אצל אנשי שלומינו חסידי ברסלב, מדור דור.

* * * 

הבעל-שם-טוב היה נוהג שלא להשהות אצלו כספים מיום לחברו, וגם בנסיעתו לארץ ישראל נהג כך, ודאג כל יום לכסות את כסף הוצאותיו לאותו יום אבל לא הותיר מאום ליום המחרת. וכך נסע מכפר לכפר ומעיר לעיר, כי לא דאג אלא לכסות את הוצאות הנסיעה לכפר ועיר הסמוכים, ושם בטחונו בהשם שיעזרו בכל הוצאותיו וצרכי נסיעתו ממקום למקום.

לנסיעתו זו, לארץ ישראל, נסעו עמו בתו אדל ושמשו רבי הירש סופר, וכך נסעו מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שהגיעו בערב חג הפסח לעיר איסטנבול.

הרחק משם, בברלין, גר יהודי שהיה עשיר גדול. והיה חשוך בנים, רחמנא לצלן, רבות בשנים, משהגיע לאוזניו שמע הבעל-שם-טוב ומופתיו, יעצו לו אוהביו והפצירו בו שיסע אליו ויבקש ברכה שיזכה לבנים, וכך עשה. הכין לו עגלה, סוסים טובים, כסף רב להוצאות הנסיעה, ונסע עם זוגתו למעז'יבוז'. אולם, כאשר בירר, בהגיעו לשם, היכן שוכן הבעל-שם-טוב, אמרו לו בני הבית שהנה, זה עתה נסע הבעל שם טוב מכאן בדרכו לארץ ישראל. בירר העשיר את מסלול נסיעתו ונסע אחריו. אבל, בכל מקום שהגיע שמע תשובה אחת: הנה, עתה נסע מכאן הבעל שם טוב…

עד שהגיע גם הוא לאיסטנבול בערב חג הפסח. והנה, העשיר, מחמת גודל עשירותו שכר לו חדר נאה בקומה העליונה שבמלון ודאג לכל מחסורו ביד רחבה, כדי שיוכל לערוך את הסדר כדבעי, ואחר שסדר לעצמו כל מחסורו, הלך לחפש אחר הבעל-שם-טוב, והרהר בדעתו שבעיר גדולה כאיסטנבול בוודאי יהיה לו קשה למצאו. משכך, החליט בדעתו כי ילך לחוף הים, לנמל אליו מגיעים נוסעי האניות, על מנת לברר אצלם שמא ראו הם את הבעל-שם-טוב או שמא יודעים הם היכן הוא מתאכסן.

הבעל-שם-טוב, שהגיע אף הוא לאיסטנבול, לפני אותו עשיר, הלך גם הוא לבית מלון זה, אלא שמחמת עניותו הגדולה שכר לעצמו חדר קטן וזול במרתף המלון. על שאלות בתו אדל: "מה יהיה לנו לסדר הפסח? והיכן נאכל? לא ענה לה אביה, הבעל-שם-טוב, כלום מלבד: "ה' יעזור! ה' יעזור!". בערב החג, הלך הבעל שם טוב לבית הכנסת, על מנת להתכונן לחג הקדוש, ושהה שם. והיא, אדל, מרוב בטחונה בדברי אביה שוב לא דאגה כלל ויצאה לכבס את הבגדים הצריכים כיבוס לכבוד החג, בחוף הים.

הגביר, שכל אותו העת שאל למגורי הבעל שם טוב, נגש גם אליה לשאלה אם היא מכירה את הבעל שם טוב, ואם היא יודעת היכן הוא מתאכסן. ענתה לו אדל: "כן, הבעל-שם-טוב הוא אבי, והוא מתאכסן בבית מלון פלוני בקומה התחתונה", שמח הגביר לשמע זה ואמר לה שיחזרו לעיר, ויתאכסנו אצלו בחג כי כבר הכין מכל טוב לעריכת הסדר גם עבורם. כאשר חזרה אדל, וספרה לאביה בשמחה רבה על הנס שהקרה להם ה', שהזמין להם מקום נאה לעריכת הסדר, לא ראתה שום שנוי בפני אביה.

לאחר תפילת ערבית נכנס הבעל-שם-טוב לחדר הגביר, לא דיבר כלל, אלא ניגש מיד לערוך את הסדר. באמצע הסדר, פנה הבעל שם טוב אל העשיר ורעייתו ואמר להם: "יודע אני עבור מה באתם הנה, וכבר נושעתם!".

מיד לאחר מכן, היטה הבעל שם טוב ראשו לאחור, ועלה בעליית נשמה בדבקות נפלאה, פניו האדימו והוא נראה כמתאמץ מאוד, עד כי בתו אמרה שלמרות שראתה את אביה ב'עליית נשמה' פעמים רבות, כך לא ראתה אותו מעולם… בתוך כך, שמעוהו אומר לפתע: "אם כן, אעבוד את ה' יתברך בלי עולם הבא!" ומיד אחר כך ראו שמחה ואור גדול על פניו ונתעורר מדביקותו. וסיפר, שבעת שברכם שיזכו בבנים התעורר עליו קטרוג גדול בשמים, היות שבני הזוג האלה, עקרים היו מטבעם ולא היה באפשרותם כלל ללדת, אולם כעת, בגלל ברכת הבעל-שם-טוב – ואין ברכתו שבה ריקם – צריכים לשנות עבורם את הטבע לגמרי, ומשום קטרוג זה גזרו למעלה שיאבד הבעל-שם-טוב את שכר עולם הבא שלו לגמרי. וכששמע זאת הבעל-שם-טוב נענה ואמר בשמחה, "אם כן אעבוד את ה' מעתה ללא שכר עולם הבא!" וכך אוכל לעבדו ללא שום פניה כלל וכלל. הבעל-שם-טוב המשיך בעריכת הסדר בהתלהבות נוראה, כדרכו וללא שום דיבורים יתירים, וכשהגיע לתיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו" חזר הרבה על התיבות "לבדו" "לבדו" בהתעוררות גדול מאד ובניגון (המקובל אצלנו).

באותה עת, באיסטנבול, גזר הסולטאן בהתייעצות עם שריו, גזירת כליה על היהודים, ועל מנת שלא לאפשר ליהודים להפעיל שתדלנות להצלתם, השביעו השרים אחד את השני שלא יגלו את הגזירה לאף אדם. אולם, בין השרים היה שר אחד אוהב ישראל שלא הסכים לגזירה, ובא בבהלה בליל הפסח אל פרנס היהודים וגילה לו בסוד על הגזירה ואמר לו: "אם ידע הסולטאן כי יודעים אתם מגזירה זו, ולכן אין לי שום עצה לומר לך. אולם באתי רק להודיעך שתדע על גזירה זו, על מנת שתוכל לטכס עצה לבטלה". קרא הפרנס לרבני העיר להתייעץ ביניהם מה לעשות, והחליטו שהיות שאם הסולטאן היא אוהבת ישראל, ילכו אליה ויתייעצו איתה מה לעשות על מנת לבטל את הגזירה בלא שייוודע שמישהו גילה אותה ליהודים.

הפרנס ורבני העיר יצאו מיד לבית אם הסולטאן, ובהליכתם עברו ליד בית מלונו של הבעל-שם-טוב, אותו לא הכירו ואת שמעו לא שמעו, ושמעו שחוזר פעמים רבות על המילים "לעושה נפלאות גדולות לבדו", נענו ואמרו זה לזה: 'אילו ידע יהודי זה מהגזירה המרחפת על יהודי העיר, לא היה מתלהב כל כך…"

כשהגיעו לבית אם הסולטאן, וביקשו להיכנס אליה בשעה מאוחרת כזו הבינה האם כי דבר מה חמור אירע, עד כי הוכרחו לבוא אליה בשעת ליל מאוחרת שכזו. היא קיבלה אותם בסבר פנים יפות, והם סיפרו לה על הגזירה שגזר בנה על תושבי העיר היהודים, והזהירוה שתחשוב היטב ובחכמה גדולה איך לבטל הגזירה, כדי שלא ייוודע לבנה הסולטן שהם יודעים מהגזירה והם אלו שביקשוה לבטלה. ובחסד ה', עלה במוחה רעיון: היא הלכה מיד, באמצע הלילה, לארמון הסולטאן, העירה אותו משנתו בבהלה גדולה וסיפרה לו שבעלה, הסולטאן המנוח, אבי הסולטאן הזה, בא אליה בחלום הלילה בפחד גדול, ואמר לה שאין לו בעולם האמת מנוחה ומרגוע משום שעד הבוקר לא תישאר שום שארית מבניו ונכדיו ויאבדו לעד ולנצח.

שאלה אם הסולטאן את בנה: איזה דבר נוראי עשית, שעל ידו באה על משפחתנו גזירת כיליון נוראה כזו? והתחיל למנות לה אי אלו עוולות, שאולי בגללם נגזרה עליהם גזירה זו, ועל כל עוולה שאמר, אמרה לו "לא, לא זו הסיבה, לא יתכן שבגלל דבר כזה תיגזר עלינו גזירה שכזו". עד שסיפר לה בעצמו על הגזירה, שהחליטו לגזור גזירת גירוש ואבדון על היהודים למחרת היום. ומיד כשאמר זאת הסולטן, פנתה אליו אמו בצעקה: "ודאי! ודאי עבור זה נגזר על משפחתנו גזירה זו!", ואמרה לו בכעס "עם היהודים הנך מתחיל? וכי לא ידעת שכל מי שהציק להם לא יצא בשלום מזה?!" נבהל הסולטן, קפץ, קרע את הגזירה וביטלה.

חזרה אם הסולטן לביתה והודיעה לראשי הקהילה, שהמתינו לה בביתה, שכבר התבטלה הגזירה, ויכולים הם לחזור לביתם ולהודיע ליהודים שיודו לה' על חסדיו הטובים שגמל עמהם ללא ידיעתם.

כמה שעות חלפו מאז שיצאו לבית אם הסולטאן ועד ששבו, ובדרכם חלפו שוב על פני המלון בו התאכסן הבעל שם טוב, ושמעו שעדיין הוא אוחז באותו מקום בהגדה, ועדיין הוא חוזר על התיבות "לעושה נפלאות גדולות לבדו", אולם עכשיו, נראה היה להם שאומר זאת בשמחה ובהרחבת הלב יותר ממה ששמעו אותו בראשונה. למחרת סיפרו ראשי הקהילה בבית הכנסת את הנס העצום שהיה בליל זה, ובדרך אגב סיפרו על היהודי המשונה הזה שחזר הרבה על התיבות "לעושה נפלאות לבדו", ואמרו שחשבו לעצמם, שאם היה היהודי הזה יודע על הגזירה הנוראה המרחפת על הקהילה, לא היה שר כל כך… נענה להם הבעל שם טוב בעצמו – והם, כאמור, לא הכירוהו – ואמר להם: "אם לא היהודי הזה, לא היה מתרחש לכם הנס המופלא זה".

ביום ראשון של חול המועד, טרם ביקשו בני הזוג לשוב למקומם רצו בני הזוג לתת להבעל-שם-טוב סכום כסף עבור ברכתו שברכם, ולא רצה. הוא הסכים רק שיממנו לו ולאדל בתו ולרבי הירש שמשו  כרטיסים באונייה הנוסעת לארץ ישראל, ונתנו לו ומיד שכרו מקומות באונייה הנוסעת לארץ ישראל.

הבעל-שם-טוב לא השתהה כלל בעיר, אלא מיד ביום א' של חול המועד המשיך בנסיעתו ועלה לספינה הנוסעת לכיוון ארץ ישראל. בדרך החל הים לסעור. הסערה הייתה גדולה עד שהיו כל נוסעי הספינה בסכנת חיים, והתחילו הנוסעים לזרוק מהספינה את כל חפציהם, כדי שלא תטבע הספינה מרוב המשא, בגלל המים הרבים שחדרו לתוכה, נענה הבעל-שם-טוב ואמר שיודע הוא מדוע רועש עליהם הים כל כך: משום שיש גזירת כליה מלמעלה או על כתבי תורתו, שאין חפצים מלמעלה שיתגלו בעולם, או על בתו. נענתה בתו ואמרה שהיא מוכנה למסור נפשה עבור הצלתם, ולקחוה והורידוה כבר סמוך לים, אך לפתע אמרה להם שיעלוה שוב. ואמרה, שטוב יותר שיזרקו את כתביו לים כי עתיד לצאת ממנה נכד כזה, שיכתוב ספרים יפים יותר מאביה הבעל-שם-טוב, וכך עשו. זרקו את הכתבים לים, ונח הים מזעפו. בתוך כך, ראו שקרובים הם לאי אחד. וקירב רב החובל את האונייה לאי על מנת להניח לנוסעים לפוש מנסיעתם הקשה.

הבעל-שם-טוב ירד מהאונייה עם בתו ושמשו, ויצא לנוח מעט באי, כשלפתע התנפלו עליהם רוצחים, קשרו את ידיהם ורגליהם וביקשו להרגם.

"מדוע אתם שותקים?", פנה רבי הירש בבהלה לבעל-שם-טוב, ענה הבעל-שם-טוב ואמר: "אין לי כעת שום מוח, איני יודע כלום". משהתקרבו הרוצחים, מחדדים סכיניהם על מנת להוציא זממם אל הפועל, צעק שוב רבי הירש לרבו הבעל-שם-טוב, "מדוע שותקים הנכם?" והבעל שם טוב עונה לו שוב: "איני יודע כלום…" ופונה אליו, לר' הירש: "אולי יודע אתה משהו?", ענה לו רבי הירש: אני איני זוכר כלום, כי אם את אותיות ה'אלף-בית'". "אמור!" ענה לו הבעל שם טוב, "אמור את האותיות!". החל רבי הירש לומר את אותיות האלף-בית, כשהבעל שם טוב אומר אחריו, חוזר אט אט להשגותיו, ומיד לאחר מכן נשמע מרחוק קול עגלה נוסעת. הרוצחים, ששמעו את קול העגלה, נבהלו וברחו להם.

משהגיעה העגלה, ונוסעיה ראו את האנשים השוכבים כפותים על הארץ, התירו את קשריהם, העלו אותם לעגלה, והחזירו אותם אל חוף האי. אונייתם כבר נסעה, כנראה, והם עלו לאונייה אחרת שהחזירה אותם לאיסטנבול.

בשביעי של פסח, עגנה האונייה בחוף איסטנבול, והבעל שם טוב, שראה את גודל העיכובים העומדים בדרכו לארץ ישראל, הבין כי מן השמים אין רוצים בנסיעתו ושב לעירו, למז'יבוז'.

ומשום נס הצלתו, שהסתיים בשביעי של פסח, נהגו בכל פזורי ישראל ההולכים בדרך הבעל-שם-טוב לערוך סעודה בשביעי של פסח אחר הצהריים, להודות להשם על הצלתו וחזרתו בשלום מנסיעתו. והיו מסיימים בסיומו: ומסתמא היה בעל הספינה אליהו הנביא.